על ספרה של אמילי ברונטה "אנקת גבהים"
מאנגלית גרשון גירון
ידיעות אחרונות 2008, 412 עמ' (כולל "אחרית דבר")
שלוש האחיות המופלאות למשפחת ברונטה – שרלוט, אמילי ואן – פירסמו את הרומנים העיקריים שלהן באותה השנה – 1847, כעשר שנים לאחר עלייתה של ויקטוריה לכס המלכות: שרלוט פרסמה את "ג'יין אייר", אמילי – את "אנקת גבהים", ואן – את "אגנס גריי". אמילי מתה משחפת שנה אחר כך, אן – לאחר שנתיים, ושרלוט, המבוגרת מבין השלוש – כשבע שנים מאוחר יותר. אחיהן היחיד, ברמול נפטר זמן קצר לפני אן, ושתי אחיותיהן – מרי ואליזבט – מתו משחפת בנערותן בעודן בפנימיית בנות. וכן, גם אימם של השישה מתה בהיותם ילדים, ודודתם טיפלה בהם.
לא פלא, אם כן, שחוויית השכול היא כל כך דומיננטית בספר שלפנינו: אנשים צעירים נופלים כמו זבובים: הינדלי ארנשו האב, בעל אחוזת אנקת גבהים, וכן אישתו מתים בצעירותם, פרנסס, אישתו של הינדלי ארנשו הבן, מתה זמן קצר לאחר לידת בנה הרטון. הלינטונים, בעלי אחוזת ת'ראשקרוס, והוריהם של אדגר ואיזבלה, נדבקים במחלה מקתרין ארנשו, ומתים זה אחר זה. קתרין ארנשו, שנישאה לאדגר לינטון, מתה בלידת בתה (שגם שמה קתרין). איזבלה, בתם של הלינטונים, אישתו של הית'קליף, מתה כשבנה, לינטון, מגיע לגיל 12. הינדלי ארנשו הבן מת בגיל 27, חצי שנה לאחר מות אחותו, קתרין. אדגר, האלמן של קתרין, מת בגיל 39. לינטון, הבן של הית'קליף ואיזבלה, נפטר בגיל 18, והית'קליף עצמו נפטר בגיל 40. היחידה ש"מאריכה ימים" היא גב' אלן דין – היא נלי, המספרת למר לוקווד, דייר מזדמן באחוזת ת'ראשקרוס, את כל קורות שתי המשפחות האומללות – ארנשו ולינטון – ב"הווה", כשהיא מספרת את הסיפור, היא בת 45!
אירונית היא העובדה שמבשר המוות הוא לא אחר מאשר מר קנת הרופא, שיודע לנבא בוודאות מתי ימות כל אחד מהגיבורים, ותרופותיו מתמצות בהקזת דם, דייסה וקצת אבקות.
אלא שלמרבה הזוועה, אצל רוב הגיבורים מותם של האחרים גורם עונג ושמחה לאיד: הית'קליף שמח שהינדלי ארנשו מת, כי אחוזתו ממושכנת על שמו. הוא שמח שאדגר לינטון מת, כי כך יזכה באחוזתו. הוא מייחל שבנו, לינטון, ימות לאחר שמילא את משימתו לפתות את קתרין הבת להינשא לו. כשלינטון גוסס, הוא לא טורח להביא רופא, כי במותו יוריש את כל רכושו לאביו, כלומר להית'קליף עצמו. כשהית'קליף מת – ג'וזף, המשרת האדוק, יוצא מגדרו מרוב שמחה. ממש מצמרר!
הית'קליף מתואר לאורך רוב הספר כמפלצת אדם – איש אכזר, חסר כל רגש אנושי. הוא מאיים ברצח, מכה גברים ונשים, הוא מגדף, בז לדת ולמשרתיה, מתחבל תחבולות נלוזות לרשת את כל מיודעיו, והוא איננו נהנה מעושרו, ולא מרשה לזולתו ליהנות ממנו – כל מאודו נתון לנקמה מבהילה שהוא מתכנן כלפי מי שהרעו לו בנעוריו וקבעו את גורלו האומלל. לא פחות אכזריים הם הינדלי ארנשו והמשרת ג'וזף.
הית'קליף היה ילד אסופי שהינדלי ארנשו האב, בעל אחוזת "אנקת גבהים", מצאו עזוב, מלוכלך ורעב ברחובות ליוורפול, והוא מאמץ אותו לבן. בניגוד לכל בני הבית, הית'קליף שחור שיער ושחור עיניים, והכול מאמינים שהוא מזרע הצוענים. אישתו וילדיו – הינדלי וקתרין, היו מעדיפים להיפטר ממנו, אבל האב נוטה לו חסד יותר מאשר לילדיו שלו, עצמו ובשרו. כשהאב מת, והינדלי הבן יורש את האחוזה, הוא מתעלל בהית'קליף והופך אותו לעבד נרצע, ודווקא קתרין מתייחסת אליו באהדה, ולימים אפילו באהבה עזה. בין השניים נוצרת ברית חזקה, והם הופכים לגוף ונשמה אחת. אלא שקתרין מבינה שעם הית'קליף לא יהיה לה עתיד, והיא נישאת בסופו של דבר לאדגר לינטון, היורש של אחוזת ת'ראשקרוס. הבגידה הזאת מעבירה את הית'קליף על דעתו. הוא נעלם למשך שנים, וכשהוא חוזר, הוא עשיר משכיל וג'נטלמן (אין הסבר לתמורה המוזרה הזאת – כך נהוג בכתיבה הרומנטית של אותם ימים), וכל יהבו נתון לתוכנית הנקמה שלו בהינדלי ארנשו שעינה והשפיל אותו בנעוריו ובאדגר לינטון, שנשא את אהובת חייו. הוא מדרדר את הינדלי לשיכרות ולקלפים, סוגר אותו בחובות גדולים – וכך זוכה באחוזתו. לאחר מותו של אדגר, הוא מצליח בתחבולות לזכות גם באחוזת ת'ראשקרוס. הוא נושא את איזבלה, אחותו של אדגר, לאישה, למרות שהוא מתעב אותה, וכל כך – כדי להכאיב לקתרין אהובתו ולבעלה, שהוא אחיה של איזבלה.
הית'קליף הוא אלים במידה בלתי נתפסת: הוא פוצע את אישתו בסכין, מכה את הינדלי מכות רצח; הוא מאלץ את בנו הגוסס לפתות את קתרין הבת להיכנס לביתו, ואז הוא כולא אותה, יחד עם המשרתת שלה (נלי, היא מספרת הסיפור) ומכריח אותה להינשא ללינטון הגוסס, שמת, כאמור, מיד אחרי כן מבלי שאביו טרח להביא לו רופא. כל מי שפוגש בו זוכה למכות, לגידופים ולהשפלות. כל מאודו נתון לאהבתו הנכזבת ולתאוות הנקמה – וכשזה כבר קורה, והנקמה היא מלאה ואכזרית – מסתבר לו שקתרין (אותה הוא מתעב, ולא ברור מדוע), בתה של אהובתו, מתחברת להרטון, בנו של הינדלי ארנשו שנוא נפשו, ובסופו של דבר הם יינשאו, ושתי האחוזות יחזרו ליורשי בעליהן המקוריים.
את הרומן הזה אופפת אווירה גותית. הגם שהגיבורה המספרת, נלי, היא אדם מפוכח שאיננו מאמין בשדים וברוחות – רוחות המתים המופיעים בחלומות של הגיבורים ובהזיות של בני הכפר שברקע. גם הטירוף האוחז את הגיבורים הראשיים (הית'קליף ואהובתו הבלתי מושגת – קתרין) משרים מועקה כבדה על הקורא. לכך יש להוסיף את השכול והאלימות שהספר רווי בהם (הית'קליף, הינדלי, ג'וזף, ואפילו קתרין האם וקתרין הבת חושפות את אופיין האלים), והרי לפנינו מבנה רומנטי-גותי מובהק.
רוב הרומן הוא סיפור שמספרת נלי (היא גב' אלן דין) ללוקווד, הדייר של אחוזת ת'ראשקרוס, על קורותיה של האהבה המטורפת של הית'קליף ועל קורותיהן של שתי המשפחות – ארנשו ולינטון. מיעוטו של הסיפור הוא עדותו של לוקווד עצמו על אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו. זאת אולי הסיבה שאמילי ברונטה לא הפליגה בתיאורים יפים כפי שעשתה אחותה ב"ג'יין אייר", ולא גילתה בקיאות רבה בספרות העולם כמוה – שהרי אין להעלות על הדעת שמשרתת (הגם שנאמר עליה שהיא קוראת ספרים), אשר מספרת סיפור מעשה, תפליג לכיוונים אלה. המסגרת "העכשווית" של הסיפור (קורותיו של לוקווד הקשורות בשתי האחוזות) מתרחשת בין שנת 1801 לשנת 1802, אך נלי חוזרת בסיפורה כמעט שלושים שנה אחורה, אל זמנם של הלינטונים, הוריהם של אדגר וקתרין, ואל זמנם הינדלי ארנשו האב, אישתו וילדיו.
בשני הרומנים, של שרלוט ושל אמילי ברונטה, יש בוז וכעס לאדיקות הדתית: ב"ג'יין אייר" מתואר הכומר ברוקלהרסט (בעליה של פנימיית בנות מבישה ומבהילה בסדריה), כקמצן, אכזר וטיפש, וסיינט-ג'ון ריוורס, הכומר המיסיונר, מתואר כחסר רגשות, המבטל באופן מוחלט את העולם הזה למען האושר בעולם הבא.
הכומר ב"אנקת גבהים" הוא דמות שולית לגמרי, אך ג'וזף, המשרת באחוזת "אנקת גבהים", הוא דתי מופלג, טיפש, חסר רגשות אנוש, אכזר, צדקן ומאמין באמונות הבל. ג'יין אייר מתוארת כצעירה לא נאה ולא מצודדת, אך גברים מדהימים מתאהבים בה. קתרין האם וקתרין הבת ב"אנקת גבהים" הן יפיפיות מהפנטות, ודווקא הן מחזרות אחרי בני זוגן. בתיאור האישה האקטיבית שאיננה נכנעת למניפולציות – שתי הסופרות הגיעו להישגים מרשימים.
"אנקת גבהים" סובל מאותם ליקויים כמו "ג'יין אייר", כגון העובדה שהגיבורים נואמים נאומים ארוכים ונמלצים גם בסיטואציות הדורשות קיצור ורמז; כגון השארת פערים בלתי סבירים (איך הית'קליף העבד הפך לג'נטלמן משכיל ועשיר? איך איזבלה התפרנסה לאחר שברחה מית'קליף בעלה, ולאחר שאחיה נידה אותה? איך הרטון הפרא שינה ליבו והיה לאיש נעים הליכות – משונא גדול של קתרין הבת – לאוהבה המושבע?)
אך ב"אנקת גבהים" חסרים התיאורים הנפלאים שימצא הקורא ב"ג'יין אייר", וההתרשמות היא שאמילי היתה פחות משכילה מאחותה שרלוט – שרוחב השכלתה הורגשה בכל עמוד מספרה. ייתכן, כאמור, שסיפור המסגרת (נלי המשרתת המספרת לדייר לוקווד את קורות שתי האחוזות) חייב אותה להיות פחות וירטואוזית מאחותה.
אחד ממאפייני הכתיבה הוויקטוריאנית בספר זה הוא היעדר מוחלט של רמזי ליבידו: על שום גיבור לא נרמז שיש לו תשוקה מינית. הגיבורים שונאים בטירוף ואוהבים בטירוף, אך אין אפילו רמזו של רמז שהם משתוקקים לבני המין השני. לא רק זאת, איזבלה (אישתו השנואה של הית'קליף) וקתרין (הבת, אחותו של אדגר לינטון) יולדות במפתיע, כי לא מוזכר כלל קודם לכן שהן היו בהיריון! גם זה נחשב לתעוזה לא הולמת את הפוריטניות הוויקטוריאנית. על נלי ועל ג'וזף נודע לקורא כמעט כל סוד אפשרי, אך אין אפילו רמז שהם משתוקקים לזוגיות ולילדים – שניהם משרתים את אדוניהם עד זקנה מבלי שעניין הנישואין יהיה בעיניהם אפילו נושא למחשבה.
עם זאת, "אנקת גבהים", כמו "ג'יין אייר" הוא רומן מדהים ביופיו ומרתק מהעמוד הראשון ועד האחרון, והגם שכאמור, קראתים כבר בנעוריי המוקדמים, הקריאה בתרגומים החדשים ("ג'יין אייר" ב-2007; "אנקת גבהים" ב-2008) ריגשה אותי הרבה יותר מרבים מהרומנים העכשוויים, המבקשים להדהים בתחכומים מלאכותיים. אני מצטער להודות שלא קראתי את ספריה של אן ברונטה, ועד כמה שידוע לי, הם לא תורגמו לעברית.
יש לי טענות זעירות אל המתרגם: הוא מאיית "קִנות" במקום "קינות" (ראו לדוגמה, עמ' 166, 301, 368); "חמה" במקום "חמיה" (עמ' 340), "גרביים רטובות" (עמ' 285) ועוד, אך אלו זוטות בהתחשב בהישג האדיר להעביר לקורא את האווירה הייחודית בה מתרחשת העלילה המרתקת.