בעקבות המלצתו של אהוד בן עזר הלכתי לצפות במחזה "גטו" של יהושע סובול, ולא התאכזבתי – המחזה מרתק לכל אורכו, המשחק, התפאורה, הכוריאוגרפיה והמוסיקה הם באמת משובחים ביותר. אבל, יש בכל זאת "אבל" – קשה היה לי לעכל את המסר החבוי ביצירה מצליחה זאת שתורגמה לעשרות שפות, והופיעה על בימותיהם של 66 תיאטרונים ברחבי העולם.

מהו המסר של "גטו"?

דרכם של סופרים ומחזאים היא "לשתול" בדבריהם של הגיבורים "החיוביים" את הרעיונות שלהם, את אותו המסר שהם מבקשים שהקורא/הצופה ישים בתרמילו בסיומה של הקריאה/צפייה.

לפני שאסקור את הדמויות המרכזיות במחזה, אספר בתמצית את סיפור המעשה: את גטו וילנה מנהל גרמני סדיסט בשם ברונו קיטל (איתי טיראן), המחשיב עצמו אמן, והנוהג – מצד אחד בטירוף מזעזע, ומצד שני – מביע הערכה ליהודים ולתרבות היהודית. לגרמני הזה (הגרמני היחיד במחזה!) – המטיל אימה נוראה על סביביו, יש שליחים יהודיים המבצעים את הפקודות האכזריות שהוא מקבל מגבוה – השליחים הם גנס, המנהל היהודי של הגטו, הלבוש כקלגס והחוגר אקדח למותניו (נתן דטנר), וקבוצה של שוטרים יהודיים הרודים בחבריהם באכזריות.

קיטל דורש משרוליק הבמאי (גדי יגיל) שירכיב קבוצת תיאטרון אשר תשמח את דרי הגטו הצועדים לאט אבל בטוח את השמדתם. את הוצאות התיאטרון (תלבושות, מסך וכד') לוקח על עצמו הסוחר הממולח וייסקוף (רמי ברוך), אשר הקים בתוך העולם האפל הזה מתפרה ומכבסה המשרתות את המאמץ המלחמתי של הנאצים, שעם מטרתם הוא הולך ומזדהה מיום ליום.

קיטל מתעלל בזמרת הנפלאה שבלהקה, הלא היא חיה רוזנטל (אניה בוקשטיין), בה הוא מתאהב בדרך החולנית שלו, למרות תורת הגזע עליה חונך מנוער. גנס ושוטריו מבצעים את כל הפקודות המזעזעות של קיטל – גנס עצמו מאונס, ואילו שוטריו עושים את מלאכתם (משלוח אל המוות של מאות זקנים וילדים) ברצון ואף בהתלהבות. גנס ושוטריו אף מבצעים (ביוזמתם, בלי פקודה מקיטל!) את ההוצאה להורג היחידה המתוארת במחזה.

בסופו של המחזה קיטל מחסל את הלהקה, כשהוא עצמו מתחפש ליהודי כדי לשרוד אל מול צבאות רוסיה המתקרבים.

ובכן, מי "הרעים" ומי "הטובים" במחזה?

רוב חברי הלהקה דומים לבעלי חיים מאולפים שנקלעו למלכודת מוות, וכל שאיפתם היא להינצל איכשהו, ולכן אינם רלוונטיים לחלוקה הגסה שאני עורך כאן. קיטל, למרות הבלחות של הערצה כלפי היהודים, הוא מתואר כשטן בהתגלמותו. גנס נוהג בתושבי הגטו באדנות. הוא ממלא את פקודותיו של קיטל לבחור אנשים לסלקציות, תוך כדי ניחום עצמי שהוא מצליח בשקלא וטריא עם השטן לצמצם במידה רבה את כמות האנשים הנשלחים אל המוות. הוא יודע שאשמה כבדה נופלת על שכמו, אבל מאמין שהוא הצליח לגרום למיספר יותר גדול של יהודים לשרוד. השוטרים היהודים מתוארים בכל כיעורם: הם אונסים נשים, מלשינים, מכים, מוציאים להורג יהודים בפקודתו של גנס, ואחד השוטרים אף יורה בראשו של אחד הנידונים, כשהוא עושה זאת באקדחו של קיטל (מלאכתו של הצורר נעשית בידי היהודים!)

וייסקוף הוא קומבינטור, מבריח, ספסר, מנצל הזדמנות להתעשר, מזדהה עם המשימה הנאצית שהוטלה עליו, מסרב להציל יהודים "מיותרים" על ידי העסקתם במפעליו. לרגעים הוא מתואר המחזה כדמות היהודי הטיפוסי מעיתון הנאצי "דר שטירמר".

ברור שהמחזאי והקהל אינם יכולים להפנות, שום סימפתיה כלפי גיבורים אלה.

נותרו שלושה: הבמאי שרוליק (גדי יגיל), הזמרת חיה רוזנטל (אניה בוקשטיין), וספרן הגטו הרמן קרוק (אלי גורנשטיין). שרוליק הוא איש נפלא שמצליח להפיק מאנשים רעבים ודוויים, ששכלו את משפחותיהם, הפקות אמנותיות הקוצרות שבחים מאלפים אף מפיו של הצורר עצמו. הוא מציל את חיה הזמרת המחוננת מאחד הטירופים של קיטל אשר ביקש לירות בה בשל מעט שעועית שגנבה. כשהוא מציל אותה, הוא מסכן את נפשו שלו. הוא גם מעז פנים כלפי קיטל – אך כל אלה הוא עושה באמצעות הפיתום שהוא מפעיל (במשחקה הנפלא של חני פירסטנברג). למרות הבוטות המוטחת כלפיו – הצורר מצטהל לנוכח הבובה המצחיקה, שהיא כביכול הדוברת. בלי הפיתום – פיו של שרוליק חתום. חיה רוזנטל מצליחה בכישרון זמרתה בריקודה ובמיניותה לשכך את חמתו של קיטל. בסוף המחזה היא בורחת מהגטו אל המחתרת, ובריחתה זאת גורמת לרצח כל חברי הלהקה שנשארו מאחור.

הגיבור היחיד שהוא "חיובי" ללא כל דופי הוא הרמן קרוק: הוא משכיל מאוד, הוא מציל ספרים מכלייה, הוא מביא אור התרבות למאפליית הגטו, הוא היחיד המתעמת עם קיטל פנים אל פנים, והוא גם מעז להתעמת עם גנס – אימת הגטו.

בדמות "החיובית" הזו בחר יהושע סובול לכמוס את המסר העיקרי של המחזה: קרוק הוא סוציאליסט, המאמין באחוות עמים אשר תכריע בסופו של דבר את העם הגרמני הברברי. הוא מתעב את גנס הציוני הרוויזיוניסט, השר "התקווה" במקום "האינטרנציונל", האיש שלמד מהנאצים את הלאומנות הבלתי מתפשרת, ומבקש להביא אותה לפלסטינה. קרוק מארגן הפגנה של אחד במאי, בה דוברים יידיש, ובה נשללת לא רק דרכם של הנאצים, אלא גם דרכם של הציונים הלאומנים.

המחזה הוא חזק, בנוי לתלפיות, אבל לא רק מעלות אלו גרמו לתפוצה הרבה שלו בעולם. עמי המערב, הנושאים על גביהם את חטא השמדת היהודים בימי מלחמת העולם השנייה, או למצער – את שמחתם לאידם של היהודים המומתים במיתות המשונות (את הדברים האלה מטיח קיטל בפניו של קרוק המדבר על אחוות עמי התרבות...) – עמים אלה משתוקקים לשמוע שהיהודים התנהגו כמו נאצים בגטאות, ושהם ממשיכים להתנהג כך גם בהיותם עם חופשי בארץ ישראל. אין דבר יותר מרגיע את הפושע מפשעיהם של אחרים, ויהושע סובול מעניק לצופה המערבי בדיוק מה שהוא מייחל לו כבר שבעים שנה.

בשבוע שעבר טס יהושע סובול עם עוד מספר אישים מעל יהודה ושומרון, כינה את היישובים היהודיים שם "גרורות של סרטן", והשווה את ההתנחלויות ליד הכפרים הערביים ל"קרציות על כלב". הוא, כמובן, נמנה עם החותמים על החרם נגד היכל התרבות באריאל, חרם שמחזק את ידי שונאי ישראל המחרימים תרבות, אקדמיה ותוצרת חקלאית של ישראל (של כל ישראל – לא רק של השטחים הכבושים!)

ייתכן שאילו הרמן קרוק היה טס מעל ההתנחלויות – היה אולי מטיח את העלבונות ביתר פאתוס.

לי אישית כואב עד מאוד כשעוד בן של עמנו, ברוך כישרונות, מתחבר בחדווה כזו אל שונאינו המרים ביותר.

אהוד: בהצגה שאנחנו ראינו לא הופיעה חני פירסטנברג, ואת קול הפיתום הפיק אלי גורנשטיין עם בובתו. לא ברור לנו למה עשה כך, ומדוע מופיעה השחקנית הנפלאה חני פירסטנברג רק בתוכנייה מבלי שתופיע בכל הצגה, ואין לכך שום הסבר או התנצלות מצד התיאטרון.

כמו כן אני מודה ומתוודה שלא שמתי לב לפן השמאלני והאנטי ציוני שבמחזה אלא ראיתי בו רק הד למחלוקת ההיסטורית הידועה בין הציונים לבין הבונד והיהודים הקומוניסטים – ולא ביקורת על הציונות, שכביכול היא נגד הרעיון הסוציאליסטי, השמאל. הלא חלק מן הטירוף הפושע כיום בארץ הוא שהמשכם-כביכול של "ארץ ישראל העובדת", ה"שמאל" בהתגלמותו ההיסטורית, שהכין את מרבית הכלים להקמת המדינה – הוא כיום כת של מטורפים, מנוולים ועוכרי ישראל, הנושאים את שם ה"שמאל" לשווא, והעיתונות מקבלת זאת ומתייגת ו"משמאילה" אותם עד שכל אדם שפוי והגון מקבל בחילה מ"השמאל" הזה לדורותיו! ומה היה בן גוריון? רוויזיוניסט?