גל של מאמרים ציניים ומתנשאים "ירד" בשבועות האחרונים על נשיא המדינה ובעיקר על ראש הממשלה, בעקבות ברכותיהם לפידל קסטרו, המנהיג הקובני הישיש, שבשורה של ראיונות ביטא גישה פרו-יהודית, גינה את האנטישמיות, גינה את אחמדיניג'אד על גילויי האנטישמיות והכחשת השואה, הביע הזדהות עם סבלו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, ביטא תמיכה חד משמעית בזכותה של מדינת ישראל להתקיים ואף הביע הבנה לחששות הביטחוניים המדריכים את מדיניות נתניהו.

בגל המאמרים, נכתב שבמקום לנקוט במדיניות שתפתור את בעיותינו ראש הממשלה מבזבז את זמנו בשבחים למנהיג בדימוס שכל הקריירה מאחוריו. מכתבו של נתניהו הוגדר כפאתטי ומגוחך. ההתפעלות של שני המנהיגים הוצגה כהוכחה למצבה המדיני הקשה של ישראל ולבידוד שבו היא נמצאת, עד כדי התפעלות מיותרת מדבריו של "לשעבר" – לאן הגענו, נכתב, שמנהיגי ישראל מתפעלים מהסכמה עם קיומנו ועוד כהנה וכהנה מחמאות.

ואילו אני סבור שצדקו פרס ונתניהו בתגובתם, והכותבים הציניים והמתנשאים, פשוט אינם מבינים – לא את מצבה המדיני של ישראל ולא את משמעות דבריו של קסטרו.

אכן, ישראל מצויה במצב מדיני קשה, אך אין כל קשר בין מדיניותה לבין המצב הזה. ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה לעצם קיומה. מתקפה זו היא בעיקר תוצאת הצלחתה של ישראל לנצח את האוייב הן במלחמות הכוללות (ובעיקר במלחמת יום הכיפורים, חרף תנאי הפתיחה הקשים), הן בטרור המתאבדים שנראה כבעייה שאי אפשר להתמודד עימה, והן בטרור הטילים. האוייב מצא דרך חדשה להילחם בישראל, מתוך ניסיון להעתיק את האסטרטגיה שהפילה את משטר האפרטהייד בדרא"פ, ולהביא בכך להתפרקותה של ישראל – בידוד בינלאומי, הפיכתה למצורעת בעיני דעת הקהל וכרסום פנימי באמונת אזרחיה בצדקתה. האסטרטגיה הזו נקבעה ונוסחה בוועידת דרבן, 2002.

לאוייב המוביל את המערכה הזו – הצלחות בלתי מבוטלות. לעומת זאת, ישראל טרם מצאה את דרך המיגננה ומתקפת הנגד, כלפי המערכה הזו. יתר על כן, ישראל מבצעת שגיאות גסות, דוגמת זו שאציג בחלקו האחרון של המאמר. כפי שבמערכה מלחמתית יש לנצל כל הזדמנות, כך גם במערכה הזו. כדי להבין מדוע דבריו של קסטרו הם הזדמנות חשובה בעבורנו, חשוב להגדיר מיהו האיויב, כלומר מי הגורמים המוליכים את מערכת הדה-לגיטימציה.

את המערכה מנהלת קואליציה משולשת – האסלאם הג'יהאדיסטי, השמאל הרדיקאלי באירופה ובארה"ב, והימין הניאו נאצי והפשיסטי. גורם נוסף, שהוא קטן מאוד מבחינה מיספרית, אך הוא מקנה יתרון איכותי חשוב לאוייב, שמקפיד להציב אותו בחוד החנית ובחלון הראווה, הוא גורמים ישראליים ויהודיים, כמו אנשי רוח ואקדמיה אנטי ציוניים בישראל (למשל פרופ' משה צימרמן שהינו כוכב בתקשורת השמאלנית הרדיקאלית באירופה ובעיקר בגרמניה) או כאלה שירדו ממנה (כמו פרופ' אילן פפה האנטי ישראלי הקיצוני), חבורות בוגדים כמו אנשי "המשט היהודי" של עריק המלחמה ומכחיש השואה יונתן שפירא, ויהודים מסוגו של השופט גולדסטון, ששלח עשרות שחורים לגרדום והיום הוא מטיף לישראל בענייני "זכויות האדם".

לפידל קסטרו אין כל משמעות אצל האסלאם הגי'האדיסטי, אצל הימין הניאו-נאצי ובוודאי לא בעיני הישראלים האוטו-אנטישמים שדבר אינו יכול להשפיע עליהם כהוא זה. אולם הגורם המוביל והמשפיע ביותר במערכת הדה-לגיטימציה הוא השמאל הרדיקאלי. התייצבותו של קסטרו לצידם של היהודים והלגיטימציה שלו לקיומה מדינת ישראל כמדינה יהודית, היא מכה קשה בעורף השמאל הרדיקאלי באירופה. בעבור שמאל זה, קסטרו הוא הרבה מעבר למנהיג קובה, ולכן עובדת "לשעבריותו" אינה מעלה ואינה מורידה. עבורם – קסטרו הוא סמל. רבים מהם רואים בו, לצד צ'ה גווארה, את הסמל האנושי המרכזי של דרכם, של השקפתם, של תרבותם, של מאבקם. למשל – הוגו צ'אווס, נשיא ונצואלה, המנהיג האנטישמי ביותר בעולם אחרי אחמדיניג'אד, רואה בקסטרו את מורו ורבו.

ברור שאמירה אחת של קסטרו לא תגרום לאנשים, שבמשך שנים מוחם נשטף, ובשנים האחרונות הם טיפחו שנאה נוראה – לשנות באחת את דרכם. אך דבריו של קסטרו הם זעזוע עבורם. ניתן להשוות זאת לזעזוע של חצר חסידית שאדמו"רה התפקר. אין ספק שדברי קסטרו מביכים אותם ביותר, מערערים את ביטחונם. ייתכן שהם ישכנעו חלק מהם או לפחות ימתנו אותם. לכן, יש לראות בדבריו צעד חשוב עבורנו במערכה. אין כל מקום ללעג. להיפך, יש למצוא את הדרך להפיץ את הדברים בכל דרך שהיא, על מנת למקסם את השפעתם.

כפי שכתבתי בראשית דבריי, ישראל שוגה שוב ושוב בדרכי ההתמודדות שלה עם מתקפת הדה-לגיטימציה. השגיאה האחרונה היא מניעת כניסתה לישראל וגירושה מן הארץ של מייריד מגווייר, כלת פרס נובל לשלום.

החלטת בית המשפט העליון לאשר את הגירוש מובנת מאליה. ישראל היא מדינה ריבונית וככזו זכותה להחליט מי רצוי ומי אינו רצוי בתוכה. ואם יש מי שמצדיק בהתנגדותו את היותו בלתי רצוי, זו בהחלט מגווייר. מגווייר היא שונאת ישראל, לוחמת אנטי ישראלית קיצונית, השתתפה במשטים האנטי ישראליים, תומכת בחמאס ובארגוני הטרור, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, מעלילה על ישראל שהיא מדינת אפרטהייד העורכת טיהור אתני לפלשתינאים. יש לישראל כל צידוק שבעולם לראות באישה הזאת פרסונה נון גראטה ולא לאפשר לכף רגלה לדרוך בתוכה.

אולם במלחמה, ואנו מצויים במלחמה, השאלה האם ישראל צודקת כאשר היא מונעת את כניסתה היא משנית, לעומת השאלה – מה משרת את האינטרס הישראלי במערכה. ואם להיות ספציפי יותר – היכן מזיקה יותר מגווייר לישראל, כאשר היא מבקרת בישראל או כאשר היא מגורשת ממנה.

אילו הותר לה להיכנס, היא היתה מנצלת את הכנסת האורחים להשמצת ישראל. אבל מי היה שומע על ביקורה? מי היה שומע אותה? מי שבלאו הכי משוכנעים בעמדתה. אולי היא גם היתה מצטרפת למיידי האבנים בכוחות הביטחון בבילעין. לעומת זאת, בימים שבהם היא מעוכבת בנמל התעופה, היא כוכבת תקשורת עולמית, שעצם נוכחותה אפקטיבית הרבה יותר במערכה נגד ישראל. התקשורת העולמית, ובמידה מסוימת גם הישראלית (ואיני מדבר רק על מאמר פולחן האישיות שכתב גדעון לוי, הסוגד לכל לוחם אנטי ישראלי ואנטישמי באשר הוא) – מציגה אותה כ"פעילת שלום" – כלת פרס נובל לשלום, שגורשה באכזריות בשל מאבקה למען ה"שלום" ו"זכויות האדם" – ואת בית המשפט העליון בישראל כמשרת הדיכוי הישראלי. אז מה הרווחנו?

האם לא למדנו את לקח הפרשה הדומה של נועם חומסקי לפני חודשים אחדים? גם אז, הענקנו לו פרס על מלחמתו בישראל – כמה ימי תהילה תקשורתית וגלוריפיקציה עולמית, בחסות איוולתנו. והנה, אנו חוזרים כעבור חודשים אחדים על אותה הטעות בדיוק.

2. לקח יום הכיפורים

מתקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה על ישראל בפתח מלחמת יום הכיפורים, לא היתה ההפתעה הראשונה בהיסטוריה של המלחמות וגם לא האחרונה. מדינה כישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מחדלים שיאפשרו הפתעות כאלו, אך מי שמתיימר להבטיח מצב שבו ישראל תהיה חסינה מפני הפתעות, הוא אדם חסר אחריות.

ישראל הופתעה במלחמת יום הכיפורים. היא נתפסה לא מוכנה ולא ערוכה ונקלעה למצב קשה. הסיפור האמיתי של המלחמה הזאת, הוא שמתוך נקודת פתיחה כה קשה ישראל ניצחה במלחמה וצה"ל עצר 40 ק"מ מדמשק ומאה ק"מ מקהיר. את הניצחון הזה יש לזקוף לזכותם של החיילים, המפקדים הזוטרים והפיקוד העליון של צה"ל, שלא איבדו את העשתונות, האמינו ביכולת לנצח, בלמו את האויב בקרבות אין ברירה ויצאו למתקפות נגד מוצלחות שהביאו לנו את הניצחון.

אולם יש עוד לקח אחד חשוב, אולי החשוב ביותר של המלחמה. הניצחון במלחמה לא היה אפשרי אלמלא נפתחה כאשר ישראל ישבה בגבולות בני הגנה.

נתאר בעיני רוחנו הפתעה ערב מלחמת ששת הימים – פלישה בהפתעה של צבאות סוריה, מצרים וירדן לתוך ישראל בגבולות 1949. הצבא הירדני היה מבתר את מדינת ישראל לכמה חלקים בתוך שעות ספורות. הצבא הסורי היה טובח באזרחי טבריה, קריית שמונה וצפת בשעות הראשונות למלחמה. הנגב היה נופל בידי הצבא המצרי.

למרבה המזל, ישראל לא הופתעה בגבולות אלה, אלא בגבולות בני הגנה. מהם גבולות בני הגנה? גבולות שמאפשרים למדינה להחזיק מעמד גם כאשר היא מופתעת במתקפת האוייב. הלקח החשוב ביותר של מלחמת יום הכיפורים, הוא שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה בשום מקרה לוותר על זכותה לגבולות בני הגנה.

על ישראל לעמוד על כך שבכל מצב, הירדן יהיה גבולה המזרחי, והגולן ישאר בריבונותה. יש סיבות נוספות המצדיקות זאת לא פחות, אולי יותר, מהביטחון. לא הביטחון מקנה לנו את הזכות על הארץ, אלא זכותנו על הארץ מקנה לנו את הזכות לביטחון בארצנו. אולם השיקול הביטחוני חשוב ביותר, ואל לנו לזלזל בו.

השיקול הביטחוני חשוב בעת שלום לא פחות מאשר בעת מלחמה. השלום עלול להביא לזחיחות ולהרדמות בשמירה. בדיוק כפי שישראל לא תפרק את צה"ל לעת שלום, כך אל לה לוותר על גבולות בני הגנה. גבולות שאינם בני הגנה הם פירצה הקוראת לאוייב, מעודדת אותו לתוקפנות. הפתעה בגבולות שאינם בני הגנה היא סכנה לעצם קיום המדינה.

איש אינו יכול להבטיח לנו שלא נופתע עוד. לכן, הלקח העיקרי של יום הכיפורים מחייב אותנו להבטיח שגבולותיה של ישראל יהיו תמיד בני הגנה.

3. תשובה לרון וייס [גיליון 580]

מעשהו של המחבל הרוצח גולדשטיין הוא פשע נורא, נגד חפים מפשע ונגד מדינת ישראל. 99% מהישראלים, ללא קשר לעמדתם הפוליטית, הוקיעו את הרצח ואת הרוצח. אלמלא נהרג במהלך הפיגוע, היה נדון ל-29 מאסרי עולם ונמק בכלא עד יומו האחרון.

השימוש בטבח בחברון כתרוץ להצדקת מימוש האסטרטגיה של ערפאת ולמעשי הטבח של מאות גולדשטיינים פלשתינאים, הוא שימוש נואל הסותר את ההיסטוריה. האם ב-40 יום צמחו פתאום כל המתאבדים? הרי רק חינוך ושטיפת מוח של עשרות שנים יכולה להביא אדם לצעד כזה. יש להבין – פיגועי ההתאבדות לא היו צעד של ייאוש אלא של תקווה ואמונה, הם נישאו על גל של הצלחה, כאשר כל הצלחה עודדה עוד מתנדבים. רק "חומת מגן" ופעילות צה"ל ושב"כ מאז המבצע ועד היום, ייאשו במידה רבה את הטרוריסטים והורידו באופן חד את כמות הפיגועים והמתאבדים. בניגוד לגולדשטיין – פיגועי הטרור הפלשתינאי ביטאו את המיינסטרים הפלשתינאי, הרוצחים הם גיבורים לאומיים והם היו המוציאים לפועל של מדיניות ערפאת וחבר מרעיו.

אהוד: אורי, את דעתם של אנשים כרון וייס ונתן זך (בהנחה שתמיכתו במשט הבא ניתנה ממצב של פיכח) ודומיהם – לעולם לא תשנה. בעיניהם תמיד אנחנו האשמים, והערבים רק מגיבים על העוולות הנוראיות שאנחנו מעוללים להם. ולכן סופרים ומשוררים "חשובים" – אינם מוגדרים אצלנו כאידיוטים מוסריים אלא נחשבים לרועי הדור ומוריו.