רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ב / חלק שני

במרפאה של רמות-הצופים מטפלת החובשת הצעירה צפרירה ישראלי ברגלו הנקועה של אלי זלינגר. סימה, אימו של אלי, עומדת לצידה, ליד הכלי להרתחת המזרקים, וצועקת:

 "צריך לחתוך לאביהו בגבלייבטר הבריון את הידיים אם עוד פעם יסית אתכם לשחק במלחמת הבריכות!"

 "תחתכי לו את הביצות... זלינגר!" צועק בחוץ, מעבר לחלון המרושת, עמירם השמן.

 "אני אראה לכם, בנדיטים!" מסתערת זלינגר החוצה, מלאה רוח קרב.

אלי נשאר לבדו עם צפרירה ה"זמנית", המחליפה את אימה, שרה ישראלי, שנסעה לרחוץ במלון "קליה", על חוף ים-המלח, בגלל האגזמה בכפות הידיים.

 "אוי!" נאנח אלי, "אוי..." הוא משתדל לבקוע במבטו קצר-הרואי, מבעד למשקפיו שהתלכלכו, את רשת החלון העכורה, המאדימה עתה באור השקיעה, כדי לראות אם חבריו מסתתרים עדיין מאחוריה, ומציצים פנימה.

 "כאן כואב לך, אלי? כאן..." מוליכה צפרירה היפה את כף-ידה על גופו של אלי, היושב על מיטת טיפולים מכוסה שעוונית לבנה. ראשו כמעט נסמך על חזה הזקוף, תופס-מסיר-ומכוון את ידה כמו מתוך חשש לכאב.

 "איי!" הוא צועק לבסוף באמת, כשהיא מגיעה לרגלו השמאלית, הנקועה.

 "ואתה אליק, מה אתה רץ על בריכות, הלא יכולת למות..." חוזרת זלינגר, ודלת-הרשת של המרפאה נסגרת מאחוריה בטריקה. "ותראה, רק תראה איך קרעת את המכנסיים שלך! טמבל! כל אחד יכול להשפיע עליך?!"

צפרירה מקבעת את הרגל בסד. אלי צועק ומתפתל בכאבים, אך משתדל בכל כוחו שעמירם גרין ושאר החבר'ה בחוץ לא ישמעו אותו בוכה.

 "מה עשיתי לך שאת מכאיבה לי, בכוונה." הוא לוחש בדמעות.

 "אתה תהיה בסדר, אלי, ואל תבוא בטענות. בגלל ההשתוללות שלכם הפסדתי הערב נסיעה לחזרה של שלמה קפלן עם מקהלת הפועלים בחובבי-ציון."

*

 "איפה היית כל היום?" שואל שפילר הרזה את בתו דינה. "אמא שלך נוסעת עם שרה ישראלי לקליה, וכבר את נעלמת? ומדוע את כזאת שמוציקית, מלוכלכת, וכל השערות שלך מלאות חול. לכי להתרחץ!"

דינה מתחילה לבכות. שערה חום-זהוב וגולש, עורה חלק, שזוף כשוקולד, וחזה עדיין ילדותי ושטוח. שניהם עומדים במטבח הצר והאפור של דירתם הקטנה, הצופה אל הכביש.

 "מה את בוכה? מה קרה?"

 "שום דבר."

 "אם את מסתירה ממני משהו, את עוד תראי." הוא הולך לקחת את מחבט-הקנים הקלוע, המשמש לניעור האבק מהמזרנים ומכלי-המיטה.

 "לא אבאל'ה לא, בבקשה, בלי הצ'פצ'קה..." היא מתחננת.

 "אז תדברי כבר!"

 "עמירם גרין השמן עשה לי דבר גס."

 "מה עשה לך?"

 "אני לא יכולה להגיד שום דבר, אבאל'ה..."

 "מה עשה?"

שתיקה.

 "מה עשה!?" הוא מכה במחבט על שולחן-המטבח ומקפיץ עליו צלחות-פח וכוסות זכוכית דקות הנתונות במחזיקי-מתכת.

 "לא אבאל'ה אל תשבור! הוא רק הכניס את הפיפי שלו בטוסיק שלי, זה הכל."

 "מה? עכשיו אני הולך להרביץ לו מכות-רצח!"

 "לא אבאל'ה, לא. אם ידעו שסיפרתי לך עליו, אף ילד לא ידבר איתי."

 "אז מדוע הסכמת? בואי הנה!"

 "לא, אבאל'ה! אל תרביץ לי! אני לא אשמה."

 "טיפשה! אני לא חשבתי בכלל להרביץ לך. עכשיו תיכנסי לאמבטיה ותקראי לי לראות אם לא עשה לך נזק."

 "לא אבאל'ה, אין לי שום נזק. הוא רק נגע לי. אבל כל הילדים צוחקים ממני ואומרים עליי דברים מלוכלכים!"

 "אני לא רוצה שתלכי איתם יותר. את יכולה לשחק עם אורי בן-עמי, הוא ילד מחונך. וגם עם אמנון שפירא. מדוע את תמיד מחפשת לך פושטקים להתחבר אליהם?"

 "אורי משעמם, אבאל'ה. הוא קורא ספרים כל היום ומדבר רק על עצמו. סתם נאד נפוח!"

 "מספיק! אני אתפוס את עמירם כשיצא מהבית שלו ואכסה את הראש שלו בשק וארביץ לו מכות כאלה שהוא לא ידע בכלל מאיפה זה נפל עליו!"

 "לא אבאל'ה, בחייך..."

*

מייג'ור קמפבל מחנה את מכונית האוסטין הצבאית, בעלת ההגה הימני, הצבועה חום-חאקי, ליד סככת הטרקטורים והמחרשות. הסככה, בתוך החצר, צמודה לחומה הדרומית של אחוזת יוספיה, בין האורווה במערב לבין הבניין שבו דירתה של משפחת מאיירסון במזרח.

מגוהץ במדי חאקי בהירים, ועונד דרגות, מקיף המייג'ור בהיר-השיער את המכונית ופותח את הדלת לאשתו. צנום, נמרץ, קומתו אינה גבוהה במיוחד, אך חשיבותו מזקיפה ומתמירה אותו. גברת מילי קמפבל יוצאת בחולצה לבנה ובחצאית קפלים שחורה, שערה ערמוני-זהוב ומסודר ככעך עבה על עורפה מאחור, כל שערה קבועה במקומה. אדון ג'ייקוב מאיירסון מחייך, מחזיק בשמאלו מקל-הליכה וסיגר. הגברת האנגליה לוחצת את ידו הימנית. אחריה ניגש אליו המייג'ור, אך לחיצת-ידו משתהה רגע בנגיעת-סתרים של האצבע הקטנה, סימן-היכר הידוע לשניהם, כחברים במיסדר הסודי של הבונים החופשים. קמפבל בלישכה מאסונית בלונדון, מאיירסון במושבה השכנה חובבי-ציון. סרג'נט מורטון, מאחור, בתספורת צבאית קצרה, מצדיע. האווירה בחצר האחוזה רשמית ומתוחה, כפי שקורה כשמגיע אדם רם-מעלה, שהשלטון בידו.

בני החבורה עולים למרפסת המפולשת בקומה השנייה, המשמשת גם ככניסה לדירה. הם עומדים ומתבוננים בגוש הפרדסים המשחיר. בצמרות הברושים, הניצבים כחיילים בשורה, להגן על עצי-ההדר מפני רוחות עזות, משתקפת עדיין אדמומית אחרונה של שעת השקיעה.

 "מדוע לא בחרת לבנות את דירתכם בבניין המערבי?" שואל המייג'ור את מאיירסון. "יכולת לשבת כל ערב ולהתבונן בשקיעה."

 "אני איש של זריחות," עונה מאיירסון. "כל בוקר, כשאני פוקח את עיניי לאור השמש, ורואה את גוש הפרדסים הירוק ואת התכלת בשמיים, אני שמח שאני כאן ואני יודע שחיי לא עברו לחינם."

 "לא ידענו שיש בך גם צד פיוטי!" צוחקת גברת קמפבל.

 "פיוט? אני ביזנסמן. אני לא סוציאליסט. ויוספיה היא עד עכשיו עסק מצליח מאוד. אבל לא אסתיר מכם, אנחנו לא רק משק בריטי, כפי שכתוב בחותמת ובנייר-המכתבים שלנו, אנחנו מפעל ציוני. זו הסיבה שבאנו לכאן לפני עשרים שנה."

*

עם חשכה חוזר חיים הורביץ ברגל לביתו, לאחר שהחזיר את הסוסה לאורווה שבחצר האחוזה למעלה. הוא עובר על פני שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הדוממות, של פטר יואל. הכובע האוסטרלי מוסט לאחור על גבו, רובה-הציד בידו. הוא מתנודד מעט בהליכה, לאחר שרכב שעה שלימה ורגליו חיבקו בעקלתון את בטן הסוסה, וגם צולע עדיין, בעקבות פגיעת כדור בירכו. הכלב מלווה אותו בצייתנות.

במטבח הקטן, הקודר, של ביתו, מקדמת את פניו מפינת הפתיליות אשתו פרועת השיער, בנעלי גבר גבוהות ובחולצתו הישנה, שמכסה על בטן גדולה.

 "הכל בסדר, הורביץ?"

 "מה שלום פטר?"

 "לקחו אותו לתל-אביב. נשמע כשאווה תחזור."

 "ומה בבית? בדקת בילקוט של גיורא?"

 "שוב קיבל הערה ביומן, וגם הסתיר ממני ושיקר!"

 "גיורא!" קורא חיים.

גיורא מופיע מהחדר הפנימי. נער מוצק, רחב-כתפיים, עורף של פר עקשן, שיער דבשי ועיניים תכולות כשל אביו.

 "איזו הערה קיבלת?"

 "למה סיפרת לו? ... אמא! הבטחת... אל תרביץ שוב!"

 "בלתי-מספיק בכתיב? וגם ניסה להעתיק בהכתבה?" אומרת סבינה. "אמרתי לך שאגיד אותך לאבא!"

 "הסתובב!"

 "אבא!"

 "הסתובב!"

חיים מסיר את חגורת העור העבה ממכנסיו, ועד מהרה עולות ונשמעות בחלל, שבין ארבעת הבתים, הזעקות של גיורא:

 "אבא! אבא! די! די! אני אלמד כתיב, כתיב כמו טטלה! אבא, אבאלה, לא! רק אל תרביץ לי – "

*

 "כמה טוב ששלחו אותי לישון אצלכם," אומרת לי רותי, "מפני שאצל סבא וסבתא יש הערב קבלת-אורחים ויהיה הרבה רעש וגם דוד ג'ו צריך לבוא הלילה והוא ישן בחדר שלו. תגיד, אולי נישאר לכם סלט מארוחת-הערב, כשהייתי אצלכם לפני שנה אבא שלך עשה סלט נהדר עם עגבניות מקולפות ומלפפונים ובצל ושמן-זית וגבינה לבנה וזיתים ירוקים ונענה והכל חתוך ככה דק-דק שנמס בפה! בוא, אני רוצה לתת לך נשיקה ללילה-טוב!"

גם אבא ואמא הלכו למאיירסון. אבא עובד אצל אדון ג'ייקוב מאיירסון. מנהל את האחוזה, וגם משחק איתו שח בשבתות. אני גם חושב שאבא שלי שייך לאגודה הסודית ששמה – המאסונים, כי מדי פעם הוא מקבל חוברת מלאה סימנים סודיים שנקראת "הבונה החופשי". אנחנו נחשבים כאן למשפחה מיוחסת, מיד אחרי הבעלים. אני שוכב במיטה עשויה מוטות ברזל דקים, צבועים לבן, בעלת מעקה הנראה כסולם שכוב על צידו, שאפשר להעלות ולהוריד אותו. רותי ליד הקיר ממול, על הספה.

 "למה אתה שותק?"

 "אין סלט. אני מקשיב."

 "מה יש להקשיב פה? אצלכם פה הכל אין – אין רחוב, אין אוטובוס, אין ים, אין תזמורת, אין גלידה, רק תנינים מייללים."

 "תנים."

 "אז מה אתה מקשיב?"

 "מבטיחה לשמור סוד?"

 "כן, בחיי."

 "בואי."

אני יורד בפיג'מה מהמיטה וניגש לתריס, ורותי רצה יחפה ועומדת לידי. אני מרגיש את קצות האצבעות הרכות שלה רוקדות על כף הרגל שלי, בכוונה. בחוץ כבר חושך. ליד הקיר של חדר-הנשק, בבית ממול, נעות צלליות אחדות. אנחנו שומעים נקישות מתכת של פתיחת בריח רובה וסגירתו, ולחיצה על הדק ברובה הריק.

 "די, בוא, קר לי, אני מפחדת..." מושכת אותי רותי ואינה מניחה לי לחזור למיטה שלי אלא מחבקת ומושכת אותי בנשיקות לילה-טוב לספה המוצעת בסדין לבן ובשמיכה קלה.

 "תגיד שאתה אוהב אותי."

רותי לא נחה רגע. "הילדה הזאת תוססת, ממש כספית חיה," אומרת אמא. לרותי עור אדום-כהה, כאילו זה עתה השתזפה או הסמיקה. פניה מנומשות, אפה קצת גדול, שערה פרוע, עיניה הירוקות בולעות את סביבתה בלי הרף, כאילו היא מדברת באמצעותן.

 "אני אוהב את מי שאני אוהב."

 "מי?"

 "לא חשוב."

 "אוף! טיפש אחד."

 "אז אני יכול לחזור למיטה שלי?"

 "לא! תישאר על ידי ותיתן לי נשיקה, אז אני ארדם. אחרת אספר לסבא ג'ייקוב שלא קיבלת אותי יפה, ושאתה בדיוק כמו שמספרים שהיה הדוד שלך אלכסנדר, וסבא לא יתן לך יותר החלפות מהבולים שלו!"

אני מתקרב לנשק את הלחי המנומשת שלה, בעלת העור המחוספס, הלא-נעים – בעצם, אולי אני מגזים – אבל אני לא אוהב אותה, ופתאום היא נרתעת, והעיניים הירוקות שלה נוצצות בחשכה.

 "לא, קודם שתגיד שאתה אוהב אותי..."

אני בחיים לא אגיד לה דבר שכזה מפני שאני לא משקר, אבל אני מניח את ידי על החזה שלה, שכבר בולט, אמנם לא כמו אצל הדודה שלה לורט, ואומר לעצמי שגם החזה של טלי רסקין מרמות-הצופים בולט ככה, והלוואי שאזכה לגעת בו – אבל יותר בטוח שהבריטים יעזבו את הארץ משאני אזכה לגעת בו. רותי הודפת אותי ואומרת:

 "גס אחד. למה לא ענית לי על המכתב? קודם תגיד שאתה אוהב אותי, אז אני אולי אתן לך לגעת, קצת..." היא מפהקת.

 "דברים כאלה לא אומרים סתם." אני מתעקש.

 "טיפש."

היא שמה את ידה על הזרוע שלי, כאילו אני שייך לה, אבל כעבור כמה רגעים היא מתחילה לנשום מתוך שינה, ואני מדלג חזרה למיטתי. כף-ידי, שנגעה בה רגע מתחת לחולצה, בוערת. אני מוכרח להגיד לכם שאני לא מבין מדוע כל פעם מנסים להדביק לי דמיון לאנשים אחרים, ואומרים שאני בדיוק כמו הדוד שלי, אלכסנדר.

שבכלל נעלם.

המשך יבוא