רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
פרק ב / חלק ראשון
מכונית השברולט הירוקה, בעלת הגג המתקפל, הפתוח, מתקרבת לכניסה ליוספיה. לורט מתכוננת לרדת מהכביש ולפנות ימינה, בדרך החול העולה אל השער אשר בחומת הטירה הצהובה של האחוזה, על הגבעה. אך ממערב לכביש הצר היא מבחינה בהתקהלות ליד חזית הבית הצפוני, הקרוב. שפילר, נפתלי, דודל הנהג, ופועלים ערבים אחדים, שאליהם מצטרף תופיק, מרימים בכוחות משותפים את מכונית הפיאט הלבנה של פטר יואל, משחררים את כף-ידו המחוצה ומושכים אותו בזהירות מתחת למכונית החוצה. פטר נאנק מכאבים, מדמם, ובכפו נפער חור גדול.
לורט עוצרת את השברולט ויורדת לראות מה קרה. עורה בהיר, פניה עגלגלות ומנומשות, ומשהו תינוקי-שמנמן ותמים קורן מהן. חזה גבוה. מושך מיד תשומת-לב.
"דובז'ה," היא פונה לדב שפילר הרזה, "אבא לא יתנגד לתת את השברולט בשביל לשלוח תיכף את פטר לבית-חולים." המיבטא האנגלי שלה מצחיק את הילדים, שעומדים בחבורה במרחק בטוח ממקום האסון.
"לא צריך," אומר שפילר, המכונה דובז'ה. "דודל יוצא עכשיו בפורד עם כדי החלב של הערב לבית-חולים אסותא, ויקח את פטר."
אווה היפה, אשתו הקטנה של פטר, בעלת העיניים המלוכסנות, הדומה ליפנית, רועדת כולה ואינה מצליחה לחבוש את כף-ידו. סבינה ההרה, אשתו של חיים השומר, בעלת שיער פרוע, פני סוס, רגליים נתונות בזוג נעלי עבודה גבוהות של גבר, ובטן רחבה, ניגשת ומנקה את שולי פצעו של פטר, ועוצרת את הדם במטלית נקייה.
לדודל גבעוני פנים של פומפייה, צווארו מרקיד מדי רגע את הראש הצידה, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה. הוא רווק, לא צעיר, ועונד בגנדרנות מטפחת צבעונית על מיפתח החזה. הוא מגיע בטנדר פורד בהיר, שצבעו אפור-כחול של מטוסים, חוצה את הכביש ונכנס דרך הגשרון הקטן לדרך-החול שמפרידה בין הבתים, שניים מכל צד.
"מה הכתם הגדול הזה על המכנסיים שלך?" הוא יורד מתא-הנהג, שדפנותיו מעוגלות ברכות נעימה, מרחרח באוויר, ושואל בערבית את תופיק.
"זה מהברז..." מגמגם הנער טרוט-העיניים.
המונית של נפתלי קפלן מגיעה, פונה מהכביש שמאלה, חולפת על פני הגשרון וחונה ליד הטנדר העמוס כדי חלב. נפתלי יוצא לראות מה ההתקהלות. נפתלי מוצק, נמוך ורחב, פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור. מבטו איטי, כמו עייף קצת, תמיד, אך תקיף.
"דובז'ה, סרג'נט מורטון התהפך בדרך, מאחוריי," הוא לוחש לשפילר. "דוקטור וולף מטפל בו. לא נשארתי. צריך להזהיר את המחלקה שיחזירו מיד את הרובים, לפני שיירו, ושיתפזרו. יותר מדי חם כאן."
"מאוחר," אומר שפילר. "הם כבר ירו, הם בדרך לכאן, להחזיר אותם. אחר-כך יש להם א"ש לילה והם נישארים לישון על חבילות-החציר באסם, מעל לאורווה."
*
בעודם מדברים נשמע מן הכביש קול טרטור של אופנוע מתקרב. הנאספים סביב פטר יואל עומדים עתה וצועקים אל רוכב האופנוע שיבוא אליהם. וכך, במקום לעלות ימינה אל הרפת בחצר האחוזה, חותך דוקטור וולף שמאלה, נתקע בחול ומחנה באלכסון את הBSA- הכבד, שמעורר סקרנות רבה בקרב הילדים.
"יצאתי לדרך לקבל המלטה של פרה," מספר הדוקטור לסובבים אותו כאשר הוא בודק את פטר יואל החיוור. פטר יושב רפוי על כיסא שהוציאה לו אווה היפה, ליד שורת שיחים דלים ונמוכים, ספוגי שמן מנוע, שבקטע החצר שלו. "והנה אתה כבר הבן-אדם השני שאני מטפל בו ברבע השעה האחרון." הוא מקבע את היד ומזריק לפטר שתי זריקות, אחת נגד כאבים, שלא יתעלף, והשנייה אנטי-טטנוס, וממשיך לדבר. "קודם סרג'נט מורטון נזרק מהמוריס בכביש מהמושבה. אולי נקע קל. הוא אחריי, בדרך לכאן."
ברל, הרפתן המגמגם, יורד ובא למקום ההתקהלות מהרפת שבחצר האחוזה. ידיו רחוצות אך חריציהן ורודים עדיין מדם, והן ספוגות רטיבות וריח רפת של זבל וחלב טרי. הוא רואה את אופנועו של דוקטור וולף, וממהר לבשר לו: "תו-תודה דוקטור, כ-כבר לא צריך, דיצה המ-ליטה עגל!"
בתוך המהומה של שלוש מכוניות שזה עתה חנו, ואופנוע, ופצוע, ואנשים רבים בדרך חול שקטה וקצרה שבין ארבעה בתים – קופצת רותי המנומשת מהשברולט הפתוח של סבה, ורצה לעברי – העומד בחבורת הילדים, אבל קצת מן הצד – ומתנפלת עלי בחיבוק ובנשיקות פראיות. פניה המנומשות מדגדגות את לחיי.
"אורי!" היא אומרת, "אוך, אוך, אורי, איך שאני אוהבת אותך! חיכיתי כל הקיץ לחופש הגדול בשביל לבוא אליכם ואתה לא באת אלינו אפילו פעם אחת לתל-אביב, כמו שהבטחת לי לפני שנה, ואפילו לא ענית לי על המכתב ששלחתי לך!"
אני מסמיק ולא יודע לאן לדחוף את הפנים שלי מרוב בושה.
*
"הויסה! הויסה!" – הכרכרה הדו-אופנית של הקצב בצלאל פוקס נכנסת גם היא לדרך-החול שבין ארבעת הבתים ממערב לכביש של יוספיה, ועוצרת. פוקס יורד. עיניו כחולות-מימיות וקסקט אפור למצחו. אצבעות-ידיו המסוקסות ורודות מעבודת האיטליז, נימים של דם קרוש נותרות בחריציהן גם לאחר שטיפות רבות. ידיו מפשילות את השק החום-בהיר, שמתחת למושב-הכרכרה, ומגלות חבילות-בשר ארוזות בנייר-עיתון, שעל כל אחת מהן רשום בעיפרון-קופי סגול שם הקונה. הקצב מחלק את המנות אחת-אחת לעקרות-הבית, ואם הדירה סגורה, הוא משאיר את המנה המיועדת לה אצל שכנה. כשהוא מגיע לדירת שפירא, מול תחנת הנוטרים, הוא עולה שתי מדרגות ומקיש על הדלת. אין תשובה.
"רוז'קה! רוז'קה!" הוא עומד ובידו החבילה העטופה בעיתון, שכבר העלה כתמים ורודים ככפות-ידיו. "הבאתי לך שלוש אוקיות שפונדרה, זה מה שביקשת."
אין תשובה.
"אני יודע שאת בפנים, רוז'קה!" הוא מסתכל שמאלה, "מה את עומדת כל הימים מאחורי התריס? – היי, ילדים!" הוא פונה לחבורה שחזרה להתפלש בחול, לא רחוק מהכרכרה, "יש פה ילדים של רוז'קה?"
"היא לא אמא שלהם! אמא האמיתית שלהם מפוליניה... היא משוגעת!" צועק גיורא פרא-אדם, בנו של השומר הורביץ.
"שפירו!"
"היא אומרת שאמא האמיתית שלהם היתה מנפחת קנדונים מבית-חרושת לגומי בפוליניה!" ממשיך גיורא.
אליהו שפירא פותח את הדלת בעיניים אדומות. "רוז'קה חולה," הוא אומר בקול חרישי מאוד, לוקח את החבילה ומשלם עבורה. "לא צריך לצעוק."
"שתהיה בריאה, שפירו. מה זה, רוז'קה שלך אף פעם לא יוצאת החוצה?"
"השמש מזיקה לה."
"שתהיה בריאה."
*
בבית-הקברות במזרח המושבה חובבי-ציון צומח עץ אקליפטוס ענק מתוך חלקת קברים ובה מצבות רבות ללא-שם. כאן קבורים המתים במגיפה במלחמת העולם הראשונה, כולם פליטים ששהו במושבה בתקופת הגירוש מתל-אביב. המעטים שיש כתובת על מצבתם, נפטרו רובם בחודשים שבט, אדר וניסן תרע"ח, בערך פברואר-אפריל 1918. על אחת המצבות הישנות כתוב: "פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות / בחייהן ובמותן לא נפרדות / אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן / ובגן-עדן תהיה מנוחתן". לעץ גזע עבה, כתריסר אנשים צריכים להחזיק ידיהם יחד במעגל כדי להקיפו. הוא מתנשא גבוה מכל בתי המושבה. שרידי קליפות חומות, יבשות, תלויים ברום גזעו הלבן ופזורים על האדמה האפורה, בין הקברים מתחתיו.
יהושע סלומון, ראש המועצה, צועד הלוך ושוב לרגלי העץ, דורך על עלים יבשים, רוויים ריח אקליפטוס. מבין הקברים האילמים מתקרב ובא לקראתו אדם נמוך-קומה, מחופש לחכם תימני בעל מצנפת, פיאות, ומשקפיים שחורים המטשטשים את תווי-פניו.
"זה אתה, אברומה?" סלומון מקדם את פניו בחיוך חמוץ.
"כן. שלום. שמעתי שאתה לא כל כך שמח להיפגש איתי," משיב "הראש" בלחש, במיבטא הונגרי, אך משתדל להדגיש חי"ת ועי"ן כמזרחי.
"הסכמתי לפגישה רק כדי שתגיד לאנשים שלך שיפסיקו לארוב לאיכרים של חובבי-ציון בלילות בחדרי-מדרגות ובכניסות לבתים, ולתבוע מהם כסף באיומים ובכוח. זה לא יכול להימשך כך!" אומר ראש המועצה.
"ואני באתי להציע לך סידור, סלומון – שנטיל יחד על המושבה מגבית למען המאבק הלאומי, חצי לכם וחצי לנו."
"לא בא בחשבון. אני דורש שתפסיקו את מעשי השוד שלכם. אין לי שם אחר למעשים שלכם."
"זה לא שוד, סלומון. זה בשביל קרן הפלדה של חזית השחרור הלאומי שלנו," אומר "הראש".
"אני מזהיר אותך, אברומה. גרשוני מאיים לפנות לבריטים."
"מזהיר אותי? אני מזהיר אותך – תפסיקו לעשות יד אחת עם הז'וליקים מהשמאל, וללכת להכות לוחמים שלנו ולאיים להלשין עלינו ולהסגיר אותנו לשלטון הזר."
"שלטון זר? זה מה שיש לך בראש כל הזמן? אתם הרי בכלל לא מבינים מה קורה סביבכם! במקום להתגייס לצבא הבריטי, ולהילחם בנאצים, הכרזתם כאן מרד נגד השלטון הבריטי! ואז, כאשר המלחמה עוד לא נגמרה, וכל יום המשיכו לשרוף באירופה יהודים בכבשנים, ובקרבות נהרגו חיילי בעלות-הברית וגם בחורים ארצישראלים שלנו מהחי"ל, הבריגדה – כל מה שעניין אתכם היה להרוג אנגלים, אנגלים שבזכותם, אם לא איכפת לך, לא כבשו הגרמנים גם את ארץ-ישראל! ההיסטוריה לא תסלח לכם, אברומה! – אני ראש המועצה ואני אחראי לשלום האזרחים, ואתה, תסלח לי, מדבר כמו ראש כנופייה, כמו טרוריסט."
"וכך אתה מדבר, כשהבריטים עומדים לתלות בחור יהודי."
"הבריטים גם תולים ערבים! זה רע מאוד, אבל מה רצית – שיהיה חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים? שיהיו שני סוגי משפט בארץ-ישראל? ומדוע לא הרשית לבן-יזרעאל לבקש חנינה מהנציב העליון?"
"אנחנו לא מכירים בחוקי-החרום של קניגהם – ולא בתי-המשפט של המלך ג'ורג' יקבעו את גורלו של העם העברי!"
"אתה יודע, מתחשק לי להקיא כשאתה מתחיל בדמגוגיה שלך, במקום להציל את הבחור."
"סלומון, אני רואה שצדקו אלה שאמרו לי שאתה מתעב אותנו ואת המטרות שלנו, אבל אני אומר לך – היזהר, היזהר לך מפני מה שיקרה אם לא תשנה לפחות את העמדה הפרקטית שלך כלפינו, ואם תמשיך להיות משתף-פעולה עם הכובש הבריטי על חשבון הדם היהודי שנשפך, בראש חוצות."
"שלום. ידעתי שאין טעם להיפגש איתך, אברומה, אתם רק מביאים אסון על היישוב."
"היזהר, סלומון, אתה עוד תתחרט, וזה יקרה בקרוב מאוד."
*
פטר יואל יושב ליד דודל בתא-הנהג. מאחוריהם, בארגז הטנדר הפתוח, נמוך-הדפנות, משקשקים בקול עמום שלושה כדי-ברזל גדולים, המדיפים ריח חלב חם, טרי. ביניהם משתופפת וסופגת חבטות אווה, ה"יפנית" הקטנה מגרמניה, פניה מבוהלות והיא מחזיקה פעם בדופן זו ופעם באחרת.
הטנדר רץ בכביש הצר לתל-אביב, בלי לסטות גם כאשר המוריס הצבאי של סרג'נט מורטון מזנק מולו. המוריס בצבע החאקי נזרק שוב לשולי הכביש, אך מתייצב ומאותת לטנדר לעצור. המראה הנוגע-ללב של אווה היפה, הכורעת מאחור, ידו החבושה של פטר יואל ופניו הלבנים, משכנעים את סרג'נט מורטון להרשות להם להמשיך בדרכם, והם חוצים את המושבה חובבי-ציון.
*
החבורה שהתאספה ליד ביתו של פטר יואל מתפזרת, ונותרות שם רק שתי מכוניות הפיאט הלבנות. דוקטור וולף עולה ברגל, מוליך את האופנוע הרועש שלו לחצר האחוזה, כשגלגליו מתיזים לאחור צרורות של חול צהוב. גם לורט עולה אל החצר, עם רותי, בשברולט המפוארת. נפתלי נוהג אחריהן במונית אך אינו עוצר בחצר האחוזה אלא חוצה אותה ויוצא בשער המזרחי ממול. הוא נוסע להזהיר את הבחורים השבים מן המטווח, ולעזור להם להחביא במהירות את הרובים, בטרם יבוא הסרג'נט הבריטי לרחרח בסביבה.
*
ליד הברז בחצר, קרוב למדרגות החיצוניות של המטבח, עומד תופיק היחף ושוטף את רגליו, את פניו, את ידיו, בטכס אטי שחוזר על עצמו בסוף כל יום עבודה אצלנו. הוא שר בלחש, מזמזם אל עצמו, בעצימת-עפעפיים, שיר ערגה בניגון חדגוני, כאילו הוא משוחח עם אהובה נעלמה ומפציר בה שתופיע מתוך חלומו, כאן ועכשיו.
אני עומד ומתבונן בו בסקרנות. כאשר רוצים להרגיז אותי, אומרים שאני דומה לו. שאני כמו ערבי לבן. אני לא יודע מדוע. הלא העיניים שלו טרוטות, ממש חולות, ועורו שחום מאוד. הוא מסתכל לצדדים. וכאשר הוא בטוח ששנינו לבד ושום עין אחרת אינה מתבוננת בנו, הוא שולף את אברו המגודל ומנער אותו לעיניי תחת הברז, כאילו כדי לשטוף אותו. כפות-ידיו אדמדמות-חומות בצבע החינה, מטקס נישואים שהיה בכפרו. תחתונים אינו לובש.
"שלך כביר מאוד," אני אומר לו בערבית בלולה בעברית, כך אנחנו מדברים בינינו. "שלי עוד זריר, קטן. יום אחד יהיה גם לי אכבר כמו שלך."
הבשר שלו חום כצבע האדמה. הוא לוקח את ידי ומניח אותה תחת הזרם, קרוב אליו. אני לא בדיוק מבין מה פשר השינוי שחל בו למגע ידי. איך ייתכן שדבר גדול כזה מסתתר תמיד במכנסיים שלו? עיניו יוקדות כלפיי במבט אהבה מלטף, וטיפות המים זולפות על העור החום של אברו, כאילו גם הן מלטפות אותו.
*
השומר חיים הורביץ עומד במטבח ביתו ומצחצח היטב את חגורת-העור ואת מגפי הרכיבה החומים עד היות להם ברק. הוא לובש מכנסי-רכיבה וחולצה מגוהצת, בחאקי בהיר, שם לראשו מגבעת נוטרים אוסטראלית, ויוצא בצליעה קלה אל הסוסה הקשורה בחוץ.
לפנות-ערב, שעה אחרונה של אור, הוא דוהר על סוסתו בדרכי-העפר של האחוזה, ולאורך גבולותיה. הרובה נתון בנדן-עור ארוך המהודק לצד האוכף, מוכן לשליפה. בידו מגלב-עור קצר שאומרים עליו שנעשה מאבר-זכרות של פר. כלבו החום-בהיר, כלב כנעני חסר ייחוס, רץ אחריו ומדי פעם מקיף אותו במעגל. ממרום הסוסה בולשות עיניו התכולות של הורביץ ובודקות כל פינה, אם לא השאיר מישהו מהפועלים דבר-מה שאותו הוא מתכוון לבוא לקחת בלילה, אם הוכנה פרצה בגדר לשם כך, אם חל שינוי בשטח, שיש לזוכרו לקראת הסיור בלילה: סוללה של ארגזים, קרונית נטושה, שקי דשן כימי, סולם-קטיף נטוש, ערימת אבטיחים למשלוח.
פרסות הסוסה מעלות אבק קל מאחור. הנקישות קצובות. השומר והסוסה יחידים בדרכים החוצות שתי-וערב את האחוזה למשבצותיה: שדרות ברושים, חלקות-פרדס, כרם, מיקשה, שדות-פלחה, גן-ירק, כרם זיתים, חורשת אקליפטוסים ובית-אריזה גדול. יום-העבודה הסתיים זה כבר וריח של שקט עומד באוויר, דממה שיש בה איום נסתר, אולי בגלל הריקנות. אין איש סביב. רק באחת מדרכי העפר, המונית של נפתלי קפלן וקבוצת הבחורים החוזרים מן המטווח – מתקדמות לאיטן זו לעומת זו.
*
מכונית המוריס של סרג'נט מורטון מגיעה ליוספיה ופונה שמאלה, לדרך החול שבין ארבעת הבתים. הסרג'נט יוצא, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר. על חזהו חגורת-עור אלכסונית שמחוברת לחגורה הנושאת את נרתיק אקדחו על מותניו. הוא צולע קלות, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו. תווי-פניו חטובים כפסל רומאי, אפו ישר, שפמו חום, עיניו ירוקות ומבטן חודר. הוא ניגש מיד לחדר הנשק, בבית הדרומי-מערבי, מקיש על הדלת הנעולה בשני מנעולים עבים, בצבע כסף נוצץ, אך איש אינו עונה. הוא יורד ומתאמץ להציץ מבעד לחלון. חשוך בפנים.
*
משער האחוזה יוצא אדון ג'ייקוב מאיירסון, לבוש חליפת שלושה חלקים מאריג פפיטה חום, מחזיק מקל-טיול דק, חובש מגבעת ומעשן סיגר משובח. אור שקיעה אדמדם מצית את צמרות הדקלים בשדרה וצובע את לחייו התפוחות. הוא חוצה את הכביש הצר ובא לקראת סרג'נט מורטון, השולף באותו רגע את מקטרתו מתוך הקיפול העבה של גרב החאקי הגבוה, מתחת לברך, ועומד להציתה.
"אדון מאיירסון..."
"אתה מגיע ליוספיה ולא עולה אלינו? ליזה ממש לא תאמין!" מקניט מאיירסון את סרג'נט מורטון לאחר דברי הברכה השגורים.
"אדוני, מודיעים לי שהבחורים של ההגנה מתאמנים בכל הסביבה ברובים של יוספיה," מפריח הסרג'נט טבעת עשן.
"אין לממשלת הוד מלכותו מה לחפש, רק את הרובים של יוספיה, שנמצאים ברישיון בחדר-הנשק שלנו?" מאיירסון אינו מתרשם מהבחור האנגלי הגבוה, העומד ונושף עשן מתחת לשפמו העבות.
המראה הצ'רצ'ילי והדרת הכבוד של בעל-האחוזה היהודי העשיר מביכים את סרג'נט מורטון. "והיריות ששמעתי בדרך לכאן? אולי צדו כאן ציפורים?"
"אולי. ולמה לא יצודו! הורביץ השומר צד יונים, גם ארנבות. בשבתות באים חברי מועדון הציד מתל-אביב. נדמה לי שגם אתה הצטרפת אלינו, יותר מפעם אחת. והערב בא אלינו מייג'ור קמפבל, קצין המחוז. אנו חוגגים עשרים שנה ליוספיה, ולהזמנה הזאת בוודאי לא תסרב!" שולף אדון מאיירסון מכיסו שעון-כיס כבד, מצופה זהב ומחובר לשרשרת זהב, כמבקש לאמוד את הזמן שנותר עד לארוחה. "בוא, וכשנעלה נעיף עוד מבט אחרון לפני החשכה מהמרפסת על הפרדס שלי. אתה יודע שהוא הגדול ביותר בכל ארץ-ישראל?"
המשך יבוא