את המאמר הזה, העוסק במהפך בתקשורת הכתובה בישראל, עם הפיכתו של "ישראל היום" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, עליי לפתוח בגילוי נאות – אני בעל טור במדור הדעות בעיתון, מיום הקמתו.
כתיבתי בעיתון זה אינה תוצאה של הזדהות אידיאולוגית שלי עם העיתון, עם עורכיו או עם בעליו. על אף היותי אידיאליסט באורח חיי, בהם אני מגשים בגופי את אמונותיי הציוניות והחברתיות, אני מודה בכנות שבנוגע לבמות שבהן אני כותב, האידיאל היחיד העומד לנגד עיניי הוא עצם קבלת הבמה והיכולת להגיע למיספר רב ככל הניתן של קוראים. אני כותב מעל במות רבות ושונות המייצגות עמדות מנוגדות בחברה הישראלית, הן ברצף החילוני דתי, הן ברצף היוני ניצי, והן ברצף הסוציאליסטי קפיטליסטי. אין לי כמעט עכבות ואיני בררן בבחירת הבמה – חשוב לי להשפיע ולהגיע לקוראים רבים ככל הניתן.
מכאן מובן, שמבחינתי החדשות אודות הפיכת "ישראל היום" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה הן חדשות טובות, חדשות מצוינות, ללא קשר לעמדתי על העיתון, על איכותו, על הקו שלו או על הביקורת המותחת בו. אומר זאת באופן בוטה יותר – גם אילו הסכמתי עם כל הביקורת הזאת, באופן אישי הייתי שמח על ההישג.
על העיתון "ישראל היום" שמעתי לראשונה חודשים אחדים טרם צאתו לאור. פנה אליי אבי שילון, עורך מדור דעות, סיפר לי על העיתון העומד לצאת לאור והציע לי לכתוב בו. איני זוכר האם שאלתי על זהותו של בעלי העיתון, אך אני בטוח שבשמו של אדלסון טרם נתקלתי עד אז. אני זוכר שעל שאלתי מה הקו של העיתון, נעניתי שהוא דמוקרטי ופלורליסטי. מה שקסם לי, הוא המספר הרב של עותקים שאמור העיתון להפיץ. איני זוכר מה היה המספר, אך אני מניח שהוא נמוך לאין שעור מהמציאות הנוכחית.
מתוך נקודת מוצא זאת של הגילוי הנאות, אנסה לבחון באופן אובייקטיבי את העיתון ואת הביקורת אודותיו.
נקודת המוצא שלי, היא שריבוי במות היא ברכה לדמוקרטיה. לפיכך, עצם קיומו של עיתון גדול נוסף הוא חדשות טובות, תרתי משמע. על כך ניתן להוסיף, ששבירת המונופול של "ידיעות אחרונות" לאחר למעלה משלושה עשורים, גם היא חדשות טובות לדמוקרטיה הישראלית ולשוק התקשורת.
הביקורת על כך שהעיתון הוא "חינמון" זרה ומוזרה בעיניי. מה שחשוב בעיניי, הוא איכותו של העיתון ועצם קיומו של עיתון נוסף. אין, בעיניי, כל חשיבות לשאלה האם הקורא משלם על העיתון או לא. גם הטענה שהצלחתו של העיתון נובעת אך ורק מעובדת היותו "חינמון" אינה מתקבלת על דעתי. אנשים לא יקראו עיתון המשעמם אותם או אינם מרוצים ממנו, גם אם הוא ינתן להם בחינם. הערכתי זו מגובה בדוגמה שאינה סטטיסטית, אך אני מניח שהיא מייצגת. במסעדה בקצרין, שבה מחולק חינם "ישראל היום", החל "מעריב" להפיץ חינם את העיתון. סיפרו לי בעלי המסעדה, שאין כמעט ביקוש לגיליונות אלה, גם אחרי שאוזל "ישראל היום". סועדים מבקשים את "ישראל היום", וכשנאמר להם שאזל, אך יש "מעריב" חינם, הם לא התעניינו. רוב העיתונים מוחזרים לספק. ואכן, הפצת חינם זו הופסקה לאחר זמן קצר.
באשר לאיכותו של העיתון – "ישראל היום" הצטרף לשורת הטבלואידים, בדומה ל"ידיעות אחרונות" ו"מעריב". איני אוהב את הסוגה הזאת – את כותרות הענק המפוצצות, את היות העמוד הראשון עמוד שער של כותרות המנוסחות ככותרות עיתוני הספורט וללא הכתבות עצמן. איני אוהב את המסרים הקצרים, את מיעוט הניתוח לעומק, את מיעוט העיסוק בחדשות חוץ ואת ההשתעבדות לקיטש. מסיבה זו, בין העיתונים היומיים אני מבכר את "הארץ", אף שבכל התחומים הוא מייצג את ההיפך המוחלט של השקפת עולמי (שילוב קטלני של קפיטליזם חזירי, יוניות קיצונית ורוח פוסט ואנטי ציונית בעיקר במדורי התרבות והספרות), אם כי יש לציין שבשנים האחרונות גם "הארץ" עובר תהליך מואץ של התדרדרות במדרון הטבלואידיזציה והצהבת (היום "הארץ" פחות סולידי מכפי שהיה "מעריב" עליו גדלתי כילד בשנות השבעים). בכל חולשות הטבלואיד לוקה גם "ישראל היום", אך בהשוואה ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות", הוא הרבה יותר רציני, הרבה יותר אחראי, הרבה יותר מעמיק, הרבה פחות קיטשי ולכן – הרבה יותר עיתון. תעיד על כך העובדה ש"ישראל היום" לא נסחף לתחרות השמאלץ הדוחה בין "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בקמפיין גלעד שליט.
אחת הטענות כלפי "ישראל היום" היא שהוא "העיתון של ביבי". די בכך שרשימת הכותבים הבכירים והמרכזיים בעיתון כוללת את יוסי ביילין, עוזי ברעם, יהושע סובול, זהבה גלאון, מוריה שלומות וחמי שלו ובעבר גם את שלי יחימוביץ', כדי להפריך טענת שווא זאת. "ישראל היום" הוא העיתון הפתוח, המגוון והפלורליסטי ביותר בישראל. הוא פלורליסטי לאין ערוך יותר מ"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ובמידה רבה גם יותר מ"מעריב". אכן, גם ביחסו לנתניהו הוא שונה מאחרים – יחסו לראש הממשלה ענייני והוגן, ולא עוין אפריורי, כמו יחסם של "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".
הנושאים שבהם מבטא "ישראל היום" קו אידיאולוגי חד משמעי, הם הנושאים הנוגעים לשלטון החוק בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי במלחמה עקבית ונחרצת בשחיתות הפוליטית, ובתמיכה באקטיביזם השיפוטי ובעוצמתו של בג"ץ.
באשר למלחמה בשחיתות, אני מזדהה עם המאבק וגאה להשתייך לעיתון המנהל אותו. לעומת זאת, עמדתי בנוגע לאקטיביזם השיפוטי מנוגדת לקו של העיתון. אני מאמין בהפרדת הרשויות, שבה מקום מכובד למערכת הציבורית והפוליטית ומתנגד להפיכת השיח הציבורי לשיח משפטי. אני רואה באקטיביזם של בית המשפט העליון ובנטייתו לפסוק בסוגיות פוליטיות פגיעה בדמוקרטיה. בסופו של דבר, האקטיביזם כירסם מאוד במעמדו של בית המשפט העליון ובכך החליש את שלטון החוק בישראל. אני סבור שהמשפטיזציה פגעה במאבק בשחיתות, כיוון שהיא ביטלה כמעט כליל את הרף הנורמטיבי המוסרי שנדרש מן הפוליטיקאים והחליפה אותו בסף נמוך מאוד של דרישה לא להיות מורשעים בפלילים, ואם כן – שבית המשפט לא יטיל עליהם קלון. אני שמח להעיד שמעולם לא נמנע ממני לבטא את עמדתי זו מעל דפי "ישראל היום".
באופן אישי, אני שמח לכתוב בעיתון הנפוץ ביותר במדינה. אולם גם באופן ציבורי, אני שמח שדווקא "ישראל היום", על מה שהוא מייצג, הוא העיתון הנפוץ ביותר במדינה. המהפך בשוק התקשורת הוא חדשות טובות, והוא טוב לחדשות.
נ.ב. – לגיליון 566 – עיתונים נוספים שנסגרו – "חירות", "הבֹקר" של הציונים הכלליים, "היום" – האיחוד של "חירות" ו"הבוקר" עם הקמת גח"ל, "היום הזה" – עיתון הצהרים של משה דיין.
 
אהוד: אבי שילון פנה אליך אחרי שאני המלצתי עליך. אתה נשארת לכתוב ב"ישראל היום" לאחר שלדבריך מעולם לא נמנע ממך לבטא בו את עמדתך, כמו למשל נגד המשפטיזציה. אני עזבתי את החינמון די מהר, לאחר שנמנע ממני לפרסם בו מאמר שהשתמעה ממנו תמיכה באהוד אולמרט – וזאת בטענה של עורכי החינמון שהחינמון אינו תומך בשחיתות!!! – וזה היה בשיאו של הקמפיין האדלסוני של החינמון, עם דן מרגלית, קמפיין היסטרי שהיה לו חלק רב בהדחתו של ראש הממשלה הנבחר המכהן אולמרט ובהמלכת נתניהו.
אני שמח שאתה חי בשלום עם מצפונך בעיתון שהולך והורס את העיתונות הישראלית בכספו של מיליארדר זר. אני לא הייתי חי בשלום עם מצפוני אם הייתי ממשיך לכתוב בו מבלי שיורשה לי לכתוב מילה לטובת אולמרט או מישהו אחר ששלדון אדלסון אינו חפץ ביקרו!
 
2. הסירו את התועבה
"'סופר נני' היא תוכנית לטיפול אינסטנט בבני אדם, העושה פלסתר את הצורך לטפל באנשים בצורה מקצועית." כך כתב הממונה על תלונות הציבור ברשות השנייה גיורא רוזן, בתגובה לתלונות של צופים ושל אנשי מקצוע. "העניין הוא עקרוני," הוסיף רוזן, "ככזה ראוי שמוסדות הרשות השנייה יבדקו את הכללים."
צופה הטלוויזיה הסביר אינו זקוק לממונה על תלונות הציבור כדי להגיע למסקנה הזו. האין זה מובן וידוע, שטיפול רגשי או נפשי, בפרט, בזוג ובמשפחה, הינו נושא מורכב ורגיש, המחייב דיסקרטיות ואינטימיות? האין זה ברור, שאין כל ערך ל"טיפול" הנעשה מול מצלמות הטלוויזיה ולעיני מיליוני צופים? הרי ברור ש"טיפול" הנעשה בתנאים כאלה – נזקו גדול לאין ערוך מתועלתו? "מטפל" הפועל לאור המצלמות עושה מעשה שרלטנות.
החמור מכל הוא השימוש הציני בילדים. אין זה אתי לחשוף ילדים ולראיין אותם. במקרים בהם הדבר נעשה, מקובל לטשטש את פניהם ולעוות את קולם. והנה, בתוכניות הללו, נכנסת טלוויזיה חודרנית לחייהם האינטימיים של הילדים, ליחסיהם עם הוריהם, עם אחיהם ועם עצמם, מצלמים אותם ברגעים הקשים והפרטיים ביותר, מענישים אותם, "מחנכים" אותם ו"מטפלים" בהם, כדוגמה ל"איך עושים זאת נכון" בטלוויזיה, כאילו מדובר בניסויים בבני אדם. אז מה אם הם הסכימו לחשיפה? יש משמעות לשיקול דעתם של ילדים בנושאים כאלה? אז מה אם הוריהם הסכימו לכך? הורים חסרי אחריות מסכנים את ילדיהם בדרכים שונות, והחברה אינה צריכה לתת לכך יד.
"משפחה  חורגת" של אלון גל ו"סופר נני" של מיכל דליות, הן תועבה, שמקומה לא תכירנה בלוח השידורים הטלוויזיוני. מן הראוי היה מזמן, שערוצי הטלוויזיה יסירו את התועבה הזאת מעל המרקעים. מן הראוי היה שהכנסת תחוקק חוק האוסר על התועבה הזאת.
מדוע המובן מאליו כל כך, אינו מובן כלל וכלל לקובעי לוח השידורים? יש כאן שילוב קטלני של אינטרסים ותאוות, שהילדים הללו נופלים לו קורבן. תאוות פרסום חסרת המעצורים, הגורמת לאנשים להתערטל לנוכח פני האומה ולחשוף את ילדיהם, ללא חשבון אודות הנזק החמור, אולי הבלתי הפיך, שנגרם לילדים.
תאוות מציצנות של הצופים, שנהנים להציץ לתוך חייה של משפחה אחרת. אין זה מכובד לטפל על סולם ולהסיט את הווילון בבית השכנים. זה גם מסוכן. אבל אם ניתן לספק את התאווה הזאת בישיבה על הכורסה בסלון, במציצנות עם רישיון – מה הפלא שהתכניות הללו הן מסחטות רייטינג?
תאוות בצע שלוחת הרסן של בעלי ההון השולטים בכלי התקשורת. הרייטינג הוא האלוהים האחד שלהם. אין כל עכבות מוסריים וערכיים שיעצרו אותם מלייצר זבל סוחט רייטינג. הנזק לתרבות הישראלית, שמסבה תרבות הרייטינג הוא חמור ביותר. אבל בתכניות המתועבות הללו, נחצים כל הקווים האדומים של האתיקה.
תאוות השררה של הפוליטיקאים, שבמקום להגן על הציבור, ובעיקר על הילדים חסרי המגן, הם לעולם לא יתייצבו מול ברוני התקשורת – בהם תלויה חשיפתם הציבורית, ההכרחית להישגיהם בפריימריס, ושהם גם התורמים למסעות הפריימריס שלהם; החיבור המסוכן של הון, עיתון ושלטון. פסיקתו הנחרצת והחד משמעית של הממונה על תלונות הציבור מחייבת את קברניטי הרשות השנייה לחשבון נפש. האם יתעלו מעל תאוות הבצע ויעדיפו, לשם שינוי, את המחויבות האתית ואת טובת הציבור?
האם יקומו כמה חברי כנסת בעלי יושרה ואומץ, יתייצבו נגד הערוצים המסחריים, ויחוקקו חוקים המגנים על הציבור בפני התכניות הללו?
הגיע הזמן להסיר מחיינו את התועבה הזאת.
 
3. דינמיקה של כרסום
מלכתחילה, לא היה כל צורך בוועדת חקירה על המשט ולא היה כל מקום להקים ועדה כזאת.
ההחלטה על עצירת המשט היתה החלטה פוליטית, מדינית, שבסמכותה המלאה של הממשלה. כמו כל החלטה פוליטית, ההחלטה הזו שנויה במחלוקת וראויה לביקורת ציבורית, פוליטית ותקשורתית. אני, למשל, חושב שהיתה זו טעות; שלא היה מקום לקלוע את עצמנו למארב הפרובוקטיבי, בו יש עדיפות ברורה לאוייב, ועדיף היה להבריז לפרובוקטורים באמצעות התעלמות מהפרובוקציה. ניתן לחלוק על החלטת הממשלה, אך זו החלטה לגיטימית לחלוטין שאינה שפיטה ולכן אין מקום להעמידה לוועדת חקירה משפטית.
הטעויות והמחדלים של צה"ל, לצד הצל"ש לו ראויים הלוחמים שנקלעו לקרב ותיפקדו בו היטב, הם נושאים לתחקיר מבצעי, שנועד לבחון את הלקויות על מנת להפיק לקחים לעתיד. זאת עשתה ועדת איילנד, הוועדה היחידה שנכון היה להקימה.
הקמת ועדת טירקל נועדה להקל על הלחץ הבינלאומי – להיות ועדה הבודקת את הסוגיות המשפטיות כדי להזים את הביקורת כאילו ישראל הפרה את החוק הבינלאומי. והנה, הוועדה הפכה עצמה לוועדת חקירה לכל דבר, ואנסה את ממשלת ישראל לאשר זאת.
עצם הקמתה של הוועדה היתה משגה, אך המשגה החמור יותר היה צירוף משקיפים זרים. אמנם מטרת צירופם היתה להקנות יתר אמינות לוועדה שתוכיח את צדקת הפעולה, אולם יש כאן תקדים מסוכן, של הסכמה ישראלית לבדיקה בינלאומית של מימוש זכותה להגנה עצמית. והנה, תוצאת הכרסום בהחלטה, היא נוכחות של משקיפים זרים בוועדה החוקרת פעולה של צה"ל.
ההצדקה האפשרית היחידה להסכמה הישראלית לצרף משקיפים זרים, הייתה למנוע הקמת ועדת חקירה בינלאומית של האו"ם. ואכן, כך הוצגה ההחלטה, שהתקבלה בתום מגעים ממושכים עם האמריקאים.
והנה, חלפו שבועות מעטים, וממשלת ישראל נכנעה לדרישת האו"ם, למעשה לדרישת תורכיה, והסכימה על הקמת ועדת חקירה בינלאומית של האו"ם. ועדה כזו היתה סבירה, אילו באה לבדוק את תלונות תורכיה נגד ישראל, לצד תלונות ישראל נגד תורכיה. הרי בסופו של דבר, תורכיה הובילה פרובוקציה אנטי ישראלית קיצונית, אזרחיה תקפו באלימות קשה את חיילי צה"ל שמימשו את ריבונות ישראל, תורכיה מובילה מהלך של דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ונגד זכותה להגנה עצמית.
אך ממשלת ישראל כלל לא הגישה תלונה נגד תורכיה, ומאז המשט היא מסתפקת במגננה. כתוצאה מכך, קמה ועדת חקירה נגד ישראל, כתביעת תורכיה.
ניתן היה לקבל זאת, אולי, אילו מזכ"ל האו"ם היה מודיע שהקמת הוועדה תמנע את הקמת הוועדה מטעם הוועדה לזכויות האדם. ועדה זו – כמעט כל עיסוקה הוא במאבק נגד ישראל ודה-לגיטימציה של ישראל. הוועדה הזו מורכבת, ברובה, ממדינות שאין בהן זכויות אדם, והמכנה המשותף שלהן הוא עוינות לישראל. ועדה זו הקימה את ועדת גולדסטון העויינת, שגרמה נזק כבד לישראל, ואף היא עומדת לפתוח ב"חקירה" של המשט, בוודאי ברוח גולדסטון. כמובן, שהוועדה בראשות פלמר מאוזנת הרבה יותר ועדיפה על גולדסטון 2. אבל ישראל הסכימה לוועדה הזו, לחקירה בינלאומית של האו"ם על פעולת מגן ישראלית, ללא ערובה שלא תקום גולדסטון 2, ולי אין ספק שוועדה כזו קום תקום.
אז מה היה לנו שם? גם ועדת איילנד – הראויה והמוצדקת. גם ועדת חקירה משפטית עם משקיפים זרים, החוקרת החלטה מדינית של ממשלת ישראל הריבונית ואת פעולת צה"ל. גם ועדת חקירה בינלאומית של האו"ם החוקרת רק את הצד הישראלי. ועל כל אלה תתווסף גם גולדסטון 2.
וכאילו לא די בכל אלה, גם מבקר המדינה קופץ בראש, כדי שעדשות הטלוויזיה תתפוסנה אותו צועק: "גם אני, גם אני!" – מבקר המדינה אמור לבדוק את המינהל התקין וטוהר המידות. מי שמו לחקור החלטות מדיניות של ממשלה נבחרת? וכאשר האירוע נחקר מכל כיוון, לשם מה גם הוא צריך להוסיף עוד קיסם למדורה?
איך נגררנו לתסבוכת הזו? האשם הוא בדינמיקה של כרסום, האופיינית כל כך לממשלת נתניהו. על הממשלה היה לומר מראש שהיא פעלה כמדינה ריבונית מול פרובוקציה עוינת ואין מקום לכל חקירה (זולת התחקיר הצבאי).
לחלופין, יכלה הממשלה לומר שהיא שלמה עם פעולותיה, אין לה מה להסתיר והיא פותחת את הדלת בפני כל בדיקה. אבל הממשלה בחרה ברע מכל העולמות – הצהרה זקופת קומה ובעקבותיה התקפלות שגררה עוד הצהרה זקופת קומה ואחריה עוד התקפלות וחוזר חלילה. ככה לא מנהלים מדינה.