מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
 
היום השביעי
 
26.11.94. שבת. קווינטה דא ריבאפרייה – ליסבון. בוקר אחרון בקווינטה. אני לא מספיק לצעוד. ארוחת-בוקר. גורדון, נותן לאווה מתנה את העניבה הכחולה שלו עם העיגולים הלבנים. לאלכסנדר אני נותן מאמר שלי. נשיקת פרידה לכריסטינה מזאמביה.
ב-9.30 כבר מחכה המונית. זה עולה לי 5,000 אשקודו שהם כ-32 דולר. ב-10.30 אני כבר כאן, במלון רסידנטה קארוולה בליסבון. מלון קטן. לפקיד הקבלה קוראים גומש, כמו גומא עם שין בסוף. המעלית עם דלתות של שבכת ברזל מתקפלת. הוא מוסר לי ד"ש מיהודית שצלצלה בבוקר. וכן שאווה ומרסל אף הם ישנים הלילה במלון כאן. אני בוחר לי חדר אחורי קטן אבל שקט. המחיר הוא 35 דולר ללילה. טרם הגיעה ההוראה מהאקדמיה שאני מוזמן על ידם לשלושה לילות נוספים.
לפי הדרכתו של גומש אני יוצא בקו 12 לשוק הפשפשים בליסבון הנקרא Feira da Ladra, שוק הגנבים, בכיכר Campo de Santa Clara. די מאכזב. מניפה של עץ דק שמוצאת חן בעיני עולה כ-16 דולר, וכך גם חבילת גלויות שאני מוצא על צליבת ישו. המרגיז ביותר שאינם מוכנים לעמוד על המקח. אומרים מחיר, וזהו. לכן אני לא קונה דבר, רק שלוש מפיות צבעוניות מבד של מגבת-מיטבח עם ציורים צבעוניים של התרנגול, סמלה של פורטוגל. אין מקטרות טובות, ולפי המחירים אני גם רואה שאין מציאות.
אני יורד מאחורי הכנסיה ומגיע לכיכר ליד הכניסה למיבצר סנט ג'ורג, הצופה אל רובע Alfama הסמוך, ומתחיל לרדת רגלי בסימטאות. המקום ניראה כמו יפו בימי השטח הגדול, או סימטאות עכו לפני שנים. רובע די מאכזב. נערה-ילדה יפה באופן בלתי-רגיל משחקת בקלאס עם עוד כמה ילדים וילדות וכולם לבושים בבגדי עניים. לפי לפיד אני מגיע לכנסיה עם דקל וממנה לרחוב היהודים. אפשר בהחלט לדמיין את הגטו שהיה כאן.
יוצא מאלפמה והולך ימינה לעבר הכיכר המסחרית, פראסה קומרסיה, שבמרכזה פסל המלך על הסוס השחור. בכיכר עצמה אינני מוצא מקום טוב לאכול, ובעצם היא מאכזבת. חשבתי שהיא דומה לכיכר סאן מארקו בוונציה, אבל ניראה שרוב הבניינים והחזיתות למטה שייכים למשרדים.
אני עולה במדרחוב המוביל צפונה, לכיכר רוסיו, ומוצא מסעדה נעימה ולא יקרה. יושב ליד הבר. מזמין מרק ירקות ודג קוד על הגריל. מגישים לי לחמניה וחריץ קטן של גבינת עיזים נפלאה. אני שותה קולה, וגבר שיושב לידי עם אשתו מוזג לי גם כוסית יין מבקבוק גדול שלא הצליחו לגמור. לדג יש טעם איום. הוא מלוח כאילו לא שטפו אותו היטב. הדגים האלה מגיעים מהים הצפוני לא בקירור אלא שמורים במלח. עם הקפה אני מתפתה גם לקנות שלושה חריצים של גבינה, במחיר מופקע של 300 אשקודוס, כ-2 דולר לחריץ, ומשאיר שם, יחד עם הטיפ, כ-3.500 אשקודוס, כולל תשלום עבור הגבינה שהגישו לי בתחילה, מבלי שביקשתי, שהם כ-22 דולר. לא נורא, אבל זה מעביר לי את החשק להיכנס למסעדות. גם לא זול, גם לא טעים.
לאחר המנוחה, כבר שלוש לערך, אני שב לפרקה קומרסיה וצועד למדרגות היורדות אל הים. מזג-האוויר עדיין חם, השמיים כחולים. המדרגות הפתוחות אל נהר הטז'ו, הרחב כים, נותנות הרגשה של מרחבים ושל הפלגה ועלילות. לפני הרעש עמד ארמון המלך במרכז הצלע הצפונית של הכיכר, ממש ממול למדרגות, ויש לשער שכאן היה השער להפלגות. כך מצוייר בתמונת אריחים שאני עתיד לראות עוד מעט בגינה למעלה.
אני שב ומתחיל את הטיול שלי לפי לפיד. פונה ימינה ועובר על פני הבית עם האבנים המחודדות החוצה, שקודם חלפתי על פניו ולא הרגשתי. עולה לעבר הקתדרלה של ליסבון וקונה שם גלוייה מטושטשת של ציור ענק ורב פרטים על לידת ישו. עולה הלאה ומשקיף לעבר אלפמה מהגינה, מתבונן בתמונות האריחים ובפורטוגלים המבוגרים, ודאי בני-גילי, המשחקים בעמידה בקלפים.
ממשיך לעלות לעבר הכיכר העליונה ונכנס למוזיאון הדיקוראטיבי, מוזיאון הריהוט העתיק בארמון Azurara, ברחוב Largo de Santa Luzia.
קצת מאכזב, לאחר הפנים של הטירה בפֶּנָה.
יוצא וחוזר בחשמלית למטה, למדרחוב, ומתחיל לעלות צפונה. עובר על פני חנות של מוצרי סוני, ומתפלא לראות שווקמן, כפי שבן ביקש, עם איכות מגה באס, עולה כאן רק 200 דולר, מהם יוחזרו לי 20 דולר במכס. בחנות בנמל התעופה דה-גול ביקשו יותר מ-400 עבור דגם עם מגה באס. בדרכי חזרה ארצה אני מגלה בדה גול עוד דגמים של מגה באס, אך הזול שבהם עולה יותר מ-250 דולר. אך יש גם להשיג פשוטים ב-160 דולר לערך. מכל מקום, אני מחליט לקנות כאן את המכשיר, ויוצא עימו להמשך הטיול.
אני ממשיך צפונה ופונה ברחוב ימינה לעבר הכניסה למעלית-הרחוב, הבנוייה בסגנון מגדל אייפל, מפלדה אפורה. שותה כוס קולה גדולה, כי הקוד המלוח בוער בקרביי, ועולה במעלית, ואחר-כך רגלי לקומה עליונה, ולקפה שבראשה, שם אני יושב ושותה קפה. המראה נהדר. כל העיר הישנה כמו על כף היד, מהכנסייה החרבה עוד מהרעש של 1755, ממש ממול, אל כיכר רוסיו דרך מיבצר סנט ג'ורג' שממול ועד לנהר הרחב כים ולגשר ה-25 באפריל. הראות טובה. אין איתי מצלמה כי החלטתי לא לצלם יותר, הן בגלל שנשברה והן משום שאיני רוצה להיסחב ולהתבלט כתייר.
אני יוצא בגשר ליד הכנסייה. הכניסה אליה סגורה ואני מסתפק במבט מבחוץ. יורד ברגל לעבר כיכר רוסיו ונכנס לסופרמארקט וקונה גבינות מסוגים שונים, וקצת שתייה, שיהיה לי בחדר. חוזר באוטובוס 32 מכיכר רוסיו למלון.
מיד בבואי אני פוגש את אווה ומרסל יוצאים מהמעלית, לבושים חגיגית. הם מבטיחים לחכות לי בבר של המלון. אני עולה לחדר. מטלפן הביתה להודיע שהגעתי. מטלפן לשגריר אורון שהשאיר לי הודעה בקבלה. הוא מזמין אותי למחר בצהריים לביתו. מתרחץ. יורד.
אנחנו יוצאים באוטובוס 32 לכיכר רוסיו, ומשם לכיכר היונים הנשקפת מול מיבצר סנט ג'ורג' המואר, אך לאווה קר ואינה רוצה לשבת בחוץ. אני נועץ בלפיד ומוליך אותם לעבר הסימטה שבקצה הצפוני-מזרחי של כיכר רוסיו, מאחורי התיאטרון, שם יש ריכוז גדול של מסעדות המתמחות בפרי ים ואולם אנחנו מחליטים לשבת בפיצריה כי איננו רוצים דגים וגם לא בשר.
שוב מגישים לחמניות טעימות עם קופסיות גבינה מותכת וחמאה. טעים מאוד. אבל הפיצה עצמה די עלובה. הבצק בפנים אינו אפוי. ממש רטוב. אני ממילא לא רעב ורק שותה קולה ועוד קולה כדי לכבות המליחות שבקרביי.
אנחנו מתחלקים בתשלום, כ-1,400 אשקודוס לאיש, שהם כ-9 דולר. לא נורא. אווה ומרסל מחסלים את מנותיהם. הם עוד הספיקו לאכול צהריים בקווינטה, ובאו במיניבוס של האקדמיה. אני לא חיכיתי לו כי רציתי להתחיל מוקדם יותר את הסיור שלי בליסבון.
חוזרים לאוטובוס ויושבים עוד שעה ארוכה בבר של המלון, עד סגירתו. אני שותה כל הזמן קולה וקרח בגלל איבוד הנוזלים בטיול במשך היום החם ובעיקר בגלל הקוד המלוח.
אווה הבלונדית הממשוקפת אינה נשואה. לא רוצה ילדים. נשמעת די עצובה, ולוחמת, אבל אישיות חזקה, שאפשר לסמוך עליה. מדברת על הכמרים, שהם נגד הפלות אבל לא כמו הרבנים שלנו, אינם יודעים כלל מהם חיי משפחה ואין להם נשים שתדברנה איתם ותאזנה אותם. כל מושגיהם על האישה ועל המין קשורים בחטאים.
היא נותנת לי תצלום שלה ממרומי טירת פנה. בחורה מאוד טובה ולבבית. אני מרגיש איתה כמו בבית. פלא שאין בה קצת דם יהודי. אני אומר לה שבלי לאהוב אותה יכולתי לחיות איתה שנים מתוך הרגשה ביתית גמורה, כמו אשתי. אני מוכרח לומר שלמרות שמרבית המשתתפים צעירים ממני, ראול היה יכול להיות בן שלי – היחס שלי אליהם, ושלהם אליי, הוא כאילו אנחנו בני גיל אחד, ואולי אני אפילו צעיר מהם, כי תמיד נידמה לי שכולם מבוגרים ממני.
אנחנו נפרדים שוב ואני הולך לישון, עייף כהוגן.
 
המשך יבוא