"עד ששמעתי את נאומך במועצת הביטחון של האו"ם היו לי ספקות לגבי צדקת הפעולה. נאומך שיכנע אותי והסיר את כל ספקותיי." כך (ציטוט חופשי מן הזיכרון) הבריק, בסרקאזם אופייני, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לשגריר ישראל באו"ם אבא אבן, לאחר נאום סנגוריה מבריק שנשא בדיון על "מבצע כינרת", דצמבר 1955. מבצע כינרת היה פעולת גמול גדולה של צה"ל נגד המוצבים הסורים במזרח הכינרת, בעקבות התוקפנות הסורית נגד יישובים אזרחיים בעמק הירדן ודייגים בכינרת. המבצע היה שנוי במחלוקת. שר החוץ משה שרת התנגד לעיתויו, ואבא אבן סבר שהפעולה גרמה נזק כבד למעמדה הבינלאומי של ישראל. אולם השניים ידעו להבחין בין ביקורת פנימית לבין החובה לייצג את עמדותיה הרשמיות של ישראל בפני העולם. כך נוהגת מדינה מסודרת.

שר החוץ אינו שגריר. שגריר הוא פקיד, שר הוא פוליטיקאי, נבחר ציבור. לא כל שכן, כאשר השר הוא ראש מפלגה. אולם שר החוץ נחשב "דיפלומט מס' 1" של המדינה, וכללי הממלכתיות מחייבים אותו. מפליא, שמה שהיה מובן במדינה הצעירה בת השבע, של עם נטול מסורת מדינית מודרנית, אינו מתקיים היום. הממלכתיות מחייבת את מי שמייצג את ישראל בעולם, בוודאי את הנואם המרכזי מטעמה בעצרת האו"ם. הנואם אינו יכול להציג אג'נדה פרטית שלו, או את מצע מפלגתו, אלא את עמדתה של ממשלת ישראל. בתוך הממשלה יש מקום לדיונים וויכוחים, אך מדיניותה מחייבת את כל חבריה. נאום בעצרת האו"ם הוא מעשה מדיני מטעם הממשלה. עצרת האו"ם אינה מועדון ויכוחים פנים ישראלי.

מים רבים זרמו בכינרת מאז נאומו של אבא אבן ב-1955 ועד נאומו של ליברמן, כעבור 55 שנים. ב-25 השנים האחרונות חל כרסום מדאיג בנורמות הממלכתיות של ישראל, ואחד הביטויים הקשים לכך הוא במדיניות החוץ. לשפל הנמוך ביותר הגיע מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, כאשר ניהל ב-1987 מו"מ פרטי עם חוסיין מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר וללא ידיעתו, והגיע להסכם לונדון, שהיה מנוגד בתכלית לעמדות ישראל. שמיר סיכל את ההסכם, ובעצה אחת עם יצחק רבין לא שב למנות את פרס לתפקיד שר החוץ בממשלה שהקים כעבור שנה (הוא מינה אותו לתפקיד שר האוצר).

שפל נוסף היה בהסכם אוסלו – שנרקם בידי סגן שר החוץ יוסי ביילין ופקידים במשרד, ללא ידיעת השר וראש הממשלה. שר החוץ פרס הוכנס לתמונה בשלב מתקדם יחסית של המהלך, וגם הוא לא הזדרז לערב את ראש הממשלה. יצחק רבין הוכנס לתמונה סמוך לשלב קבלת ההכרעות. במקום לפטר את החותרים תחתיו, הבליג רבין והצטרף ליוזמה. מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי על מהות ההסכם ותוצאותיו – בהבלגתו נתן רבין יד לנורמה אנטי ממלכתית ואנטי דמוקרטית מסוכנת.

למדינה יש מדיניות אחת. אין להשלים עם מצב שבו נציגים של אותה ממשלה מקדמים דרכים מדיניות סותרות. מעשים כאלה, כמוהם כהחלטה של שר ביטחון לבצע פעולה צבאית מלחמתית בניגוד לעמדת הממשלה והעומד בראשה. נאום מדיני בעצרת האו"ם אינו מו"מ מדיני, אך הוא פעולה מדינית חשובה, שבד"כ שמורה לראשי מדינות. נאומו של ליברמן, המנוגד לדרכה המדינית של הממשלה ושל העומד בראשה, הוא פעולה אנטי ממלכתית חמורה.

השאלה האם ליברמן צודק בדבריו אינה רלוונטית לנושא. רעיונותיו המדיניים שנויים במחלוקת, ומקומם בישיבת הממשלה. לגבי ניתוח הסיכויים לשלום – אני מניח שכל מי שעיניו בראשו יסכים עם ליברמן. אולם ברגע שהממשלה שבה הוא מכהן כשר החוץ מובילה תהליך מדיני, ראש הממשלה מדבר על חתירה להסכם בתוך שנה, ויריבי ישראל מנסים לערער את אמינות כוונותיו של ראש הממשלה, אסור לשר החוץ לנאום בפני עצרת האו"ם ולהציג את המהלך של ממשלתו כמהלך סרק. האחריות הקולקטיבית של שר החוץ למדיניות הממשלה ולתוצאותיה מוחלטת. אם הוא מתנגד לדרכה – הוא רשאי להתפטר מן הממשלה ולהיאבק בה מן האופוזיציה, או להישאר בממשלה ולהשפיע מבפנים. אם הוא בוחר באפשרות השניה, עליו להציג חזית אחידה במערכה המדינית.

שר בממשלה אינו מריונטה, ואיש אינו מצפה ממנו להסתיר את עמדותיו. גם כאשר הוא נואם באו"ם, סביר שהניואנסים של נאומו יהיו שונים משל שר שעמדותיו שונות. אולם נאום מדיני, בשם ממשלת ישראל, המנוגד למדיניותה המוצהרת – הוא מעשה חתרני ואנטי ממלכתי. על ליברמן להחליט האם הוא חלק מן הממשלה הזאת. אם החלטתו חיובית, עליו לנהוג כפי שמחייבת האחריות המשותפת. אם אין הוא מסוגל לנהוג כך, טוב יעשה ראש הממשלה אם יראה לו את הדרך אל הדלת.

2. כן לאובמה

אילו אני במקום ראש הממשלה, הייתי משיב בחיוב למכתב אובמה ומאריך את הקפאת הבניה בחודשיים.

לא בשל ה"מתנות" שאובמה הציע בהצעתו. איני מתלהב מהן. המחשבה שהחלטות אודות מערכות ביטחוניות "שישנו את פני המערכה" ושאר פראזות והפרזות, מותנות בהחלטה על 60 ימים ללא בנייה, היא עלבון לאינטיליגנציה. גם מההתחייבות להטיל וטו במשך שנה על הצעות אנטי ישראליות אין להתלהב. הווטו הזה הוא גם אינטרס אמריקאי, כיוון שהאנטי ישראליות הזו היא גם אנטי אמריקאיות. גם דעת הקהל האמריקאית לא תרצה לראות את שגריר ארה"ב באו"ם מצטרף למקהלת הצבועים והמשת"פים של אחמדיניג'אד, המנסים להפוך את מועצת הביטחון למטווח אנטי-ישראלי. בוודאי שאיני מתלהב מהסכמה אמריקאית להצבת צבא ישראלי בבקעת הירדן "אחרי הנסיגה". אני שולל מכל וכל נסיגה מבקעת הירדן ומצדד בפשרה טריטוריאלית שבה בקעת הירדן רבתי היא בריבונות ישראלית (אם כי, ניתן לנצל לחיוב אמירה אמריקאית כזאת, שיש בה הכרה בחיוניותה של בקעת הירדן כגבול בר הגנה לישראל).

מדוע, אם כן, אני סבור שעל נתניהו להיענות למכתב אובמה?

בגלל החודשיים. החודשיים הללו כל-כך מגוחכים, שברור בעליל שאינן אלא סולם לירידת אובמה מהעץ הגבוה והמיותר עליו טיפס – הקפאת הבנייה. במקום להמשיך להתכתש, יש לאפשר לאובמה את הסולם הזה. המחיר – 60 ימי הקפאה, בתמורה להתחייבות אמריקאית להסיר מסדר היום את הסוגיה המיותרת הזאת, הוא מחיר מציאה, גם ללא שאר ההטבות.

קיים קונסנזוס בין כל הפרשנים המדיניים, כל המומחים למו"מ במזה"ת, כל האמריקנולוגים, על כך שאובמה ניווט את המו"מ המזרח תיכוני באופן גרוע ביותר. בדרך כלל שגיאותיו הרבות והמביכות מוסברות ביחס ההפוך בין חוסר ניסיונו המדיני ואי הבנתו את המטריה המזרח תיכונית, לבין עודף הביטחון העצמי שלו, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות.

איני חולק על ההסבר הזה, אך לדעתי הוא חלקי למדי. הבעיה העיקרית במדיניות אובמה היא שסוגיית הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים היתה משנית במדיניותו, ושימשה כאמצעי למטרה המרכזית שלו – פיוס העולם המוסלמי. גישתו האנטי-ישראלית לא נבעה מאיבה לישראל, אלא מכך שבמדיניותו הצ'מברליינית תפקידה של ישראל היה לגלם את צ'כוסלובקיה. הוא רצה להכות בישראל כדי לרצות את האסלאם. הפיוס עם האסלאם היה בעבורו לאובססיה משיחיסטית.

אלא שמדיניותו השיגה את מה שבדרך כלל משיגה מדיניות צ'מברליינית – הקצנה של הרודנים שמנגד, המריחים את חולשת הדמוקרטיה. איראן וצפון קוריאה הרשו לעצמן מה שלא הרשו לעצמן מעולם. הן השפילו ומשפילות את ארה"ב ואת אובמה כפי שלא הושפלה ארה"ב מאז ימי קרטר.

ואילו הפגיעה שגרם אובמה לתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינאים, ממשיכה להפוך אותו לבלתי אפשרי. הפלשתינאים מעולם לא העלו על דעתם להתנות את המו"מ עם ישראל בהפסקת הבנייה, אפילו לא בתקופת ערפאת. אולם משאובמה תבע זאת באופן כה נחרץ, הם לא יכלו להיות פחות פרו פלשתינאים ממנו. וכך, אובמה, שנהג כפיל בחנות חרסינה, יצר מילכוד שקשה לצאת ממנו.

בהצעתו להאריך את ההקפאה בעוד חודשיים ובהתחייבותו לא לחזור על הדרישה הזו בתום התקופה, אם אכן תהיה התחייבות כזו, מסמן אובמה את רצונו לרדת מהעץ עליו טיפס. מאחר ודרישת ההקפאה מעיקה ומציקה, יש להגיש לו את הסולם הזה ולסייע לו לרדת מן העץ. המחיר הנדרש מאיתנו הוא כזה, שראוי לשלמו.

הייתה זו טעות להסכים להקפאה גורפת לפני עשרה חודשים, אך את הנעשה אין להשיב. הנזק כבר נגרם. עוד חודשיים לא יעלו ולא יורידו, אלא את אובמה מן העץ. זה כדאי לנו. זה אינטרס מובהק של ישראל.

אם לאחר חודשיים הפלשתינאים יאיימו לפוצץ את המו"מ, נעמוד מולם בגיבוי אמריקאי. אם יפוצצו את המו"מ – הם יואשמו בכך ולא אנחנו.