מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
 
היום השמיני
 
27.11.94. יום ראשון. ליסבון. בארוחת-הבוקר אני עוד פוגש את מרסל הבלגי. הארוחה צנועה: לחמניית בריוש ולחמניית באגט. חמאה ריבה וקפה. אנחנו נפרדים ואני יוצא באוטובוס 32 אך הפעם אינני יורד ברוסיו אלא ממשיך עימו מערבה, ימינה, בשכונות המקבילות לקו החוף של הנהר, עד שאני רואה מלמטה את מנזר סנט ז'רונימו שברובע בלם, Belem, ויורד. השעה היא 10.45 לערך. אני חולף על פני איצטדיון כדורגל ענק ועוקף את הכנסייה ומגיע למוזיאון הימי. הכניסה חופשית. מעניין, אבל חוזר על עצמו. יפה ביותר האולם של המוצגים הגדולים – ספינות, מטוסים. ספינת משוטים מלכותית של המלכה הפורטוגלית. ביציאה אני קונה לי מזכרת, ספל עם ציור של ספינה [הנמצא אצלי בשימוש עד היום].
אני יוצא ועובר דרך אגף של המוזיאון הארכיאולוגי שפורס, תחת רצפת פלדה עם חלונות, עתיקות מימיה הקדומים של ליסבון. המיבנה של המוזיאון שייך למינזר סנט ז'רונימו, וכשאני יוצא אני מציץ לכנסייה. יום ראשון היום, הדלתות הגדולות הפונות לרחוב פתוחות. כומר צעיר מאוד לבוש לבנים שר את התפילה, עוגב מלווה אותו ומשלושת צדדיו, בקהל, מעין מקהלה או "שירה בציבור" בכמה קולות, לפי הוראותיו. המילים הללויה ואמן חוזרות במיסה.
אני ממשיך ברגל ברחוב בֶּלֶם, לפי המדריך של לפיד. יושב בחוץ בקפה קטן ושותה אספרסו חריף עם שתי עוגיות בלם, אחת עשוייה בצק פריך מתוק והשנייה ממולא מעין פודינג קאראמל. אני מוצא שהקייז'אדס של סינטרה טובות יותר, ואינני קונה מעוגיות בלם.
ממשיך ברחוב לעבר כיכר יפה וחוצה את הכביש ונכנס למוזיאון הכרכרות. כל המוזיאונים הם בחינם היום, ולדעתי גם יש בהם פחות שומרים בפנים. התצוגה של הכרכרות מרהיבה. פעם ראשונה שאני רואה מקרוב כרכרות מלכותיות ולומד את המיבנה המיוחד של הכרכרה. המרכב נישא על קפיצים עשויים רצועות-עור עבות וארוכות, והוא נפרד מגוף הכרכרה, זאת כדי לשמור על הגמישות בנסיעה בדרכים, ולא לקפוץ עם כל אבן. מאוד מעניין. למעשה אלה הם, פחות או יותר, גם הקפיצים והמרכבים של המכוניות הראשונות, שניראו כמו עגלות.
אני יוצא ולוקח את האוטובוס 49, שכתוב שהוא מגיע לכיכר המרקיז פומבל. בדרך אני מנמנם קצת. יום חם. אני יורד ליד המרכז המסחרי החדש אמוריאש, אבל קצת רחוק וכבר רבע לשתיים בצהריים. לכן אני לוקח מונית והנהג מביא אותי ישירות למגדל המגורים שבו גר בקומה העשירית השגריר בנימין אורון. הוא חבר-נעורים של חברנו נח מילשטיין, אף הוא מברזיל.
הדירה גדולה מאוד, הסלון משמש אולם של קבלת פנים, מרוהט בטעם, ומן החלונות רואים את פארק מונסאנטו, את הנהר, העיר ומיבצר סנט ג'ורג', מראה מקסים. [זוהי דירת השגריר הישראלי הממוגנת, שבה גרה לפני כן השגרירה קולט אביטל, עימה למדתי בשעתו יחד באוניברסיטה העברית בירושלים].
אשתו של בנימין, קלרה, נחמדה מאוד ולבבית. שניהם מברזיל, זה ניכר בעיקר באקצנט שלה. הם מקבלים אותי בחמימות בלתי-רגילה. אנחנו משוחחים הרבה. שותים קודם ליד קערות של אגוזים ופירות מיובשים. אני מביא להם כרך של כל שירי אסתר ראב החדש, ושני עותקים של תרגום פסואה.
הארוחה טעימה מאוד. מנה ראשונה טבעות דג דמוי פרי-ים אדמדם בחוץ ולבן בפנים, ברוטב מיונז על עלי חסה. צלי הודו עם הרבה בצל בתוספת תירס, פטריות ואורז עם שקדים קלויים. יין אדום טוב. מנה אחרונה מעין פודינג עם טבעות פסיפלורה.
אנחנו שותים קפה בפינת האורחים. ב-16.30 אני כבר קצת עייף ונפרד מהם. אולי אחזור מחר ב-20.00, להזמנתם, אחרי ההרצאה.
אני יורד למרכז המסחרי למטה ומטייל מעט. הייתי כאן בביקור הקודם למשך שעה. קונה ב-85 ש"ח לערך בודי-לוישן קאשארל ליהודית, מאוחר יותר מתברר לי שטעיתי ולא את זה ביקשה. הכל מקושט כאן לקראת חג המולד. במרכז בובות בגודל אדם של מחזה הלידה של ישו, ושלושת המגים, מלכי קדם, הבאים אל ישו התינוק ובידיהם מתנות. אותו מחזה חוזר בקטן בחלונות ראווה אחרים. אני מחפש לבן קסטה שמעבירה מהדיסק-מן לרדיו של המכונית, ולא מוצא מתאימה.
אני יוצא לרחוב אחרי כושית משגעת, קטנה, שהולכת בחצאית קצרצרה, ולוקח מונית למלון. כשאני מגיע כבר 19.00 לערך. אין הודעות. אני עולה לחדר. פותח את הטלוויזיה מעל למיטה. כל הערוצים בפורטוגזית אבל לסרטים האמריקאים יש תרגום בגוף הסרט. כאשר קוראים פורטוגזית היא נראית יותר מובנה כי היא דומה לספרדית ולצרפתית בשורשים הלאטיניים המשותפים. אבל כאשר שומעים את הפורטוגזית, לא מבינים גם מילים מוכרות משפות אחרות.
אני נרדם ומתעורר ב-21.00 לערך עם טלפון מיהודית. היא מספרת שהביוב במיטבח עלה על גדותיו והוא נוזל מכל מקום והיא עבדה שעתיים ומחר יבוא אינסטלטור. צרות.
אני מטלפן לדני זוהר, הנספח התרבותי. לא ברור לגבי מחר. אין פגישה עם פרנציסקו וייגאס, עורך הרבעון הספרותי של אגודת הסופרים, שמוציא גיליון לספרות עברית. גם אין פגישה עם העיתונאי שהראה נכונות לראיין אותי על הרצאתי. מה שברור הוא רק קיום ההרצאה עצמה. לא נורא.
אני יוצא ויורד ברגל בכביש שמשמאל למלון. עובר על פני ספק-זונה בעלת עמידה אצילית, לבושה בסגנון הניראה לי ספרדי מסורתי, עם חולצה לבנה בעלת שרוולים ארוכים וצאוורון גבוה, במעין צניעות חצופה. עיניה קצת אלכסוניות ומצועפות מבט, גבוהות. כאשר אני מסתכל בה היא מחזירה לי מבט מוזר ונידמה שאחרי שאני עובר היא מסננת איזו קללה מפיה.
עובר על פני חנות למוצרי סקס ונכנס פנימה. שפע חוברות פורנו, קלטות פורנו ואבזרים מצחיקים. בצד יש תאים לסרטי פורנו. אני יוצא.
עולה ימינה לעבר שדרת החרות והולך בצד הימני שלה עד לכיכר רוסיו. אולי בגלל הקרירות אין אנשים רבים, ורק באחת הסימטאות עומדות רחוק שתי נערות ומשדלות להיכנס, ושני רוכלים מסכנים מוכרים על המדרכה חוברות פורנוגראפיות.
אני עובר את כיכר רוסיו וממשיך בסימטה שנייה מימין ורואה פתח מכוסה מסך אדום. נכנס פנימה. דוכן דברי סקס, כל מיני תאים ומקומות להכניס מטבעות, והם מבטיחים "הצגה חיה". אני לא בדיוק מבין איך מפעילים את כל זה, ויוצא, והולך למסעדת מק-דונאלד ברוסיו ואוכל מנה ב-600 אשקודוס שהם פחות מ-4 דולר, המבורגר, ציפס וקולה. עדיין שבע מארוחת-הצהריים המאוחרת.
חוזר למועדון הפורנו. מתברר שיש כאן מרכז של הצגת עירום חיה. יש שם תאים שבהם אתה אמור לשבת מול תא זכוכית שאליו נכנסת בחורה ערומה, אתה יכול לבחור את מיספרה מתוך כ-10 שתמונותיהן בחוץ, ובמשך שלוש דקות תדגמן לך כל מה שתרצה, כך כתוב, תמורת 500 אשקודוס שאתה משלשל לחריץ, שהם פחות מ-4 דולר.
השירות הזה לא פועל, ומה שכן פועל אלה הם כעשרה תאי הצצה הבנויים במעגל סביב זירה. כאשר אתה פותח דלת, אתה רואה רק וילון לבן סגור מאחורי שמשה. אני מכניס שלוש מטבעות של 100 אשקודוס, שהם פחות מ-2 דולר, והכתוב מבטיח דקה של הסתכלות. המסך הלבן עולה לאיטו ואני ממש נפעם. במרכז הבמה הקטנה המסתובבת, על שטיח, שוכבת בחורה שעורה קצת כהה, צעירה מאוד ובעלת גוף משגע ופנים יפות, והיא מתפתלת על יצועה וחושפת את ערוותה, שרובה גלוח. היא מתנועעת כל הזמן. שוכבת על גבה ופושקת את רגליה, וחושפת את ערוותה. מסתובבת ועתה היא על ארבעתיה, רגע עגבותיה סגורות אך הנה היא מתכופפת ופי הטבעת שלה וערוותה ניראים במלוא הדרם מאחור, ולאט לאט היא שוקעת אל המזרון ומחככת בו את שדיה ואחר כך מתיישרת לכדי ישיבה ומלטפת את שדיה.
הווילון הלבן יורד ואני נפעם. אף פעם לא ראיתי דבר שכזה. כמו צירוף של כלוב בגן חיות שהמתרחש בו מעורר תחושת יופי בלתי רגיל, יחד עם מיניות עזה ומגרה. אני לא מתאפק ולוקח הצצות עוד שלוש פעמים, יחד כ-8 דולר, שאר הבחורות, כשלוש במיספר, הן בלונדיניות, כל אחת יותר יפה ויותר משגעת מקודמתה. מעניין שיש להן דגדגנים גדולים, שכאשר הן כורעות על ארבע ממש רואים אותם מאחור כשהם מזדקרים. שדיים מושלמים, והן מתפתלות, כל אחת על שטיח דק שלה שהיא מביאה עימה ופורשת על המזרון, והן מחליפות זו את זו כל כמה דקות. באות בתחתונים דקים או בחזייה ומתפשטות די מהר. ממש מהמם. הייתי יכול להמשיך ולהסתכל בהן שעות ארוכות.
אני חוזר ברגל את כל השדרות שבסופן שדרת החרות, עד למלון. מזג האוויר נהדר ולא קשה ללכת, למרות שזו עלייה. ליד המלון, ברחוב הצדדי, עדיין עומדת הזונה בעלת הפנים היפות והעצובות, עם העיניים המלוכסנות קמעה, חולצה בלבן וחצאית ארוכה, כמו זמרת ספרדייה עממית. היא מציעה את עצמה בנימוס. כניראה שאין לה עבודה הערב. היא בכלל יחידה בכל השטח. לא פגשתי נוספות. אני מסרב לה בנימוס, ובחיוך, וחוזר למלון לישון. מחר יום אחרון בעיר. מצאתי חנות סוני ליד המלון ואגש לשם מחר בבוקר לבדוק אם יש להם את החלק שבן ביקש.
 
המשך יבוא