על "תש"ח", ספרו של יורם קניוק
ידיעות אחרונות, 2010, 190 עמ'
המובאה שבכותרת לקוחה, כמובן, מתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", בה מחקה השחקן אסי כהן את קריין הטלוויזיה גיא זוהר. אני מודה שזאת בדיוק התחושה שלי למקרא ספרו החדש של יורם קניוק – בדומה לכל הספרים של יורם קניוק שקראתי עד כה, גם ספר זה "מבולבל" מבחינה כרונולוגית ועניינית. המארג האסוציאטיבי של העלילה הוא פראי למדי, ולא פעם צריך הקורא לעמול קשה כדי למקם את האפיזודות אל זמנן ומקומן הנכון.
עניינו של הספר הוא חוויותיו של המחבר מאותו הרגע בו החליט להפסיק את לימודיו בקן האושר שבבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב, לוותר על תעודת הבגרות הנכספת ולהתגייס לפלמ"ח – ועד שנפצע קשה בקרב על הר-ציון כמחצית השנה אחר-כך. זאת המסגרת, שכרגיל בכתביו של קניוק, היא איננה מחייבת, שכן רוחו חופשית לדאות למרחקים של זמן ומקום. בזמן הקצר הזה מספיק קניוק לעבור קורס מפרך של הפלי"ם בשדות ים ולהשתתף בקרבות רבים, בהם – בקיסריה, סריס, בית מחסיר, קסטל, נבי סמואל, קולוניה, מנזר סן סימון וקטמון, הר ציון. מתוך כל אלה – לפחות שלושה קרבות נראו אבודים וחסרי סיכוי מלכתחילה – קרב הקסטל, בו התקיפו מאות לוחמים ערבים מצוידים היטב קומץ לוחמי פלמ"ח, והם ניצלו משום מפנה בלתי צפוי בקרב, כאשר נודע ללוחמים הערבים שמנהיגם עבר אל-קאדר אל-חוסייני נהרג. אז הם נטשו את שדה הקרב כדי להשתתף בהלווייתו בירושלים; בנבי סמואל נקלעו הלוחמים למארב מוקשים ולאש תופת, עשרות נהרגו, מפקדים נטשו את המערכה, והלוחמים נחלו תבוסה קשה; וקרב ההגנה על מנזר סן-סימון, שהיה כל כך נואש עד כי חולקו רימונים לפצועים קשה כדי שיפוצצו עצמם לכשהכוח ייאלץ לסגת. אלא שגם כאן נסוג דווקא האוייב שהיה עדיף בלוחמים ובציוד לחימה.
צריך לציין כבר כאן שיורם קניוק מודע להיעדר תואם בין החוויות שלו ובין האמת ההיסטורית, וכי הזיכרון שלו איננו חופף בהכרח לאמת זאת (עמ' 24).
יורם קניוק מספר כיצד נקלע לסכנות קשות בקורס, בשיירות לירושלים, בקרבות, וכחוט השערה בינו ובין המוות בעשרות אירועים מסמרי שיער המתוארים לאורך הספר. באחת הפעמים הוא נורה מעל החומה על-ידי חייל אנגלי ששירת בלגיון הירדני של המלך עבדאללה, ונפצע קשה ברגליו. הוא שוכב לרגלי החומה ויודע שלא נותרו לו אלא שניות מעטות לחיות כי האנגלי שחבש כפייה אדומה עמד לכוון הפעם אל ראשו כדי להורגו. אבל המעשה הבלתי נמנע הזה לא התרחש במציאות. לימים נודע לקניוק מאותו האנגלי עצמו כי כשראה אותו שרוע על גבו זולג דם כשידיו פרושות לצדדים – נדמה לו שהוא רואה את ישוע המיוסר, ומחשבה הזויה זאת מנעה ממנו לתקוע בו את כדור המוות.
ולמה "מבולבלים"?
ובכן, זאת משום שבמקומות רבים בספר מטיל קניוק ספק אם מלחמת השחרור היתה חכמה וצודקת, ואם הנשק של לוחמי תש"ח היה טהור כפי שאנחנו היינו מבקשים להאמין. לאחר מעשה, הוא לא בדיוק יודע להבהיר לעצמו מדוע נלחם, מדוע יצא בגיל שבע-עשרה וחצי להתנדב לסכנות הנוראות, להתנדב למות מתוך בחירה. לאחר מעשה הוא סבור שחכמים לא מקימים מדינה בארץ מוכת חמסינים וערבים, חכמים לא מציבים לעצמם אידיאל בדמות מתאבדי מצדה (עמ' 11, 28, 43). באחת הפעולות נדרש קניוק הצעיר ללכת לפני הכוח, כי בהיותו בעל ראייה טובה בלילה, הוא יוכל להזהיר את הכוח מפני תיל ממעיד המפעיל מוקשים. ושוב, לאחר מעשה הוא סבור שרק אידיוט מוכן ללכת בשדה מוקשים ולהאמין שזה למען האומה (עמ' 110).
סליחה! גם לי כקורא יש מה להגיד בנדון: אני שבילדותי התחבאתי עם אימי ואחי במרתף טחוב (אבי גורש למחנה לעבודות כפייה), כאשר עצם קיומי כיהודי היה בלתי חוקי (!) – לי אין מילים להביע את הערצתי והכרת תודתי לאותם "טיפשים" ו"אידיוטים" שבזכותם יש לנו מדינה מדהימה שהינה עדיפה על חלומות הנפלאים ביותר שיכולתי לחלום באותם ימים חשוכים. כך היה מאז ומעולם שרק קומץ אידיאליסטים "טיפשים" מחוללים את התמורות הנפלאות ביותר. מדוע, יורם קניוק, מדוע להצטער בדיעבד על מפעל אדירים כזה?!
קניוק מפקפק גם בחוכמתו של הצו המוסרי של הכוח העברי הלוחם, לפיו מפקדים קוראים לפקודיהם "אחריי!" – צו לפיו מפקדים מקריבים חייהם למען הטוראים. בקרב הקסטל, לדוגמה, מגיעים 23 לוחמים, בהם מפקדים, להציל את ששת הלוחמים האחרונים שנותרו בחיים לאחר ההתקפה הקשה של הערבים. הפקודה ניתנת היא שמפקדים מסוככים ומחפים על הטוראים. והרי המפקדים היו לוחמים מיומנים, והם היו צריכים להישאר בחיים מהתופת שהיתה על הקסטל, ולא החיילים "המושתנים", שביניהם נמנה גם קניוק עצמו (עמ' 56-60). נכון, זה נשמע לא הגיוני לנהוג כפי שהכוח העברי הלוחם נוהג מאז ועד היום – אבל עובדה היא שלא ניתן להתווכח עליה – בשל האתוס הזה הכוח הלוחם העברי מצליח לשרוד בתנאים הקשים ביותר.
מסתבר, לפי "תש"ח" של יורם קניוק, שטוהר הנשק היה נחלתם של מעטים. למעשה, היחיד שנאבק למען אידיאל זה היה יורם קניוק עצמו: מפקד גדודו מתפאר שסירס ערבי (עמ' 105); אחד הלוחמים בקריית ענבים שומר על אוזן של ערבי בקופסת סיגריות, והוא לועס אותה כדי להגעיל ולהבריח את הבנות (עמ' 130). אחד הלוחמים, הנקוב בספר באות נ', רואה את חברו תלוי על עץ, קרוע לחתיכות, ואיבר מינו בפיו, והוא נוקם בשתי ערביות, אותן הוא משסף בסכין. קניוק רוצה להציל אותן, אך חבריו לא מניחים לו. ואז עומד אותו נ' לשסף את גרונו של ילד. יורם מאיים על נ' שיִרה בו אם לא יניח את הילד. הוא באמת יורה, אך פוגע דווקא בילד, ללמדך שגם כוונות טובות במהומת המלחמה יכולות להוביל לגיהינום (עמ' 116-121). נ' "מנחם" את קניוק, שאותו הילד יגדל להיות רוצח יהודים, והצלתו בידי יהודי דווקא תוסיף לשנאתו אליו, כפי שג'מיל, ערבי שהתקבל באהבה בקיבוץ של השומר הצעיר, הוביל את כנופיית הנוקמים לעשות בקיבוץ זה שמות. מסתבר ששאר הלוחמים לא רק שלא מנעו מנ' לבצע את פשעיו, אלא אדרבה, מנעו מקניוק להניא אותו ממעשיו (שם).
כך נהגו לא רק חיילים, אלא גם אזרחים: נורות יריות מחסן בק לכיוון כיכר הרברט סמואל בתל-אביב, ועוברי אורח מתנפלים על ערבי חסר ישע ומבצעים בו לינץ'. קניוק הנער רוצה להגן עליו, והוא מקבל מכות מהקהל, ושוטר אף סוטר לו (עמ' 47-48).
ויש כמובן "המרוויחים" מהמלחמה: חיילים מוצאים בכפרים חשיש ומוכרים אותו (עמ' 54), גונבים מוצגים יקרים ממוזיאון בכפר הבוסני שהיה בקיסריה (עמ' 99), גונבים פצצות ומוכרים אותן לטייסים (עמ' 102), בוזזים את הבתים העשירים בקטמון (עמ' 147), בוזזים את "בווינגרד" לאחר יציאת הבריטים משם (עמ' 154).
קניוק חוזר ומתאר את העוול שנעשה לתושבי הארץ הלא יהודים במלחמה הזאת: הבוסנים, שלא הזיקו לאיש, מגורשים מכפרם בקיסריה (עמ' 96-99). ערביי רמלה ולוד מגורשים מבתיהם, ובמקומם מתיישבים עולים חדשים (המדומים לעדת תנים מפח האשפה של ההיסטוריה! – עמ' 172-177). קניוק חש צער גם על הגרמנים שבשרונה, שגורשו לאוסטרליה על ידי הבריטים בשל הזדהותם עם האידיאולוגיה הנאצית (עמ' 103). מובן גם כן שמי שנשכר מהרכוש הנטוש לא היו דווקא הלוחמים כדוגמת יורם קניוק, אלא דווקא כאלה שלא נקפו אצבע בימי המסה הקשים (עמ' 187).
הספר מזכיר גם את הצד השני של המטבע: את הזוועות שביצעו הנאצים בעם היהודי, ועד כמה ראוי העם הזה שתהיה גם לו ארץ מקלט (עמ' 37, 92), וכן ההבדל האדיר בין פליטי השואה שלא היה להם שום עוגן הצלה, בוודאי לא כמו לפליטים הפלסטינים שיכלו לברוח למדינות ערב (עמ' 172-177). הספר מתאר גם את הזוועות שביצעו הערבים, אשר רצחו פצועים והתעללו בגופות (עמ' 57, 113). אבל אם אני מכיר היטב את המוסר הכפול אצל שונאי ישראל הפנימיים והחיצוניים – עובדות אלו יהיו חסרות משקל לנוכח כתב האשמה הגדול של יורם קניוק בספר זה כלפי הכוח העברי הלוחם במלחמה האיומה ההיא.
יצא לי להשתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, ואני מודה שנתקלתי, בעיקר בראשונה מבין השתיים, במעשים שעוררו בליבי חלחלה (התעללות, אדנות גסת רוח, ביזה), אבל אלה היו מקרים יוצאי דופן לחלוטין – רוב הלוחמים הוקיעו את הסטיות שהיו עדים להן, ואפילו התלוננו בפני הממונים, דבר שפורש לא אחת כהפרתה של אחוות הלוחמים. אינני חושב שבימיי היה הצבא יותר מוסרי מאשר בימיו של יורם קניוק, אני חושד שיורם קניוק אסף דווקא את האירועים הקשים ביותר ושיבץ אותם בספר – עניין של מינון יחסי. האם היה צריך לעשות כן? אני סבור שכן, למרות שבצד השני אין אפילו משורר אחד, איש רוח אחד שיצטער על אלפי מעשי הזוועה שהם ביצעו בנו במשך מאה השנים האחרונות. אף משורר ערבי לא הביע מעולם רחשי לב לילד יהודי שנרצח על ידי מי שמכונה על-ידיהם – "השאהידים". אדרבה, המשוררים שרים למפלצות אדם אלו שירי הלל.
ב-13.7.2000 ראיינתי את ס' יזהר*) ושאלתי אותו אם הוא מודע לכך שסיפוריו "השבוי" וחירבת חיזעה" העניקו נשק הסברתי בידי האוייב, וכי הסרט שהוכן על סמך "חירבת חזעה" כיכב בתעמולה הערבית נגדנו.
על כך ענה לי ס' יזהר: "בין כל המראיינים שעטו עליי אז (לאחר שהוצג הסרט "חירבת חיזעה" בטלוויזיה) הגיע גם עיתונאי ערבי. לפני שהוא הלך הוא אמר: אני רוצה לברך אותך שאתה כיהודי מרגיש את הכאב הערבי. אז שאלתי אותו אני אם יש סופר ערבי שמבין את הכאב היהודי. הוא טרק את הדלת והלך מבלי לומר לי שלום. הרעיון שסופר ערבי יבין את 'המפלצת', את היהודים – נראה לו כל כך אבסורדי, עד כי טרק את הדלת, ולא רצה לדבר עמי."
ס' יזהר חש בחוסר האיזון בתחום המוסרי, ומה לגבי יורם קניוק?
מבולבלים?
אני בהחלט מבולבל! מצד אחד –חברה בריאה אינה יכולה להתעלם מסטיות קשות כמתואר בספר, ומצד שני – כשאויבינו מצהירים בגלוי שהם רוצים להשמידנו, וכאשר ידידינו שוללים מאיתנו את זכות ההגנה העצמית, כאשר למעלה משבעים אחוז של הגינויים באו"ם הם כלפי ישראל, כאילו כל הרוע העולמי מתרכז בעם הדווי שלנו, וכאשר חוגים "מתקדמים" בעולם מצהירים על דה-לגיטימציה של עצם קיומנו – נדמה לי שספר כמו זה של יורם קניוק הוא בבחינת מותרות שאנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו.
 
*) ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 71-4
 
אהוד: קשה לי להאמין לסיפורים של קניוק המובאים כאן, ונדמה לי שהם כזבים שמעבר לבידיון ספרותי לגיטימי, שהם חלק מההזנייה המצוייה בעצם טיבו של הז'אנר הפסול, שמערבב מציאות עם דימיון ברומאן כאילו-"היסטורי" ובעצם מעוות את ההיסטוריה בצורה מאוד מגמתית כמו בימי הסטליניזם.
אמנם, לפי תגובות קוראים, ובעיקר קוראות משכילות תל-אביביות, שגם מבקרות במחסום ווטש וקונות רומאנים מקוריים של סופרים "חשובים" ומבלות הרבה בחו"ל – אני מבין שקניוק כתב בדיוק כפי שחושבים שצריך לכתוב היום על המדינה הנוראה והמזורגגת שלנו, כי כשמשתינים, הכול זורם. זאת האופנה וכך גם משתינים רב מכר.
איך אפשר להאמין לציז'באטים המגמתיים הזוועתיים של קניוק? הרי אלה שקרים בזויים ויריקה בפרצופו של דור תש"ח, שקניוק מתיימר מוסרית ותיעודית להשתייך אליו! הרי זה חלק מן המיתוס המזוייף, האוטו-אנטישמי, לפיו אנחנו אשמים בניסיונם של הערבים להשמידנו בתש"ח – וכל זאת בגלל ה"זוועות" שעוללנו להם! – שאחרת היה לנו איתם כאן גן עדן! – איזה טמטום! איזו צביעות! – איזו התחסדות!  – ששכרם בצידם. שהרי יש לנו כאן עדות נהדרת מלוחם תש"ח כמה מנוולים ואשמים היינו כבר אז!