על "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה בתרגום שרון פרמינגר
ידיעות אחרונות 2007, 494 עמ'
את הרומנים של האחיות ברונטה קראתי לראשונה בנעוריי, בעצם אפשר לומר – בילדותי: מנהג מוזר היה לאחי ז"ל לאתגר אותי בספרי "מבוגרים", ולבחון אותי לאחר הקריאה כדי שייווכח כי אמנם הבנתי. כשעלעלתי לאחרונה בדפיו של הספר בתרגום החדש (החמישי במיספר מאז 1946 ואילך), אחז בי רעד כמו באותם ימים רחוקים, בהן קראתי את "ג'יין אייר" לאורה של עששית מפויחת ולקול המבהיל של שריקת הרוח החותרת לעקור את תריסי הבית. אנוס הייתי לקוראו שנית.
כשישים שנה חלפו מאז, ולמותר לציין שמדובר בקריאה שונה לחלוטין: אז ממש לא עניינה אותי אישיותה של המחברת, שתכונותיה יוצאות הדופן מוצאות ביטוי נפלא בעלילה, בעיצוב הדמויות ובתיאורים המושקעים; ולמען אמת, לא התרכזתי יותר מדי גם ביציר עטה של המחברת – הגיבורה ג'יין אייר – מה שהעסיק אותי באותם ימים רחוקים היה המסתורין שאפף את הספר מתחילתו ועד סופו. קיוויתי שהספר יפתח פֶּתח אל הסוד הגדול שמאחורי הבריאה (יש אלוהים? יש השגחה עליונה? יש גמול צודק על מעשי האדם?) – לא יצאתי בידיים ריקות, כי הספר אמנם מציע תשובה חלקית – וכצפוי – נוצרית – לשאלות אלו, אך ברור שלא בכך גדולתו.
לא אחדש דבר אם אציין ששרלוט ברונטה מגישה לקורא יצירת מופת – יש ברומן זה כל מה שאוהב ספר מבקש: העלילה מרתקת, הדמויות מעוצבות מעשה אמן, תיאורי הדמויות, האתרים, הטבע, ההווי – גורמים לקורא לצלול אל תוך היצירה ולחוש חלק ממנה (ראו דוגמאות של תיאורים: עמ' 184, 273, 393, 397). קשה להאמין שאישה צעירה, בת 31 בסך הכול, יכלה לשלוט על מגוון רחב כל כך של תחומי תרבות: תנ"ך והברית החדשה, ספרות אנגלית קלאסית ובת זמנה, ספרות צרפתית וגרמנית, פילוסופיה, דברי ימי העולם, מדע הטבע עוד.
חוקרי יצירתה ומבקריה מצביעים על כך שקורותיה של ג'יין אייר הגיבורה דומים לקורותיה של שרלוט ברונטה עצמה, ונראה לי שלא דייקו קמעה: להוציא תיאור פנימיית לווד (בה משטר מוסרני-דתי קשוח, שיגרה של הנערות האומללות, המחלות המפילות חללים משום המזון והביגוד הדלים, האקלים המחליא וחוסר האנושיות של בעלי המקום – עמ' 98-50) הדומה לפנימייה בה למדה היא עצמה, ולמדו אחיותיה (שם גם מתו משחפת שתי אחיותיה הגדולות –מאריה ואליזבת בשנת 1825) – קשה למצוא פרטים ביצירה המרמזים על חייה של המחברת. היא מעולם לא התגוררה בביתם של אצילים, וברומן מתוארים בפרטי פרטים, תוך בקיאות מפליאה – שלושה בתי אצולה: בית ריד, בית פיירפקס-רוצ'סטר ובית ריוורס.
ג'יין אייר היא בת יחידה להורים שנפטרו בינקותה, ואילו שרלוט ברונטה הייתה אחת מתוך שישה ילדי משפחת ברונטה (חמש בנות ובן, שאגב – כולם מתו בצעירותם). שרלוט ברונטה התאהבה נואשות בפרופסור בלגי נשוי, התוודתה על כך בפני כומר קתולי (למרות שהיא אנגליקנית!) ובפני הפרופסור עצמו. לעומתה, ג'יין אייר שולטת ברגשותיה כלפי שני גברים אצילים ובעלי עוצמה המבקשים את ידה – אדווארד רוצ'סטר וסיינט-ג'ון ריוורס. דווקא רוצ'סטר מאוהב בג'יין אייר עד כלות, וכשאהבה זאת איננה מתממשת – הוא מבקש את מותו, ורוב מעשיו מרגע הפרידה מאהובת חייו הם אובדניים בעליל. בלי ספק, שרלוט ברונטה בראה עולם חדש הקשור רק בנימים דקות להוויה שהיתה מוכרת לה.
הספר אמנם הוא בעל גוון דתי עמוק – ג'יין אייר מאמינה באל ובהשגחתו ומודה לו למרות הסבל הרב שנגרם לה בשל החלטתה לא לסור מחוקיו (עמ' 348, 394). אך נקל לחוש את הרתיעה שלה מהגיבורים הרואים עצמם כמבשרי הדת: הכומר ברוקלהרסט, בעליה של הפנימייה, שם מתגוררת ג'יין אייר במשך שמונה שנים, הוא איש קהה חושים, קמצן וצבוע: הוא מרגיל את הנערות המסכנות לחיי עליבות – לחם צר ומים לחץ – דורש צניעות מופלגת מהנערות מטעמים דתיים, כאשר רעייתו ובנותיו לבושות המחלצות מנקרות עיניים. הוא מתעלל בג'יין אייר לעיני כל דרות הפנימייה – וכל זה במסווה של אדיקות דתית.
"הסמכות" הדתית השנייה מגולמת בדמותו של סיינט-ג'ון ריוורס, איש יפה תואר ששבה את ליבה של ג'יין בנכונות המוחלטת לו להקדיש את חייו לאלוהים ולכנסייה. גם סיינט-ג'ון, כמו ברוקלהרסט, מאיים באש הגיהינום כלפי אלה שאינם מוכנים לשאת על כתפיהם את צלבו של ישוע. הוא מבטל את ערכם של חיי העולם הזה למען השכר בעולם הבא. הוא מאיים, מפחיד, ובעיקר חסר התחשבות מינימלית ברגשותיו של הזולת (עמ' 403, 405, 409, 430, 439, 453, 456, 460). ג'יין אייר אינה מוכנה בשום אופן להיענות להפצרותיו להינשא לו, למרות יופיו החיצוני, השכלתו, ולמרות שהיא מעריצה את האידיאליזם הדתי שלו. היא מוכנה להקריב את חייה ולצאת עמו כמיסיונרית להודו, אך בשום אופן לא להיות בת זוג לאדם חסר רגשות, שחיי אדם (שלו עצמו, ושל אחרים) חשובים לו כקליפת השום. בחוכמה גדולה הרעיפה הסופרת שבחים על האיש הזה, אבל כל מי שחך ספרותי לו מבין בין השורות שהיא מבקרת קשות את מה שהוא מייצג: שלילת החיים למען העולם שאחרי המוות (נשמע מוכר במזרח התיכון המיוסר שלנו...)
יש בספר לא מעט סצינות של מסתורין (שכל כך השפיעו בעת קריאתי ברומן זה בימי ילדותי!) אך כמעט כולן באות לידי פתרון ריאליסטי, כך שקשה להדביק על רומן זה תווית רומנטית, כמתבקש מתאריך יציאתו לאור (1847, כעשר שנים לאחר הכתרת המלכה ויקטוריה) – תווית כזאת לא תצלח: קולות משונים בלילה בטירתו של רוצ'סטר (עמ' 167) וכן דמות מבהילה המסתובבת בחדרים באמצע הלילה וקורעת לג'יין אייר את ההינומה שהיתה אמורה לחבוש למחרת ביום כלולותיה (עמ' 313 ואילך) – אלה באים לידי פתרון טבעי לקראת סוף היצירה (עמ' 323, 341). מכשפה צוענייה שיודעת את סודות כל אורחי הטירה – מסתברת כמעשה תרמית של רוצ'סטר עצמו (עמ' 212 ואילך). הפציעה האנושה של האורח מייסון באמצע הלילה וחבישתו הסודית – שוב מקבלות פתרון ריאלי בסוף היצירה (עמ' 238-228). ג'יין אייר גם מצהירה בפני המכשפה הצוענייה הנ"ל שהיא איננה מאמינה בעל-טבעי (עמ' 223 ואילך).
"זנב" מסתורין נשאר בכל זאת ביצירה ללא פתרון: החלומות שג'יין אייר חולמת מנבאים את העתיד לקרות: היא חולמת, למשל, שטירת ת'ורנפילד תיהפך לחורבה, ונבואת החלום מתממשת (עמ' 311, 351-350). היא חולמת שתפגוש את רוצ'סטר, ותזכה לאהבה, וזה באמת קורה. בשיא הוויכוח עם הכומר סיינט ג'ון, המבקש ממנה לוותר על כל מאווייה "הגשמיים" ולהצטרף אליו למיסיון בהודו, היא שומעת את קולו של אדווארד רוצ'סטר הקורא לה, ובאמת בהמשך מסתבר לה שרוצ'סטר בייאושו קרא לה בדיוק באותו הלילה, ושמע את קולה העונה לו, למרות שהפרידו ביניהם מאות קילומטרים (עמ' 458, 461, 489-488). כלומר, למרות שהסופרת שמה בפיה ובמחשבותיה של גיבורתה אמרות אמיצות כנגד אמונות טפלות ודעות חשוכות – היא בכל זאת שמה מיבטחה בהתערבות העל-טבעי במציאות חיינו. אבל הכף נוטה אל צד הנאורות: האימרה החזקה ביותר כנגד הדתיות החשוכה נאמרת על ידי ג'יין אייר כשהיא חוזרת לאחוזת ת'ורנפילד ומוצאת אותה הרוסה – אז היא מבינה מדוע לא נענו המכתבים ששלחה לשם כדי להיוודע מה עלה בגורלו של רוצ'סטר, זה שנותר בייאושו לאחר שג'יין ברחה מהטירה. וכך ג'יין אומרת לעצמה: "אין זה פלא שהמכתבים ששלחתי לכאן לא נענו, ממש כמו איגרות שנשלחות לפסלי הקדושים בכנסיות" (עמ' 464).
דובר הרבה על הפמיניזם של שרלוט ברונטה, בעיקר משום שג'יין גיבורתה מתעמתת בגבורה ובהצלחה רבה עם גברים חזקים כמו רוצ'סטר וסיינט-ג'ון. ג'יין היא דעתנית מאוד, משכילה ובעלת תושייה, ושני הגברים הנ"ל נופלים ברשתה ומעריצים את סגולותיה, וצורתה החיצונית נראית בעיניהם שולית (ג'יין מתוארת על ידי עצמה ועל ידי גיבורים שונים ברומן כנערה בלתי מצודדת בעליל). לכך יש להוסיף אמירה "שוויונית" מפורשת של ג'יין אייר: "נשים אמורות להיות רגועות מאוד בדרך כלל, אבל תחושותיהן של נשים עזות לא פחות משל גברים. נשים זקוקות לפעילות שבה יוכלו להוכיח את כישוריהן, לתחום עשייה שבו ישקיעו מאמציהן, ממש כמו אחיהן הגברים... אחיהן בעלי הזכויות חוטאים בצרות אופקים כשהם אומרים שעליהן להסתפק בהכנת פשטידות ובסריגת גרביים [היא הכירה את עזר וייצמן?!], בנגינה בפסנתר וברקימת תיקים. פזיזות היא לגנות אותן או לצחוק להן כשהן מנסות לעשות יותר או ללמוד יותר מכפי שהמנהגים קבעו כנחוץ לבנות מינן" (עמ' 125-124).
דברים נחרצים אלה נכתבו למעלה ממאה שנה לפני שחשבו בכלל על אפשרות להעניק זכות בחירה לנשים. דעתה של שרלוט ברונטה על מעמד הנשים במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, באחת המדינות הנאורות ביותר בעולם, באה לידי ביטוי גם בוויכוח המר שג'יין מנהלת עם סיינט ג'ון. הוא, כאמור, מאמין שהיא בת הזוג האידיאלית בשבילו למשימה שלקח על עצמו לשרת את ישוע כמיסיונר במזרח הרחוק. הוא מנסה לשכנע אותה שעליה להתחתן עימו, כי יציאה לדרך כזאת של צעיר רווק וצעירה רווקה, כשהם דרים בכפיפה אחת – זה לא יהיה נכון בעיני האל ובעיני האדם – אם לא יבואו בברית הנישואין. וכך הוא אומר: "אמנם יש בך מוח חריף כשל גבר, אך לב אישה בקרבך, והוא לא יעמוד בכך" (עמ' 446). טענה שהיום נראית חסרת שחר, אך היתה מקובלת עד לפני שלושה-ארבעה דורות, שמה הסופרת בפיו של האדם שהגיבורה הראשית הכי נרתעת ממנו (כך בוודאי חש גם כל קורא סביר), ואשר בשלב מסוים היא מטיחה בו: "אני בזה לתפיסת האהבה שלך... אני בזה לרגש המזויף שאתה מציע..." (שם).
שרלוט ברונטה משוכנעת שהמוסכמות לגבי מקומה של האישה בחברה ולגבי זכותה להגשמה עצמית – מוסכמות אלו מוטעות, אך בשום מקום ביצירה גדולה זאת אין התייחסות אל הגברים כאל אויב שיש להכריע כדי לממש זכות זאת. מכמירת לב היא העובדה ששרלוט ברונטה נאלצה, על פי המוסכמות שהתנגדה להן בתוקף, לפרסם את ספרה בשם עט של גבר ("קורר בל"). מזל שהספר זכה מיד לתהודה אדירה, וויליאם ת'אקרי ("יריד ההבלים") חשף את הסופרת המחוננת והכתיר אותה כגאונית.
על עוד מוסכמה אחת מבקשת הסופרת לערער – על החיץ שנוצר בחוק ובמנהג, לפיהם יש אנשים אשר נולדו בעלי "דם כחול", ואל להם להתערב עם שאר בני האדם הנחותים: שני אצילים ואדירי כוח מבקשים את ידה של ג'יין אייר בת המעמד הנמוך, וחשים אומללים כשזו מסרבת להם. ג'יין כועסת על סוכנת הבית, גב' פיירפקס, כשזו מפקפקת באפשרות שהאציל העשיר רוצ'סטר יהיה מוכן לשאת לאישה את המחנכת השכירה שבביתו (עמ' 293-291), ומאוחר יותר, כאשר ג'יין משמשת כמורה לתלמידות בכפר נידח, היא מגיעה למסקנה שבנות אלו אינן נופלות בכישוריהן במאומה מבנות האצילים (עמ' 394, 401). ללא ספק מדובר באמירה אמיצה עבור מי שחיה בהוויה הוויקטוריאנית.
אני נשביתי בקסמו של הרומן הזה, בעיקר משום שאיננו מרבה להתחכם בתחבולות ספרותיות המבקשות להדהים. יש בו אמנם מעט סמלים מכוונים (כגון שמה של אחוזת רוצ'סטר – "ת'ורנפילד" – שדה קוצים, האמור להזכיר את זר הקוצים שעל ראש ישוע המעונה; או סיפור עץ הערמונית שנבקע ממכת ברק ומסמל את חורבן חייו של רוצ'סטר וחורבן ביתו – עמ' 305, 310, 340), אך בעיקרו וברובו הוא סיפור בלתי מתחכם, זורם, מעניין ומרתק.
יחד עם זאת, לא נעלמו ממני גם פגמיו של הספר:
כל הדמויות, בני מעמדות שונים וגילים שונים, מדברים באותו סגנון גבוה, ולעיתים אפילו מליצי. הסופרת נוקטת במודע במה שאכנה כאן בשם "תמימות מכוונת": רוצ'סטר מתחפש לצוענייה מגדת עתידות, ואיש מבני הבית ומהאורחים אינו מזהה את קולו (עמ' 212 ואילך); ג'יין רעבה, עייפה ורטובה עד לשד עצמותיה, עומדת מאחורי הכותל של בית ריוורס, ומצליחה לצותת לדריו ולהתוודע אל כל קורות המשפחה (עמ' 364 ואילך).
יש בספר צמתים פנטסטיים ומלודרמטיים, כגון: לאחר השאלה השגרתית של הכומר אם יש למישהו סיבה להתנגד לנישואין בין רוצ'סטר לג'יין אייר – קמים שני זרים, ועדותם גורמת להפסקת הטקס ולחשיפה של אמת מפלצתית הכרוכה בקורות חייו של רוצ'סטר (עמ' 319 ואילך). מן האושר השמימי צונחים רוצ'סטר וג'יין בבת אחת אל תחתיות הגיהינום. אחר כך ג'יין, הבורחת מת'ורנפילד, נודדת רעבה, רטובה ועייפה עד מוות, כשבכיסה אין אפילו פני אחד, וכל מי שהיא פונה אליו – מתעלם ממנה, והנה, "המקרה" מוביל אותה אל בית הממוקם באזור של ביצות. בתחילה מבקשים לגרשה גם משם, אך לבסוף נותנים לה קורת גג, ולאחר זמן מסתבר שבני הבית הם בני דודיה, ומהם נודע לה שהיא יורשת יחידה של דודם המשותף (עמ' 421-391).
מסתבר שבלי קצת אנטישמיות אי אפשר – מי שהתחנך על ברכיה של אמונה המתעבת יהודים (בעיקר משום שלא קיבלו על עצמם את "הבשורה" שלה), איננו יכול שלא לדבוק ברעל הזה – כך קרה לגאוני עולם כמו שקספיר ודיקנס, טורגנייב ודוסטוייבסקי, וכך קרה גם לגאונית שרלוט ברונטה; ג'יין עונה בזו הלשון לרוצ'סטר, המבקש להעניק לה את "חצי מלכותו":
"נו, באמת, המלך אחשוורוש! לשם מה לי חצי מלכותך? האם אני יהודי מלווה בריבית המחפש לעצמו השקעה טובה בקרקעות? אני מעדיפה לזכות במלוא אמונך..." (עמ' 289).
אמנם משפט אחד בכל הספר, אבל משאיר טעם רע. חבל!