מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
 
היום החמישי
 
24.11.94. יום חמישי. קווינטה דא ריבאפרייה. צועד כשני קילומטר בבוקר. מתקלח, בכל בוקר אחרי הצעדה. ארוחת-בוקר. טלפון ללאלה [אחותי] מהחדר, היום היא בת חמישים. מתלבש היטב בז'אקט הכהה ובעניבה. הבוקר אני מרצה על הערבי בספרות העברית.
אני מתחיל את הרצאתי בהתנצלות על כך שלמרות שנולדתי בימי המנדט הבריטי, אין האנגלית שלי די טובה ולכן אקרא מן הכתב.
הקריאה שלי, למרות החזרות, נשמעת לי בינונית למדי. כעשרים דקות, כפי שבדקתי את הזמן. אחר-כך שאלות רבות, עוד כשעה ויותר. הן רשומות אצלי על דף נפרד.
 
נידמה לי שאני מצליח. אנחנו יושבים כשעה וחצי לערך. מ-10.10 עד 11.40 לערך. מוחאים לי כפיים בסוף הרצאתי, ודה קאמארה מרעיף עליי מחמאות. דווקא בתשובות בעל-פה האנגלית שלי היתה טובה ושוטפת יותר.
על אחת השאלות האחרונות אני עונה שיכולתי להביא איתי חבורה של סופרים וחוקרים, ששון סומך, סמי מיכאל ואמיל חביבי, והם היו ודאי מרחיבים את היריעה. דה קאמארה קונה את הרעיון, ובתום ההרצאה אומר לי שהוא בהחלט מוכן לשקול בשנה הקרובה קיום כינוס מסוג זה, עם סופרים מארצות ערב, וכי אני אוכל לעזור לו בזאת.
אחרי ההפסקה, ברונו ((Bruno Thiesbrummel, העוסק בזכויות אדם בקרן נאומן בגרמניה, שמסיימת את תמיכתה באקדמיה. הם ימשיכו בגרמניה. ההקצבות קטנו ב-25%. כל מפלגה מקבלת הקצבה מהמדינה, פחות או יותר לפי הצלחתה בבחירות, ולכל מפלגה יש קרן כזו.
צהריים. אחר-הצהריים מתחילים הדיונים לקראת החלטות הסיכום. הפעם זה קל יותר. אני מציע שלא נתחלק לקבוצות-מישנה אלא נעבד יחד את ההצעה, וכי ראול וגורדון יהיו בצוות. ראול לא סולח לי על כך שנידבתי אותו. אבל כל זה בהומור. בעצם הוא די נהנה מכך. מוסיפים את אלכסנדר לצוות. עד 18.30 הצוות מסיים את הכנת ההצעות, ואנחנו חופשיים. לפני הארוחה מתכנסים שוב. גורדון קורא את טיוטת ההחלטות. שלוש נקודות מבוא ועשר החלטות. יחד עם בו אני מתעקש לכלול החלטה נוספת בדבר סיכוי נוסף לדימוקראטיות החדשות. ההצעה מתקבלת והכל עובר בהסכמה כללית.
בערב, בחדר הטלוויזיה, מראה לנו קונדה סרטי וידאו על המצב בטיבט ועל חיי הטיבטים בגולה ועל הדלאי למה. סרטים די קשים.
אחר-כך בבר עם ראול ושאר הדרום-אמריקאים, מרסל, אווה, גורדון ודה קאמארה.
 
המשך יבוא
 
אהוד: לצערי לא שמרתי את נוסח ההרצאה שלי באנגלית על הערבי בספרות העברית וזאת דווקא משום שהיו לי נוסחים אחדים, אך כל המעוניין בדבריי יכול לקבל באי-מייל את הקובץ "צל הפרדסים והר הגעש" שבו טיפלתי בנושא בהרחבה.
ימים לא רבים לאחר שובי פירסמתי בעיתון "דבר" את המאמר הבא:
 
סיכוי שני לדימוקראטיות החדשות
לאחרונה התקיים ב"אקדמיה הבינלאומית להתפתחות תוך חופש", בפורטוגל, כנס בינלאומי בנושא: "זכויות האדם – חמישים שנה לאחר ייסודו של ארגון האומות המאוחדות". האקדמיה פועלת בבית אחוזה עתיק ויפה, מוקף חורשות וכרי-דשא – קווינטה דה ריבאפריה, ליד העיירה סינטרה, שליד ליסבון. הכנס התקיים בחסות קרן פרידריך נאומן, והאו"ם.
אני הוזמנתי להשתתף לא כנציג מדינה או ארגון מקומי אלא כאורח אישי של המארגנים, ונושא הרצאתי היה קצת יוצא דופן אם כי אקטואלי: "הערבי בספרות העברית".
מנחה הכנס, פרופ' גואאו בטנקורט דא קאמארה, פרופיסור לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטת ליסבון, ומשורר, הוא אדם בעל בקיאות רחבה וזיכרון מדהים. במרוצת שש השנים שבהן האקדמיה פועלת הוא אירח והינחה כנסים בהם לקחו חלק מאות משתתפים ממרבית מדינות העולם, נציגי מפלגות ליבראליות, פעילי המאבק לדימוקראטיה, לאיכות הסביבה ולזכויות אדם, שרים, חברי פארלאמנט, משפטנים, כלכלנים, היסטוריונים, וסוציולוגים – מהתחום האקדמי ומתחומי פעילות ציבוריים, ועוד. את כולם הוא זוכר אישית ועם רובם מקיים קשרים ובקיא בכל הנעשה בארצותיהם, וניתן לומר שהוא מכיר כיום חלק ניכר מן האליטה הדימוקראטית והליבראלית של העולם.
בעקבות ביקורי הראשון באקדמיה, במרס 1993, כתבתי רומאן שחציו בידיוני וחציו דוקומנטארי בשם "שבעה ימים בפורטוגל", העומד להופיע בשנה הקרובה. [כאמור, לא יצא מזה כלום]. הביקור הפעם היה לי לעזר גם בבדיקת נושאים ונופים הקשורים לרומאן, ואולם לא עליו באתי לספר כאן.
בכנס השתתפו, אחד מכל מדינה או ארגון – נציגים מארגנטינה, בוליביה, צ'ילה, מאלזיה, מרוקו, הולנד, פרו, פיליפינים, פולניה, דרום-קוריאה, טיבט, טורקיה וזאמביה; נציג של קרן פרידריך נאומן מגרמניה; של המרכז לזכויות האדם מטעם האו"ם בז'נבה; וג'נטלמן אנגלי קשיש ומקסים, גורדון מרטין, שכמו יצא מתוך סידרה של ה-בי.בי.סי, אשר מטעמו אכן סיקר במשך עשרות שנים מקומות רבים בעולם, עד שיצא לפנסיה. כיום הוא מתגורר בשוויץ ומשמש נציג של ה"דיילי טלגראף" ליד מוסדות האו"ם במדינה זו.
מחמוט טאלי אונגורן, המזכיר הכללי של הארגון לזכויות אדם בטורקיה, אדם מבוגר, חייכני, נעים-הליכות וממוצע-קומה, לשעבר עיתונאי, רחוק מאוד מדמות של לוחם – פרש תמונה קשה על מצב זכויות האדם בטורקיה, שונה מאוד מהתרשמותנו אנו כתיירים לימים מיספר. התנאים הקשים בבתי-הכלא, המעצרים שנועדים להפחיד גם כאשר אין "אשמה" מוכחת, הרדיפות של סופרים, המצב של המיעוט הכורדי בדרום-מזרח המדינה, שנטחן בין המורדים הכורדים לבין היחידות המיוחדות הצבא הטורקי, הסכנה של התעוררות האיסלאם הפונדאמנטאליסטי.
תמונה קשה פי כמה הביא קונגה טסרינג, סגן-נשיא המפלגה הדימוקראטית-לאומית של טיבט וחבר הפארלאמנט של ממשלת טיבט בגולה – השוכנת, יחד עם כמה מאות אלפי טיבטים ועם מנהיגם הדאלאי-לאמה, במדינת דהאראמסאלה שבהודו.
לדבריו כבר כיום יש לסינים רוב מוחלט בטיבט, והם מפעילים שיטות אכזריות, עד כדי עיקור נשים טיבטיות, כדי למנוע את הִתרבות העם הטיבטי. הטיבטים הם אזרחים מדרגה שנייה בארצם. מאות מנזרים נהרסו עד היסוד. אין ביטוי לתרבות הטיבטית. הארץ, השוכנת בגבהי אסיה, הפכה למיבצר אסטראטגי סיני של טילים ואמצעי ביון משוכללים המכוונים כלפי כל המדינות השוכנות מדרום וממערב לסין – מהודו ופאקיסטן ועד לאיראן ולנסיכויות הנפט הערביות. עם זאת אין הטיבטים נוקטים שום פעילויות של טרור, אפילו לא אינתיפאדה של צמיגים ואבנים, כי הם נאמנים לעקרון אי-האלימות שעליו מצווה אותם דתם הבודהיסטית.
בסרט וידאו קשה, שהראה לנו קונגה, מסיים מנהיגו הדאלאי לאמה את דבריו במילים: "אין בנו שינאה כלפי הסינים. להיפך, עלינו להודות לאויבינו, אחרת לא היתה לנו אפשרות להפעיל את רגשות המחילה והרחמים שאותם מצווה עלינו דתנו."
עשרים וארבע שעות לאחר שוואצלאב האוול, במחווה של אנושיות עמוקה, הכיר בממשלת טיבט בגולה, ניתקה סין את כל קשריה עם צ'כוסלובקיה של אז, והאוול היה מוכרח לחזור בו. גם ל-CNN אין עניין רב בבני-עם שאינם מבעירים צמיגים, אינם זורקים אבנים, אינם מפוצצים אוטובוסים בלב ערים ואינם רוצחים בגרזן נערות צעירות – הכל בשם המאבק לחופש לאומי.
החלטות הכנס לא נרתעו מלגעת בנושא הטיבטי, זאת במסגרת פיסקה האומרת כי "המשתתפים מתריעים על התגברות האלימות והפרת זכויות האדם כתוצאה מאלימותם של סכסוכים אתניים, גזעיים ודתיים במזרח התיכון, באסיה התיכונה, באפריקה, ובאירופה, במיוחד במה שהיה קודם יוגוסלאביה. כמה מהדרגות הגרועות ביותר של השמדת-עם ושל אי-הכרה בזכות ההגדרה העצמית קשורים לנעשה בטיבט."
ישראל לא הוזכרה כלל בהחלטות, ומבחינתי לא ראיתי פסול באיזכור הכללי של המזרח התיכון, אם כי במשך הדיונים היה לי ויכוח מעניין עם שאר המשתתפים, בנושא הפעלת כוח בחקירות, ואפילו עינויים.
אני הצגתי את העמדה של ועדת לנדוי ואת המיסוד של רשות לחקירה יותר אלימה, אם מדובר בעניין של חיים ומוות, כמו במקרה של החייל החטוף. הדגשתי שדווקא דימוקראטיה כשלנו חייבת למסד בגלוי את עקרונות השימוש בכוח בחקירות של חשודים בטרור, בעוד אשר על הנעשה במדינות כערב הסעודית או עיראק ואיראן אין העולם הנאור מדווח. ואולם הנציגה הארגנטינאית, והנציג ההולנדי, טענו כי בכל מקרה, אפילו מדובר בילד חטוף שחוטפו נתפס ורק הוא יודע היכן קורבנו – אסור להפעיל אלימות ועינויים בחקירה!
גו צ'אנג טאיק, שר בממשלת פנאנג שבמלאזיה, חזר ואמר שהדבר החשוב ביותר כיום הוא לחזק את הסיכוי השני שניתן לדימוקראטיות החדשות שנוסדו בגוש המזרחי לשעבר ובאזורים אחרים – באמריקה הלאטינית, אפריקה ומזרח-אסיה. הוא הזכיר גם את בעיותיו של ערפאת. לדבריו ניתן סיכוי לדימוקראטיות אחרי מלחמת העולם הראשונה, והוא הוחמץ מסיבות שונות, ורק עכשיו נתנה ההיסטוריה לעמים אלה ואחרים סיכוי שני ומיוחד-במינו, אבל אם לא תבוא עזרה כלכלית מאסיבית, והמישטרים הדימוקראטים החדשים יקרסו – יהיה זה אסון בקנה-מידה עולמי, פרס לכל מישטר רודני ואנטי-דימוקראטי.
אני חייב לומר שלחמתי עימו יחד להכללת פיסקה ברוח זו בהחלטות הכנס, תוך שאני מסביר את ההשלכות שתהיינה, למשל, לנפילתו של ערפאת אם לא יזכה בעזרה כלכלית כדי לבסס את שלטונו ולהמשיך את תהליך השלום. גו צ'אנג טאיק החייכני הבטיח לי, שכאשר בעתיד הניראה לעין יכוננו היחסים בין מאלזיה לישראל – ימליץ עליי בתור שגריר לארצו!