מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
 
היום השישי
 
25.11.94. יום שישי. קווינטה דא ריבאפרייה. לאחר צעדה, שעתידה להיות אחרונה, ובה אני בודק עוד פרטים – מיבנה העמודים, הבריכה עם המזרקה – ארוחת-בוקר, ושבעה מאיתנו יוצאים בשתי מוניות לטיול שאירגנו, ראול ואני. איתי במונית ראול הנחמד ומחמוט. בדרך הוא מספר על המציאות בטורקיה. עוברים חלק יפה בתוך חורשות יער, לרגלי מצודת פֶּנָה ומצודה מורית, ומגיעים לקבּוֹ דה רוקה. המקום מרשים מאוד. מָצוקים גבוהים מעל גלי האוקיאנוס אשר מתנפצים אל החוף. המצלמה נופלת לי אך לא קורה לה דבר. אני מוציא תעודה, תמורת 400 אשקודוס, שהייתי בנקודה המערבית ביותר של יבשת אירופה.
המוניות מחכות לנו ומסיעות אותנו דרומה-מזרחה בכיוון קאשקאיש. בדרך אנחנו עוצרים ויורדים לחוף במפרץ חולי. במונית השנייה נמצאים כריסטינה, אווה, היידי ומרסל. רק לאווה ולי יש מצלמות ואני מצלם ומצטלם.
משם הדרך קצרה לקאשקאיש. עיירת חוף יפה, ואנחנו תרים אותה מצד אל צד. המזח. הסימטאות. המיבצר הצבאי. וחזרה למרכז, לכיכר קטנה שם אנו יושבים לצהריים במסעדה שהמלצר בה הוא איראני. מנת היום – סרדינים בגריל. גם אני מזמין אך לדעתי טעמם עלוב למדי כי אין מנקים אותם אלא מטגנים עם כל החלקים הפנימיים, המרים. הבארבונייס של אמנון הומינר טובים פי כמה, כי הם מנוקים, ומטוגנים בשמן עמוק.
המלצר הוא בחור איראני נאה ומזוקן. אומר שעזב את איראן לאחר שהטילים העיראקיים הרסו לו שני בתים שהיו שייכים לו. מאוחר יותר אני אומר לו שגם אני סבלתי מהטילים העיראקיים. אני מתל-אביב. הוא מבקש שלא אדבר על פוליטיקה. וכן שיש לו זוג ישראלי היושבים בצד. אני לא ניגש אליהם כי אין לי כוח לחזור שוב על כל הסיפור מה אני עושה כאן.
המוניות עולות 3,330 אשקודוס לכל אחד משלושתנו.
בדרך לקאשקאיש אנחנו עוברים על פני הווילה של המלך האיטלקי הגולה ויקטור עמנואל.
מאוחר יותר אנחנו חוזרים באוטובוס לסינטרה, ומשם במונית לקווינטה. אני קונה ב-400 אשקודוס האחת עוד שתי חבילות של עוגיות קז'ואדה. כאשר אנחנו חוזרים, כבר אחרי ארבע, איני מצליח לשלם עבור הטלפונים.
אני עולה לראש המגדל, כדי לצלם את האחוזה מלמעלה. החדר האחרון סגור ובדרך למטה נופלת לי שוב המצלמה והפעם קצת נשברת אם כי ממשיכה לפעול. הבעייה היא שהשרוך המחזיק אותה קשור בטבעת שאינה סגורה היטב וכל פעם המצלמה משתחררת ממנו.
אחר-כך באים ראול ומרסל וקוראים לי למעלה, לחדר מס' 1 בראש המגדל, שמרסל גר בו, ומשם אני מסיים לצלם את הסליל הראשון, בתקווה שהתמונות הצליחו.
מתחיל לארוז לקראת היציאה מחר לליסבון.
ב-19.00 מתכנסים לארוחה החגיגית. קודם הטקס המקובל של הרמת הכוסית והנאום של דה קאמארה, מאמצע המדרגות העולות למעלה, באולם המבוא. הוא מספר שזהו כמעט הכנס האחרון במסגרת זו, והחל מינואר תחל האקדמיה לפעול בחסות אחרת, לא של קרן פרידריך נאומן. באחת השיחות הפרטיות סיפר שהשיג חסות של אוניברסיטאות ושל מיליונר שוויצרי שתורם לנושאים כגון אלה, וניתנו לו ארבע שנים, עד 1998, להביא את המקום להיות אחד ממקומות ההתוועדות המיוחסים ביותר בעולם, אחרת ייסגר. המתכונת תהיה קצת שונה, יהיו גם כינוסים של שניים-שלושה ימים. ויהיו חוקרים וסופרים שיבואו לתקופות ממושכות יותר כדי לכתוב את ספריהם.
מרסל מספר לי באחת ההזדמנויות שקאמארה סיפר לו שהוא נצר למשפחה של מלכים ששלטו באיים הקאנאריים, ואחר-כך נמכרו האיים הללו, במצוות האפיפיור לספרד, ונתבטלה המלוכה הזו.
אחרי דה קאמארה מדבר אלכסנדר האוקראיני, מממרכז זכויות האדם של האו"ם, ששותפים לכנס. עוד קודם לכן מופיעים שני שגרירים מתוך החמישה שלדברי דה קאמארה הבטיחו לבוא – השגריר הארגנטינאי, גבר גבוה וקצת גאוותן, ובנימין אורון, שגריר ישראל, ממוצע קומה, שקט, לבן שיער, ממוצא ברזילאי, ממושקף, אדם מאוד צנוע ושקט, ההיפך מכל יוהרה וסנוביזם, אבל בהחלט יעיל. יודע אנגלית, ספרדית, פורטוגזית וכמובן עברית. אני עובר עימו ממשתתף למשתתף והוא מוצא שפה משותפת עם כולם.
אנחנו נכנסים לארוחה. הכיבוד הפעם קצת פחות עשיר מהמסיבה הקודמת, אבל לפחות לי אין קלקול-קיבה. גם המתנות בחוץ צנועות יותר – נותנים רק את צילום המחזור, ואילו בפעם הקודמת קיבלנו גם אריח של הקווינטה, סיכה, ותעודת השתתפות.
אורון יושב לימיני וגורדון לשמאלי ולידו דה קאמארה. אני רואה שגורדון רושם בפתק ראשי-פרקים. פתאום הוא קם ומבקש שקט, ונושא נאום פרידה נהדר על פי מיטב המסורת הבריטית. אפשר רק לקנא בו על כך. זה היה גם מעין נאום פרידה לשש שנות האקדמיה בחסות קרן נאומן. בסוף, בעודו עומד, לבן שיער וסמוק פנים במקצת, דומה קצת לאריק שרון אבל עיניו הכחולות שופעות לבביות והגינות – הוא שר את שיר הפרידה מ"גשר ואטרלו", ומצליח להרעיד נימים בלב כולנו ולהעניק משמעות כמעט היסטורית לרגעים אלה שבהם אנחנו חיים. אני מצטער כבר עתה שלא אוכל לשלב ברומאן את הדמות והרגעים הללו, כי איני יכול לשתול אותו באופן מלאכותי בסמינר האחר. מנאומו של גורדון, כשהוא אומר שעליו לחזור לג'נבה לחיי הרווקות ולדאוג בעצמו לכביסה, אנחנו מבינים לראשונה שהאיש הוא רווק, וכל ימיו עברו עליו בעבודתו ברחבי העולם.
כאשר אני מלווה את אורון החוצה, למכונית השרד עם המלווים המחכים לו מחוץ לחצר, הוא אומר לי שמשרד החוץ ודאי יהיה מוכן להשתתף במימון מפגש סופרים יהודים וערבים, שעליו דיברתי עם דה קאמארה ואותו הזכיר דה קאמארה בשיחתו עם אורון קודם. כאשר אני חוזר פנימה אני מוסר זאת לדה קאמארה, והוא שמח מאוד שהשגתי לו סיוע ליוזמתו. [לבסוף לא יצא מזה כלום].
אני מטלפן הביתה פעם אחרונה מכאן, ויורד לבר, עם ראול ומרסל, שניהם רווקים עדיין, חואן הבוליביאני, קאמארה, גורדון והיידי הפיליפינית.
 
אני רושם לעצמי פרטים נוספים שראיתי בקווינטה: הבריכה המקורה. המלאך השמן עם הכנפיים בכנסייה ובחוץ. הבריכה הרחוקה – ילד על פר שמן ולפר כנפיים. מהות העמודים הקעורים למעלה. הפסלים בקפלה שבחצר. לוחות הברית כארובות למעלה.
 
המשך יבוא