האם אמנון רובינשטיין הוא איש ימין קיצוני? הנה דברים שאמר פרופ' רובינשטיין לאחרונה: "יש לי בעייה עם קיצוניותם של רוב המרצים במדעי החברה. ... זו תופעה כלל עולמית, אבל בישראל היא הגיעה לקיצוניות שאיני מכיר. לא נתקלתי בשום מדינה, שבה המרצים קוראים לחרם על האוניברסיטאות שלהם עצמם." בראיון ל"מקור ראשון" (23.7.10) המחיש רובינשטיין את דבריו בכרוז פרו-איראני שעליו חתמו 30 פרופסורים שהזהירו מפני הרפתקנות אמריקאית ישראלית נגד איראן, "מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את איומי מכחיש השואה אחמדיניג'אד להשמיד את ישראל."
רובינשטיין מבכה את המצב, שבו מרצי השמאל הקיצוני באוניברסיטה, הפכו את אוניברסיטת תל-אביב, יציר כפיו (הוא היה ממייסדיה), קרדום לחפור בו. "דוכן המרצה," אומר רובינשטיין, "הפך כלי שרת לתעמולה אנטי ישראלית זולה." רובינשטיין הוסיף ואמר בראיון: "בחוגים לסוציולוגיה או לקולנוע קיימת דומיננטיות של השמאל. המינויים האוניברסיטאיים פשוט משכפלים את עצמם. לעיתים קרובות מאוד, כשאני מסתכל על רשימת מרצים בחוג מסוים, אני שואל את עצמי מה הטעם בריבוי המרצים. תמנה אחד והוא ידבר בשם כולם, שהרי כולם מדברים באותו סגנון. המינויים האלה של השכפול העצמי – אני קורא להם המשובטים, אקדמאים משובטים – הוא בעוכרי האקדמיה. האקדמיה, אמנם, לא צריכה להיות ייצוגית או דמוקרטית, אבל היא צריכה לשקף דעות אקדמיות שונות."
אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ונציגה בכנסת ובממשלה, אמר בדיוק את מה שנאמר במחקרים של המכון לאסטרטגיה ציונית ושל "אם תרצו". על פי אמת המידה של "הארץ", אמנון רובינשטיין הוא ימני קיצוני, מקארתיסט ופשיסט, כפי שהגדיר העיתון את מותחי הביקורת על האקדמיה.
שנים רבות לא היתה בארץ מתקפה כזו של צביעות ושקר, כמו הניסיון להשתיק את השיח הביקורתי על האקדמיה בישראל; ניסיון שאינו בוחל בכל שיטה מקארתיסטית. במקום להתמודד עם הביקורת, להתווכח איתה, אולי להוכיח שהיא שגויה, יצאו המבוקרים, בהובלה של אור קשתי כתב "הארץ" ובגיבוי מערכת עיתונו, למסע דה-לגיטימציה לעצם הביקורת, וחמור יותר – דה-לגיטמציה למותחי הביקורת.
המגמה הזו החלה כבר כאשר "אם תרצו" ביקרה את הקרן החדשה לישראל, לפני כחצי שנה. במקום להתמודד עם הביקורת, החל קמפיין נגד "אם תרצו". רונן שובל, יו"ר התנועה, כתבו העיתונים, היה ב"תא הכתום" – תא הסטודנטים שהתנגד להתנתקות. הרי, כידוע, התנגדות להתנתקות אינה לגיטימית, ולכן מי שהתנגד להתנתקות אינו לגיטימי, ולפיכך – הדברים שהוא אומר אינם ראויים להישמע ויש להשתיק אותם. אגב, לפני ימים אחדים פירסם שותפו של שובל להנהגת "אם תרצו", ארז תדמור, מאמר, שבו ניתח את ההתנתקות אחרי חמש שנים, ועל אף כשליה, מסקנתו היתה שההתנתקות הועילה יותר משהזיקה ולכן הוא מצדיק אותה. אבל מה זה חשוב? הרי "ידוע" שמדובר בתנועת ימין קיצוני פשיסטי בלה בלה בלה.
בשבוע שעבר יצא "הארץ" בגילוי מרעיש – "הקשר הימני". המכון לאסטרטגיה ציונית הוציא מחקר המוכיח את ההטייה האנטי ציונית באגפים שלמים באקדמיה. "אם תרצו" פעלה אף היא נגד אותה מגמה באקדמיה. חשיפה – שובל ותדמור השתתפו ב-2006-2007 בתכנית למנהיגות צעירה של המכון. יו"ר המכון ישראל הראל הוא יו"ר מועצת יש"ע לשעבר. ומכאן שיש כאן קשר ימני, כלומר לא לגיטימי, כלומר יש להשתיק את השותפים לקשר ולבטח לא לאפשר להם להעלות נושאים על סדר היום הציבורי.
אני עומד בראש התוכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. אמנם שובל ותדמור השתתפו בתוכנית שלוש שנים לפני כניסתי לתפקיד, אך אני בהחלט גאה בכך שהם בוגריה (אף שיש לי ביקורת רבה על סגנונם, הקיצוני בעיניי, וככזה עלול להחטיא את המטרה, בטווח רחוק). אין קשר בין המכון לבין "אם תרצו". אילו היה קשר, הוא היה לגיטימי ולא היה בו כל רע. אך בעיני אור קשתי הוא חשף קשר חמור ובנה תיאורית קונספירציה בנויה לתלפיות.
אכן, יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית היה יו"ר מועצת יש"ע ועמדותיו הפוליטיות ידועות, אולם המכון כלל אינו עוסק בסוגיות חוץ וביטחון, גבולות ושטחים, אלא מתמקד בחיזוק צביונה הציוני של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, בחיזוק התודעה הציונית והחינוך הציוני. התוכנית למנהיגות צעירה עוסקת בציונות מתוך גישה פלורליסטית, וחברי התוכנית הינם בעלי דעות פוליטיות מגוונות. בבית המדרש לציונות שהקימו חברי התוכנית למנהיגות צעירה, תופסת מקום מרכזי ביותר הגותם של גורדון, ברנר, ברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון ויעקב חזן. מאז כניסתי לתפקיד, אני שם דגש חזק על מורשת תנועת העבודה הציונית בכלל, והתנועה הקיבוצית בפרט. אבל אלה, הרי, עובדות. ולמה שאור קשתי ייתן לעובדות להרוס לו תיאוריית קונספירציה כל כך יפה?
איך ניתן לכנות את הרדיפה העיתונאית הזאת כלפי מי שהעז לבקר את האקדמיה, אם לא מקארתיזם?
משתיקי השיח הביקורתי מדברים בשם החופש האקדמי, אך למעשה הם רומסים את החופש האקדמי בכך שהם מאפשרים השתלטות עויינת של קבוצה אנטי-ציונית קיצונית וקטנה על חלקים מרכזיים באקדמיה. בשם החופש האקדמי הם מגוננים על מרצים הפועלים בעולם למען החרמת האוניברסיטאות שבהן הם עובדים ומהן הם מתפרנסים. הדבר לא הפריע להם לנסות למנוע את העסקתה של ד"ר פנינה שרביט-ברוך כמרצה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. "אבירי החופש האקדמי" החתימו עצומות נגד העסקתה והפגינו נגדה, בשל חטאה הגדול – היותה אל"מ בפרקליטות הצבאית, ששירתה את המדינה במבצע "עופרת יצוקה". עיתון "הארץ", שגיבה את המפגינים, שכח משום מה את עקרון "החופש האקדמי". באוניברסיטאות של מדינת ישראל מותר למנוע פרנסה מאדם, כיוון ששירת נאמנה את המדינה, אך אסור לבקר את מי שפועל באופן אקטיבי נגדה ולמען החרמתה. יש צביעות גדולה מזו?
בשם החופש האקדמי, הוצגו כבלתי לגיטימיים מחקרים הבודקים את העמדות הפוליטיות של המרצים או את הקשר בין עמדותיהם לקידומם. איך כונו המחקרים הללו? מקארתיזם...
והנה, ראו מחקר של פרופ' יהודה שנהב, מראשי האקדמאים האנטי ציונים בישראל. במחקרו "הסוציולוגיה והכיבוש" הקים שנהב בסיס נתונים הכולל את כל הסוציולוגים שנמנו עם המסלול הרגיל בחמש האוניברסיטאות, ובחן את מידת השתתפותם הפעילה בפעילות פוליטית אקטיבית "נגד הכיבוש", כלומר לפחות שתי הופעות בתקשורת, חתימה על עצומות וכו' נגד השירות בשטחים, "החיסולים ללא משפט", "חומת ההפרדה" וכד'.
בחינת תוכנית הלימודים כדי לראות האם מרצים מציעים לתלמידיהם ביבליוגרפיה מאוזנת, הנותנת ביטוי הן לעמדות ציוניות והן לעמדות השוללות את הציונות – זה מקארתיזם. אבל לבחון כמה מן המרצים מבצעים את תפקידם – להיאבק באופן אקטיבי "נגד הכיבוש", זה כמובן מותר ולגיטימי. זה לא מקארתיזם. זו אינה הפחדה. זו אינה התערבות פוליטית באקדמיה. איזו צביעות!
נקודת המוצא של שנהב, אינה שכל העמדות של האקדמאים לגיטימיות, ועל פיה הוא בוחן מהו ספקטרום הדעות שלהם. נקודת המוצא שלו היא שההתנגדות לכיבוש היא אמת מוחלטת, חובתם של המרצים לפעול באופן אקטיבי על פי עמדה זו, וכל שנותר לו לבחון הוא כמה מתוכם אכן ממלאים את משימתם.
על פי מחקרו, "רק" 7% מהסוציולוגים עושים זאת, וכעת הוא צריך לבחון מה הגורם למחדל. חטאם של הסוציולוגים הוא שהם קיבלו את פרדיגמת אוסלו. באוסלו, כידוע, ערפאת בגד ונכנע לרבין הציוני. אוסלו הוא אם כל חטאת, מבחינת שנהב, בשל "הוויתור" הפלשתינאי. הוא יוצא במחקר נגד הסוציולוגים שתמכו, ברובם הגדול, באוסלו. הוא מאשים אותם "בתפיסה סלחנית ומקוטעת של ההיסטוריה"! למה? כי תמיכתם באוסלו ניוונה את נקודת המבט של ההיסטוריה הביקורתית וטישטשה את העובדה שהכיבוש לא החל ב-67' אלא ב-48'.
שנהב מודאג. הסוציולוגים אינם רדיקאליים דיים בהתנגדותם למדינת ישראל.
גם פרופ' אפי יער, שאינו חשוד כאיש ימין, מי שעמד בראש מרכז שטיימינץ למחקרי שלום, חקר את החוגים לסוציולוגיה. ומה היו מסקנותיו?
הוא מצא שבשיעור מבוא לסוציולוגיה מלמדים רק על פי דעות קיצוניות חד-ממדיות. כך, למשל, מקריאת החובה בחוג נעדרים כמה חוקרים חשובים ביותר, כמו פרופ' אייזנשטדט, שמחקריו על החברה הישראלית הם בחינת הכרח לכל סטודנט וחוקר בנושא, וגם סוציולוגים אחרים בעלי מוניטין, כולל הפרופסורים משה ליסק, יוחנן פרס ואליעזר בן רפאל, שתרומתם לחקר החברה הישראלית זכתה להכרה בקהילה הסוציולוגית הישראלית והבינלאומית.
לעומת זאת, יש ברשימה מאמר מאת עזמי בשארה וגם הסרט "שיחות עם עזמי בשארה". לדברי יער, יש כאן שימוש בלתי הוגן בסמכות, במטרה לחנך לחשיבה חד-ממדית, מבלי לתת לתלמידים אפשרות לבחור בין גישות שונות בניסיון לחתור לאמת. פרופ' יער מתריע שככל שמגמה זו תתחזק, רמת המחקר בחוגי הלימוד הרלוונטיים תרד, והם יאבדו את אמון הקהילה האקדמית ואת אמון הציבור הרחב.
אז מי כאן מקארתיסט? מי שמנסים לחולל שיח ביקורתי על הנעשה באקדמיה ולהחזיר את הלגיטימציה לציונות באותם חוגים שהפכו בסיס למתנגדיה, או מי שמנסים לסתום פיות, למנוע ביקורת ורודפים את המבקרים בתחקירי סרק ובתיאוריות קונספירציה?
2. ממגננה למתקפה
צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.
אני יודע שהמשפט הזה אינו עומד בתו התקן של קובעי הטעם התקשורתי והציבורי. המשפט הזה מיד מעורר גיחוך, שהרי הוא כל כך פאתטי, מלא בזיקפה לאומית ואפילו, רחמנא לצלן, ב... פטריוטיות, לא עלינו.
אבל מה לעשות, אני קצת מיושן, ואני מאמין באמת, ובכך שהאמת צריכה להיאמר. והקביעה הזאת היא אמת לאמיתה. כאשר אני מדבר על צבא מוסרי, כמובן שאיני משווה את צה"ל לצבאות ערביים, לצבא הרוסי בצ'צניה וכד'. נקודת ההתייחסות שלי היא צבאות המערב – ארה"ב ואירופה, במלחמותיהם בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה. כל בדיקה כזאת, הן כמותית של סטטיסטיקת הרג האזרחים, והן איכותית של הנורמות המוטמעות בצבא, מעידה על כך.
מדוע, אם כן, דווקא ישראל הפכה שם נרדף לפשעי מלחמה ולרמיסת זכויות האדם?
הסיבה לכך אינה קשורה למציאות עובדתית כלשהי, אלא למערכת תעמולה צבועה, שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לישראל ולזכותה להגנה עצמית. מטרות המערכה הזאת הן בידודה של ישראל והבאשת ריחה בקרב הציבור בעולם, יצירת דמורליזציה בקרב הציבור הישראלי ואובדן האמונה בצדקת הדרך (לא בכדי, ישראלים ויהודים עומדים בחזית התקשורתית של המערכה הזאת) – וקשירת ידי צה"ל כדי למנוע ממנו את ביצוע משימותיו.
מטרת העל של המערכה, היא לדחוק את ישראל למצבה של דרום אפריקה תחת השלטון הלבן, כדי למוטט אותה כפי שהתמוטט שלטון האפרטהייד בדרא"פ. זו הסיבה לשקר הנתעב, הקושר את ישראל לאפרטהייד.
מתקפת הדה-לגיטימציה היא השלב הנוכחי במלחמה נגד קיומה של ישראל, לאחר שנכשלו אסטרטגיית המלחמה הכוללת ואסטרטגיית הטרור. המטרה היא אותה מטרה, וכמו מול שני האיומים הקודמים, אסור לנו להיות שאננים גם מול האיום הזה, המסוכן לא פחות.
למרבה הצער, ממשלת ישראל אינה מבינה את האיום ואינה מתמודדת איתו. טיפולה בפרשת המשט ובעיקר – התמודדותה עם תוצאות המשט, הן עדות לאובדן דרך, אובדן עשתונות וחוסר אונים. ממשלת ישראל אינה מבינה שאנו מצויים במלחמה, ואינה נוהגת במלחמה, כמו במלחמה. אין היא מציבה את המערכה במקום הראוי לה בסדר היום המדיני והתקציבי. הממשלה מגמגמת ומנהלת קרב מאסף מהוסס.
הגיעה השעה להשיב מלחמה שערה. עלינו לעבור ממגננה למתקפה. בראש ובראשונה – מתקפת הסברה להוכחת צדקת הציונות. המצב הנוכחי, שבו האוייב מדבר בשם הצדק ואנו מגמגמים בשם הביטחון, מוביל אותנו לתבוסה בדעת הקהל העולמית, המקבלת את השקר הפלשתינאי. בנוסף להסברה הפוזיטיבית של הוכחת צדקתנו, יש מקום למתקפה נגטיבית. הגיעה השעה להעביר את המלחמה לשטח האויב.
כאשר מדינות כאיראן, לוב וסעודיה, שהמושג זכויות האדם אינו קיים אצלן, דיקטטורות חשוכות המדכאות את אזרחיהן, את הנשים בתוכן, את בעלי הדתות האחרות בתוכן – מובילות את המועצה לזכויות האדם של האו"ם – על ישראל לנהל מסע נגדן, לחשוף את פשעיהן נגד האנושות, לרדוף את נציגיהן בעולם בדרישה למתן דין וחשבון על הנעשה אצלן.
כאשר מתנהלת אינתיפאדה משפטית נגד קציני צה"ל ומדינאים ישראליים, יש לרדוף אחרי מנהיגי מדינות אלו בתביעות ועתירות אישיות, כך שלא יהיה מנוח לכף רגלם בשום מקום בעולם.
כאשר מתברר שגולדסטון, השופט היהודי שעמד בראש הוועדה שנועדה להעליל על צה"ל אשמת פשעי מלחמה, שלח דרום אפריקאים שחורים אל מותם כמשרת מערכת ה"משפט" של ממשל האפרטהייד, על ישראל לחשוף זאת, כך שהעובדה הזאת תגיע לכל בית בעולם החופשי.
לאחרונה התברר שטורקיה, שבשם זכויות האדם שלחה את המשט ה"הומאניטרי" לעזה כדי לפרוץ את ה"מצור האכזרי" הישראלי, משתמשת בנשק כימי נגד הכורדים, על ישראל להוביל מערכה בינלאומית להוקעתה. על הנשיא פרס וראש הממשלה נתניהו לעמוד בראש המערכה הזאת. על ממשלת ישראל לגנות את טורקיה. יש לכנס ישיבת פגרה מיוחדת של הכנסת כדי לגנות את טורקיה. על שר החוץ לקרוא לשגריר הטורקי ולהביע מחאה חריפה ולזמן את שגריר ישראל בטורקיה להתייעצויות. על ישראל להגיש תלונה דחופה למועצת הביטחון של האו"ם ולתקוף את טורקיה מעל כל במה. וכמובן, לארגן משלחת הומאניטרית מתוקשרת לסיוע לכורדים.
כמה חבל, שאין בירושלים מי שיוביל מדיניות כזו.