"קִיטִי יקרה, מִפּינתי החביבה על הריצפּה אני נושֹאת את עינַי אל השמיים הכּחוּלים, אל עץ הערמון הקֵרֵחַ שבּענפיו מתנוצצות טיפּות קטנות..."
(יומנה של אנה פראנק, 23 בּפבּרוּאר 1944)
 
"לפני יומיים קרס סופית עץ הערמון המפוּרסם באמסטרדם, שהילדה המוּפלאה אנה פראנק היתה מציצה בו ממחבּוא-משפּחתה בימי הכיבוש הנאצי ושואבת ממראהוּ מעט נחמה ושִׂמחה. למרות נסיונות רבים להציל את העץ ממוות בשל מחלות שונות ופִטריות שזיהמו אותו וכירסמו אותו מִבִּפנים, הוא התמוטט סופית. אך היות שזמן רב קודם-לכן נלקחו ממנו עשׂרות ייחוּרים הנטוּעים במקומות שונים בעיר – לא נכרת זִכרוֹ מאמסטרדם ולא נמחק זִכרה של אנה מלִבּם של מיליוני אנשי-מצפּוּן על פני תבל."
(מעיתוני תחילת שבוע זה)
 
עֵץ עַרְמוֹן בְּאַמְסְטֶרְדָם קָרַס וְתַם לִגְווֹעַ,
גַם אִם הָעֵצִים מֵתִים זְקוּפִים הֵם חֲשֹוּפִים
לֹא רַק לְפִגְעֵי בָּרָק וְסַעַר מִגָּבוֹהַּ
אֶלָּא, מֶה עָגוּם, גַּם לִגְזֵרַת סוֹף הַסּוֹפִים.
 
וְהָעֵץ כִּבְיָכוֹל הוּא אֶחָד בֵּין רַבִּים, עַרְמוֹנִים עַתִּיקִים שֶכָּמוֹהוּ
שֶעִירָם שֶל שְפִּינוֹזָה וְרֶמְבְּרַנְדְט בְּרוּכָה בָּהֶם בֵּין תְּעָלוֹת וּגְשָרִים,
חוּץ מִפְּרָט זְעַרְעַר: שֶשָּנִים עַל שָנִים הוּא מֻזְכָּר בִּדְמוּתוֹ וּבִשְמוֹ-הוּא
בֵּין דַּפֵּי יוֹמָנָהּ שֶל יַלְדָּה מֻפְלָאָה אַחַת, כָּךְ שֶשְּנֵיהֶם נִקְשָרִים
 
בִּטְרָגֶדְיָה אַחַת שֶל צְמִיחָה וְלִבְלוּב שֶל יַלְדָּה וְשֶל עֵץ שֶהִרְהִיבוּ
אֶת לִבּוֹת כָּל יוֹדְעָם וְהַמָּוֶת קִנֵּא בִּשְנֵיהֶם וְזָמַם לְכָרְתָם
אַף כִּי אַנָּה אִבְּדָה אֶת חַיֶּיהָ מִזְּמַן בֵּין פְּרִיצֵי-הַחַיּוֹת שֶהִזְאִיבוּ
וְהָעֵץ נַעֲשָׂה מָעֳמָד לִכְרִיתָה רַק עַכְשָיו, כְּשֶכֹּחוֹ סוֹפְסוֹף תַּם.
 
הַיַּלְדָּה, אַנָּה פְרַנְק שְמָהּ, מִזְּמַן כְּבָר אֵינֶנָּה, חַיּוֹת-הָאָדָם הֲרָגוּהָ
כְּמוֹ מִילְיוֹן וַחֲצִי-הַמִּילְיוֹן יְלָדִים יְהוּדִים שֶנִּסְפּוּ בְּיָדָן,
אַךְ הָעֵץ שֶשָּׂרַד עוֹד שָנִים אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם נִתְגַּלָּה כְּנָגוּעַ    
בְּאַחַד מִנִּגְעֵי הָעֵצִים הַמַּכִּים מִן הַשֹּרֶש וְעַד הַסַּדָּן.
 
וּמַמָּש כְּמוֹ שֶאַנָּה וּבְנֵי מִשְפַּחְתָּהּ לֹא נִצְּלוּ מִיָּדוֹ שֶל הָרֶשַע
שֶכְּמוֹתוֹ לֹא נוֹדַע מֵעוֹדָם שֶל קוֹרוֹת הָאָדָם, בִּשְהוֹתָם בְּמַחְבּוֹא
בֵּין שְתִיקָה וּבֵין לַחַש חָרֵד מִכָּל רַחַש כָּל יוֹם, כָּל שָעָה, לְלֹא יֶשַע
בְּאֵין אִיש בָּם שוֹקֵט מֵאוֹר שַחַר וְעַד חֲשֵכָה, מִקּוּמוֹ עַד שָכְבּוֹ –
 
כָּךְ גַּם נֶגַע-הָעֵץ שֶהָיָה לְרוֹעֵץ לֹא חָדַל, לְאִטּוֹ אַךְ לָבֶטַח
לְכוֹסֵס מִדֵּי יוֹם בַּמַּחְשָךְ וּבַסֵּתֶר בְּגוּף הָאִילָן הַבָּלוּי
כְּמוֹ בְּגִידָה חַתְרָנִית וּכְמוֹ קֶשֶר-קוֹשְרִים חֲשָאִי הָאוֹרֵב לוֹ בַּפֶּתַח
בְּעוֹד אַנָּה, אֵי שָם בֵּין גִּדְרוֹת מַחֲנֵה-הָרִכּוּז נִרְצְחָה בְּגָלוּי.
 
אֲבָל אַךְ פִּרְסְמָה עִירִיַּת אַמְסְטֶרְדָם כִּי עוֹמְדִים אֶת הָעֵץ שָם לִגְדֹּעַ
נִזְעֲקוּ אֶזְרָחֶיהָ וְכֵן בַּעֲלֵי הַמַּצְפּוּן מִקַּצְוֵי הָעוֹלָם
וּבִקְּשוּ לְעַכֵּב אֶת בִּצּוּעַ גְזַר דִּין הַכְּרִיתָה כִּי יָדוּעַ יָדֹעַ
שֶיֶּשְנָן מַחֲלוֹת שֶנִּתָּן לְרַפְּאָן בְּעוֹד עֵת –  וְהַנֶגַע נִבְלָם.
 
וַאֲפִלּוּ כָּעֵת, שֶהָעֵץ נִתְמוֹטֵט, יִחוּרָיו מוֹסִיפִים לְלַבְלֵב עוֹד
כְּמִין אוֹת וְסִימָן שֶלֹּא חֹלִי אוֹ זְמַן יִצְלְחוּ בְּבוֹאָם לְהַכְרִית
אֶת זִכְרוֹן הַיַּלְדָּה שֶהָפְכָה אַגָּדָה מַרְעִידָה הַחוֹדֶרֶת לַלֵּב עוֹד
חֵרֶף כָּל שִכְחָה שֶאֵינֶנָּה מוֹחָה אֶת הַצֶּדֶק שֶאֵין לוֹ אַחְרִית.
 
וְלֹא תוֹעִיל הָאַנְטִישֵמִיּוּת שֶנְּחָשֶיהָ
חוֹזְרִים כַּיּוֹם לִזְקֹף רֹאשָם, זְמָמָם תָּמִיד יֻכְשַל.
אֱמֶת הִיסְטוֹרִית לְעוֹלָם תִּגְבַּר עַל מַכְחִישֶיהָ
וְהָעַרְמוֹן בְּאַמְסְטֶרְדָם
הוּא סֵמֶל
וּמָשָל.