מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
היום התשיעי (והעשירי, חזרה לישראל)
28.11.94. יום שני. ליסבון. הבוקר קצת ריק. אני אוכל לבד את ארוחת הבוקר ויוצא ברגל. העיר עטופה ערפל וקר בחוץ. בחנות סוני איני מוצא את החלק. בודק בסניף אייר פראנס שליד כיכר פומבאל את הטיסה. מחליף 60 דולר בבנק הרוח הקדושה. מוצא חנות עם הקסטה של המעבר מהדיסקמן לרדיו של המכונית. עולה כ-30 דולר. עולה בחשמלית-מעלית, כאלה שמטפסות בהרים, לרובע הגבוה מעל כיכר רוסיו, בעיר העליונה. מטייל בסימטאות, שחלקן דומה קצת לאלה של אלפמה. רואים הרבה מסעדות וכניראה שגם זה רובע בילוי בלילה. אני מגיע לכיכר על שם הסופר הלאומי הפורטוגלי קמוא. מנסה להגיע משם לכנסייה שנחרבה ברעש אך מוצא עצמי עוד פעם למטה בכיכר רוסיו. מנסה לטלפן לשגרירות כדי לדעת אם נקבעו לי פגישה לפני ההרצאה. משהו דפוק בטלפונים או בהוראות והשיחה מתנתקת כל פעם.
אני חוזר לסימטה של ההצגה החיה ונכנס. הכל כמו אתמול בלילה. ניראה שהמקום עובד ללא הפסקה. אני מציץ שוב. הפעם שתי בחורות. אחת, שראיתי גם אתמול, בלונדית יפה עם פנים טהורות של מלאך. ממש מושא להתאהבות. היא עוברת ליד החלון שלי ומבליטה לעומתי את ערוותה. אני לא יודע אם הן רואות את פני המציצים, כי החלונות שממול, אלה שיש מישהו בהם כי הווילון הלבן מורם – ניראים כהים לגמרי ואי אפשר לראות פרצופים.
אני שולח לעברה נשיקה ומלקק באוויר בלשוני ורומז לה שתפתח יותר את ערוותה. אינני יודע אם זה עוזר. היא עוברת לשכב ליד חברתה ושתיהן על ארבע, מאחור, והדגדגנים שלהן מזדקרים. אחר כך נשארת היפהפיה הבלונדית לבד והיא מפנה לעברי חיוך של ערגה שממש ממיס את הלב, במין תערובת של תמימות והתמסרות. ההגנה של קירות הזכוכית מאפשרת להן חופש רב יותר מאשר על במה מול קהל, כי אין שום אפשרות ליצור עימן קשר כלשהו, כאילו רואים אותן בעין המצלמה, בטלוויזיה. רק שזה אמיתי מול העיניים. כל הזמן גם מושמעת מוסיקה שלקצבה הן מתפתלות.
אני יוצא. פשוט חבל לי לבזבז עוד כסף. אבל מאוחר יותר אני מצטער שלא נשארתי לפחות לראות מדי כמה דקות פעם אחת, כדי לחזות בכל הבחורות שמשתתפות בהצגת העירום הזו.
אני חוזר באוטובוס קו 32 מכיכר רוסיו. לידי יושבת בחורה פורטוגזית צחת עור ושחורת שיער. יפה מאוד. אני חש את חום גופה וכאשר אני יורד ומבקש ממנה שתפנה לי מקום לצאת, כי אני ליד החלון, היא מחייכת אליי כאילו קיוותה שאמשיך לשבת לידה. אבל אין לי זמן.
אני מטלפן לדני מהמלון. הוא לא הצליח לסדר כלום חוץ מההרצאה, ויבוא לקחת אותי ב-15.30. אני יורד למסעדה של סניור סנדוויץ', שראיתי לא רחוק מהמלון. לוקח כריך עם שינקן וירקות, וספל קפה אספרסו חריף. חוזר דרך סופרמארקט סמוך וקונה עוד קצת גבינות וסרדינים לקחת הביתה. מתרחץ. מתלבש היטב, בז'אקט ועניבה, ויורד למטה.
ברבע לארבע מופיע דני במכונית פיאט טראנטה עם גג ברזנט שחור סגור. איש לא יתאר לעצמו שזו מכונית של עובד שגרירות. הסוואה טובה. נוסעים לאוניברסיטה. דני הוא בחור נחמד ומשתדל. באוניברסיטה מחכה לנו פרופ' דוארטה, פורטוגזי נאה, כהה שער, גבוה ומנומס. אנחנו משוחחים בדרך לאולם ההרצאה, מחכים כחצי שעה אבל להרצאה באים רק עובדת מקומית של השגרירות, וכן אנגלי זקן אחד, שגר בליסבון ולומד פורטוגזית. אין לימודי עברית באוניברסיטה, וניראה שהנושא אינו מעניין כלל את הסטודנטים.
אנחנו יושבים קצת אצל הרקטור ומפטפטים, לשם נימוס. דני מחזיר אותי לסביבת כיכר פומבל. אין טעם שאסע אליו כי הוא גר ליד אשטוריל, מרחק של כ-30 ק"מ מליסבון, ואני צריך לחזור מוקדם כדי לקום מוקדם בבוקר לטיסה. אני מתנצל אפוא שלא אוכל לבוא למסיבה שלו, ואלך אל השגריר, שגר במרחק הליכה של כעשר דקות ממלוני.
אני אורז את חפציי, מתלבש שוב ויוצא במונית, לקראת 20.00, אל השגריר בנימין אורון וקלרה אשתו. בכניסה לבית-המגורים הגדול עומדת קבוצה של שוטרים, ואחד מלווה אותי אל המעלית. כל האורחים הם יהודים. חלק דוברי עברית. אני משוחח עם אישה מבוגרת, גברת פורסטר, שדוברת עברית מצויינת של גימנסיה תרבות בווילנה. היא אחרי ניתוח בעינה השמאלית, ואומרת שתבוא לישראל בקרוב. אני פוגש גם את הזוג מוניה עצמון ואשתו. ואת זאב ורבקה גרוזובינסקי, עובד לשעבר במשרד החקלאות, בענף בעלי חיים, וכיום עוסק בייעוץ בפורטוגל. הוא אומר לי לא להתפעל מכך שרבים הפורטוגזים שמספרים שיש דם יהודי בעורקיהם. הם פשוט תפסו שזו דרך טובה לעבוד על הישראלים. וישנה גם אניטה האימפולסיבית מסאן-פאולו, חוקרת את תולדות האנוסים בפורטוגל. נמרצת. תבוא לירושלים. בעצם, כולם עתידים לבוא ואני מקווה שלא יציפו אותי.
אני יושב עד שעה מאוחרת עם שני זוגות ישראלים, אחד שכנים, הזוג חזן, וחוזר במונית עם זאב ואשתו. ערב מאוד מעניין וטוב שבחרתי בו. בנימין אורון הוא איש כל-כך סימפאטי ושקט, ויפה שבחרו בו לתפקיד השגריר.
היום העשירי
29.11.94. יום שלישי. ליסבון – תל-אביב. קם בחמש בבוקר. מונית לנמל-התעופה של ליסבון. 1,014 אשקודוס. מסדר אישור למכס על מכשיר הדיסקמן. החנויות סגורות עדיין. שותה קפה. גם כשהן נפתחות, לקראת שבע, אין מה לקנות.
ב-8.00, טיסת אייר-פראנס 1253 AF שמגיעה לפאריס ב-10.25. הטיסה יוצאת עם הזריחה ואני יושב ליד החלון מימין, בצד מזרח. מראה נהדר. המטוס עולה בחשיכה מעל שכבת עננים אפורים-שחורים, רק במזרח יש כתם אור אדום-צהבהב, ולאט-לאט הוא מתבהר והשמש בוקעת מעל שכבת העננים שעתה היא מתחתינו.
אחרי ארוחת-הבוקר, הצנועה-יחסית, אני ישן קצת. לידי יושב זוג אמריקאי. היא נמרצת ומבוגרת, ממוצא יווני. הוא בעל פני-תינוק, מומחה למיחשוב כבישים בשיטה שתאפשר למכוניות לנווט באמצעות מחשב.
המטוס נוחת בנמל-התעופה דה-גול. אוטובוס ענק, שכולו מתרומם עד לפתח המטוס ואחר-כך יורד, לוקח אותנו לטרמינל באיזור B. אני שותה קפה אוכל בריוש ומציץ שוב לחנות האלקטרוניקה. היום המיבחר שם גדול יותר, ויש גם דיסקמנים יותר זולים, אבל לא מגה-באס. יש גם, ב-280 דולר לערך, דיסקמן מיוחד עם כל האבזרים למכונית. אילו הייתי יודע מראש אולי היה כדאי לקנות אותו, אם כי המערכת שאני קניתי עלתה רק כ-210 דולר, יחד עם המעביר.
אני יורד ועובר לאיזור D, משם יוצאת הטיסה לישראל. כאן גם היינו בשעתו כאשר חזרנו בטיסת טראנזיט מניו-יורק לתל-אביב, יחד עם בן, וקנינו לו את הטלוויזיה הניידת. אני קונה גבינות באותה פינת עגולה. חוץ מהקממבר, כולן גבינות שאת שמותיהן אינני מכיר. אני שוכח את השם של גבינת הבורסן, אבל נידמה לי שאין כאן ממילא.
יושב לשתות קולה עם באגט וז'מבון, לפחות לטעום קצת את הטעם של פריס. המוזג ממלא לי את הכוס לא עד סופה, עם הרבה קרח. כאשר אני מעיר לו הוא מראה לי סימון של קו על כוס הקרטון, רק עד כאן המידה של המנה. צרפתים.
13.10, טיסת אייר פראנס 1760 AF, האמורה להגיע לנתב"ג ב-18.45 לפי זמן מקומי. אני נושא איתי עכשיו שני תיקי צד, בגלל הקניות. במטוס יש הרבה ישראלים. אני יושב שוב ליד החלון, הפעם מצד שמאל, כלפי צפון. לידי יושב אב, ממוצא מזרחי, ובהמשך לידו בת אחת, ומעבר למעבר עוד שלוש בנות, בגילים שבין עשרים לעשר. זו שיושבת לידו היא הכי נוראה. פרחה קטנה שכל פעם צורחת עליו "א-בא!" בקול שמביא חשק לסטור לה על פניה. רק זו שיושבת בחלון ממול – מכינה שיעורים כל זמן הנסיעה וכותבת דפים שלמים. בסופו של דבר משפחה די חיובית אבל יש בהן משהו המוני. אני לא מקנא בו לגדל ארבע בנות קפריזיות כאלה.
אנחנו טסים מעל האלפים של שוויץ, עוברים מעל קצהו המערבי-דרומי של אגם הבלטון, ואני רואה מרחוק את הקטע של בלטונפורד שבו היינו, והלאה, בתוך הערפילים הרחוקים, כל האיזור שבו טיילנו מווספרים ועד לדנובה, שכל תולדותיו של סבא יהודה ראב מגולמות בו, אבל בעצם אני רואה רק את הכיוון הכללי, אי אפשר לראות פרטים.
טסים מעל האיים של הים האגאי. רואים מרחוק, אם איני טועה, את אנטליה, אבל אולי זו עיר טורקית אחרת לחוף הים. טסים כבר בחשכה. הארוחה ככה-ככה. אני מנסה קצת לישון.
מהנחיתה ועד היציאה עוברות רק כחמש-עשרה דקות, הכל הולך מהר. ביקורת הדרכונים, המזוודה. רק ביציאה החוצה חונק קהל המלווים את המשעול הצר שבו מפלסים לעצמם דרך היוצאים. בן ויהודית כבר מחכים לי, ובתוך כחצי שעה אנחנו בבית. מזג-האוויר חורפי. בן שמח על הדיסקמן ומיד מרכיב אותו לכל חלקיו.
סוף