במהלך שביתת הרעב הגדולה בגמלא, ביקרה אותנו משלחת של רבני יש"ע לביקור הזדהות. שמחתי על כל ביקור, ובוודאי על משלחת חשובה זו. אולם בהגיע המשלחת, בדרכה אלינו, זיהיתי בזווית עיני בין חבריה את דב ליאור. היה לי ברור, שלא אלחץ את ידו. שביתת הרעב היתה, בעבורי, מעין יום כיפורים מתמשך, בן 19 יום – יום כיפור של הזדככות הנפש, של נאמנות מוחלטת לאמת בה אני מאמין. לא עלה על דעתי לעשות שקר בנפשי וללחוץ את ידו של דב ליאור.

חצי שנה קודם לכן, בוצע אחד הפשעים הנתעבים בתולדות ישראל – הטבח במערכת המכפלה. המחבל המרצח ברוך גולדשטיין שר"י, מחופש במדי צה"ל, נכנס למערת המכפלה, וירה ללא אבחנה בגבם של המון המתפללים המוסלמים בעת תפילתם. הוא רצח בדם קר 29 אנשים וילדים, שכל אשמתם היא היותם ערבים.

מטורף אחד יכול לגרום לנזק נורא, אך הוא עדין אחד. עוד ביום הטבח, התברר שיש לו לא מעט תומכים. הבולט שבהם, היה הרב דב ליאור, שכינה את הרוצח "קדוש". אדם שנחשב לגדול בתורה, למורה הוראה, הנותן גיבוי לפשע גזעני כזה – זו תועבה בלתי נסלחת. סירובי ללחוץ את ידו של האיש, לא היה רק למען שלמותי עם מצפוני, אלא ראיתי בכך משמעות מבחינת המאבק; סירובי לטמא את טהרת מאבקנו. מאחר ולא רציתי להלבין את פניהם של רבני הגולן שאירחו את משלחת רבני יש"ע, לא יצרתי סצנה מביכה, אלא פשוט הסתלקתי מהמקום, עד שהמשלחת סיימה את ביקורה.

בגיליון הראשון של "נקודה" – ביטאון מועצת יש"ע, לאחר הטבח, גיליון פסח תשנ"ד, פירסמתי מאמר חריף תחת הכותרת "ביעור חמץ". כותרת המשנה היתה "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם."

שנה וחצי לאחר מכן, לאחר רצח רבין, התקשרו אליי אנשים מיש"ע, הזכירו לי את המאמר, והביעו צער שלא נהגו על פי עצתי.

חלפו 15 שנים נוספות, ודיבוק הטירוף הכהניסטי ממשיך להשתולל בגילויו המכוער כ"נוער הגבעות" ובעיקר בזוועת "תג המחיר". ומאז ועד היום, בכל גילוי של התועבה הזו, שמו דב ליאור נקשר כסמכות ה"רוחנית" המתירה את העוון.

בשבוע האחרון שוב היה דב ליאור בכותרות, כאשר לא התייצב לחקירת משטרה אליה הוזמן. שוב, אותה תסמונת של חוצפה כלפי מוסדות המדינה, של מרידה במלכות, של דוגמה אישית שלילית של ביזוי החוק הישראלי (אילו חי בגולה בוודאי היה מקבל על עצמו את "דינא דמלכותא דינא", אבל כאן הוא מרשה לעצמו לצפצף על המדינה).

אולם עם כל החומרה שבאי התייצבותו, לא זו עיקר החומרה במעשהו. בכלל, איני מתלהב מחקירת המשטרה הזו, מאחר ואיני חושב שההתמודדות הנכונה עם סטיות אידיאולוגיות היא במישור הפלילי, אלא במישור הציבורי, החברתי, התרבותי והחינוכי. מה שחמור יותר מאי התייצבותו של דב ליאור לחקירה, הוא הדברים שבעטיים הוא זומן לחקירה – תמיכתו בספר "הלכתי", המתיר לרצוח גויים.

על החברה הישראלית להוקיע את התועבה הזאת. ובראש ובראשונה – על הציונות הדתית להוקיעה.

הציונות הדתית השכילה להקים את "פורום תקנה", שנועד להתמודד עם הטרדות מיניות מצד רבנים ואישים בכירים במגזר הדתי. מן הראוי שהציונות הדתית תקים פורום תקנה, שיציב קווים אדומים ויוציא אל מחוץ לגדר את הסטיות והתועבות האידיאולוגיות, שאינן חמורות פחות מן ההטרדות המיניות. אין חילול השם חמור יותר, מן היהדות הגזענית שמייצג דב ליאור; יהדות הסותרת את האנושיות, המוסר והצדק. יש להציב מולה את היהדות האנושית, המוסרית והצודקת; יהדות של "חביב אדם שנולד בצלם", של "ואהבת את הגר". מול "יהדות" של "הטוב שבגויים הרוג" יש להציב יהדות אמת של "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?"

אסיים בדברים מאת ראש "פורום תקנה", ראש ישיבת הר עציון ואחד מגדולי הרבנים ואנשי הרוח היהודיים בדורות האחרונים, הרב אהרון ליכטנשטיין, בפרשת המחתרת היהודית: "את מעשיהם של המכונים 'עצורי המחתרת היהודית' אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש, יש בה משום קהות חושים ואטימות לב."

ולאחר רצח רבין אמר הרב ליכטנשטיין: "אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעייה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את ליבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעבדו באמת."

והיה מחנך טהור.

2. חקירוקרטיה מסרסת

בערב שבת המר והנמהר, עת הגיעה בשורת האיוב על כישלון הניסיון לחלץ את נחשון וקסמן ועל נפילתם של וקסמן ושל סרן ניר פורז בקרב, התייצב ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מול פני האומה, כשלצידו – הרמטכ"ל אהוד ברק, הישיר פניו למצלמות ו...

הוא לא אמר שהוא כדרג מדיני אחראי על המה, ואילו הרמטכ"ל הניצב לצדו אחראי על האיך. רבין פתח ונטל אחריות מלאה על ההחלטה ועל תוצאותיה. הוא שב וחזר על כך באופן שאינו משתמע לשני פנים.

המשמעות המנהיגותית של דבריו, לא היתה בשום אופן הסרת האחריות ממישהו מהדרגים הנמוכים יותר. נהפוך הוא, היתה זו דוגמה אישית לכך שכל דרג נושא במלוא האחריות על חלקו במשימה, ועל כל הדרגים הכפופים לו.

האם כך היה נוהג רבין, אילו נדרש להופיע בפני ועדת חקירה משפטית בעקבות האירוע? אין לי ספק, שאילו היום היה קורה הדבר, מיד היה מופעל לחץ כבד מנשוא להקמת ועדת חקירה משפטית, רצוי – ממלכתית, וסביר להניח שבסופו של דבר היא היתה קמה.

האם גם בוועדת החקירה היה ראש הממשלה ושר הביטחון אומר אותם דברים? אין זה מן הנמנע, שבוועדת חקירה כזאת הוא היה נוהג כבוועדת חקירה. ועדות החקירה המשפטיות, מנהלות הליך מעין שיפוטי. לכן, המעידים בפניהן מצטיידים בסוללות עורכי דין. תפקידו של סנגור הוא להוציא את מרשו זכאי. גם סנגוריהם של המופיעים בוועדת החקירה מקבלים שכר גבוה מאוד כדי להוציא את מרשיהם זכאים.

זה ההבדל בין תרבות התחקיר לבין תרבות ועדות החקירה המשפטיות. התחקיר נועד להפיק לקחים מטעויות כדי להשתפר. לכן, התרבות המקובלת בתחקירים, היא תרומה מקסימלית של כל משתתף, כולל הצגת טעויותיו, כדי להביא להצלחת התחקיר. לכאורה, זו גם מטרתה של חקירה משפטית, אולם בפועל זהו הליך של חיפוש אשמים. הליך כזה מעודד את תרבות הכסת"ח והראש הקטן, של ה"נאשמים" המנסים להוכיח את "חפותם". עדויותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון בפני ועדת טירקל, הן עדות לכך.

הקמתה של ועדת טירקל היתה שגויה מלכתחילה. החלטת הממשלה לעצור את המשט היא החלטה מדינית לגיטימית שבסמכותה של הממשלה הנבחרת. ככל החלטה כזו, היא עומדת למשפט הציבור; לביקורת פוליטית ותקשורתית. החלטות מדיניות אינן עניין משפטי, והעמדתן לחקירה משפטית פוגעת בדמוקרטיה.

משטר ועדות החקירה המשפטיות – החקירוקרטיה, הוא חלק מתרבות המשפטיזציה המסרסת את נורמות האחריות והמנהיגות. החקירוקרטיה הורסת את הדמוקרטיה.

פורסם לראשונה בנוסח קצת שונה ב"ישראל היום"

3. עליהום על השב"כ

על פי כללי המשפט במדינה דמוקרטית, אדם הוא בחזקת חף מפשע, אלא אם כן הוכחה אשמתו. על פי אותם כללים, אשמתו של אדם מוכחת אך ורק באמצעות ראיות. גם אם השופטים משוכנעים שאדם אשם, עליהם לזכות אותו אם אין ראיות משפטיות המצדיקות את הרשעתו. אין זו אחריותו של החשוד או הנאשם להוכיח את חפותו – על התביעה להוכיח את אשמתו. הפילוסופיה של המשפט במדינה דמוקרטית, היא שמוטב שעבריין, אפילו רוצח, יהיה חופשי, מאשר שאדם חף מפשע ייענש על לא עוול בכפו.

צ'רצ'יל הגדיר את הדמוקרטיה כשיטת המשטר העדיפה על האלטרנטיבות. אני מאמץ את הגדרתו גם בנוגע לשיטת המשטר הדמוקרטי. היא עדיפה על האלטרנטיבות, אך אינה מושלמת. אכן, עדיף עבריין חופשי על חף מפשע בכלא, אך אין כל אידיאליזציה בכך שעבריין יימלט מעונש. לכן, תפקידה של המערכת החוקרת לעשות כל שביכולתה, במסגרת החוק, כדי לשים ידה על העבריין. אם המשטרה או גופי החקירה האחרים מאמינים באשמתו של אדם, עליהם לפעול להשגת הראיות שיביאו להרשעתו. על החברה לגבות את בית המשפט בדרישה לראיות כתנאי להרשעה, אך עליה לגבות את גופי החקירה בניסיונם למצות עד תום את החקירה.

אדם שלא הורשע בדין, הוא בחזקת חף מפשע, על פי האמת המשפטית. ייתכן מאוד, שבאמת האמפירית הוא פושע. כיוון שהמשטרה והשב"כ משוכנעים באשמתו של חיים גרינברג, החשוד ברצח ערבים בירושלים בשלהי העשור הקודם – לא הייתי נחפז להסיק מסקנות בנוגע לחפותו, גם אם בית המשפט שיחרר אותו כדין. אני יודע, זאת אמירה קשה. אך כפי שכבר כתבתי לא אחת – בעיניי, אדם השומר על זכות השתיקה, אינו שומר עליה במקרה.

יש הרבה צביעות ואינטרסים זרים בעליהום על השב"כ בעקבות פרשת "המחבל היהודי". פתאום נועם פדרמן ואיתמר בן גביר הם חסידי הדמוקרטיה, שיטת המשפט הדמוקרטי ושלטון החוק. מעניין, שהם שוכחים את העקרונות הללו כאשר הם מסיתים לביצוע "תג מחיר" – פרעות בפלשתינאים ללא כל סיבה ואבחנה, סתם. שם אין להם כל צורך בדיני ראיות.

לא בכדי, תמונת הראי של הימין הרדיקאלי – השמאל הרדיקאלי, תופס טרמפ על חגיגת העליהום על השב"כ. כך הם נהנים משלושה הישגים בכרטיס אחד – גם עוד הזדמנות לפגוע בשב"כ (ובביטחון ישראל), גם הזדמנות להוכיח את "הליברליות" הגדולה שלהם – הנה הם תומכים גם בנפגעי "המערכת הדורסנית" מימין, ויש להם עוד הזדמנות לספר שאילו גרינברג היה ערבי לבטח בית המשפט לא היה משחרר אותו, ובכך להאשים את מערכת המשפט הישראלי בגזענות, אפרטהייד בלה בלה בלה.

יש דמיון רב בין הביקורת הצבועה על השימוש בדרכונים זרים לצורך חיסול רב המחבלים מדחוח לביקורת על שיטות החקירה של שב"כ בפרשת "המחבל היהודי". בשני המקרים המטרה היא לגונן על הטרור.

כאשר חיל האוויר משגר פצצה מדוייקת אל חלון ביתו של בכיר חמאס ומחסל אותו, ברור שהמידע שהוביל לחיסול לא נעשה באמצעות פניה מנומסת של השב"כ: "סליחה על ההפרעה, אדוני, מדברים מן השב"כ. אנו מחפשים פרטים לקראת חיסולך. היכן נוכל, בבקשה, למצוא אותך ביום ג' הקרוב ב-18:00? סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות."

הדרך להשגת המידע כרוכה בלא מעט פעולות לא סימפטיות. מי שרוצה לפתוח את הסתימה, חייב להכניס את ידו לביוב. ומי שיוצא נגד הכנסת היד לביוב – ספק רב האם הוא באמת רוצה לפתוח את הסתימה. אכן, השב"כ כפוף לחוק ועליו לפעול על פי חוק. אולם החוק חייב לתת לו את האמצעים לסכל טרור ולהגן על הדמוקרטיה ועל חיי אדם. ועל החברה הישראלית לגבות את השב"כ במשימתו.

חובתה של הדמוקרטיה לנהל מלחמת חורמה בטרור. בין הטרור היהודי לבין הטרור הפלשתינאי יש הבדל כמותי משמעותי – הטרור הפלשתינאי הוא המיינסטרים והוא זוכה לאהדת הציבור ולתמיכתו, בעוד הטרור היהודי הוא השוליים, שולי השוליים של השוליים. אולם אין כל הבדל מהותי בין הטרור היהודי לפלשתינאי. כל השיטות הכשרות במלחמה נגד הטרור הפלשתינאי, כשרות באותה מידה במלחמה נגד הטרור היהודי. חובתה של מדינת ישראל לעקור את הנגע הזה מן השורש.

תשובה לד"ר אברהם וולפנזון: במאמרי "ביישנים" [גל. 569] ציטטתי שני נאומים שונים של ב"ג ואף ציינתי זאת. הנאום הראשון היה בפני ועדת פיל. הנאום השני היה בפני ועדת החקירה של האו"ם.

אורי הייטנר

תגובה לרון וייס: במאמרי "ביישנים" הזכרתי את העובדה שב"ג תמך בחלוקה. אני מבחין בין מי שמקבל את הנראטיב השקרי שאנו כובשים ארץ לא לנו וכו', לבין מי שמוכנים לוותר על חלקי א"י, משיקול פרגמטי של העדפת מדינה בעלת רוב יהודי ברור. גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית כזו, בנוסח תוכנית אלון. עם זאת, יש להבחין בין החלוקה, שבה ב"ג ויתר על מה שלא היה בידינו, כדי שתהיה מדינה, לבין ויתור על שטח שבידינו. נכון, אחרי מלחמת ששת הימים הטיף ב"ג לנסיגה מכל השטחים חוץ מירושלים המזרחית והגולן. אולם ישראל כבר הציעה הרבה יותר, בעיקר ברק ואולמרט, וגם את זה הפלשתינאים לא קיבלו. מעניין מה היתה עמדתו של ב"ג לנוכח תוצאות אוסלו וההתנתקות.

 אורי הייטנר