האם יש ללמד במערכת החינוך על הכחשת השואה? תשובתי לשאלה זו היא חיובית. חשוב לחשוף את הנוער לתופעה הזו, המקיפה מיליארדי מאמינים בכל העולם. עליהם להיות מודעים לה, למוטיבציה הפוליטית והאנטישמית העומדת מאחוריה, לרתימתה למאבק הערבי נגד ישראל ולמאבק הדה-לגיטימציה של גורמים במערב נגד מדינת ישראל. אין להסתיר זאת מן הנוער.
יש ללמד על הכחשת השואה, אך אין ללמד את הכחשת השואה. יש ללמד על קיומה של התופעה, אך להסביר שמדובר בשקר נתעב – בתעשיה בינלאומית של הפצת השקר הזה.
אבל, בעצם, אפשר ללמד על כך גם אחרת. על פי הגישה הפוסט-מודרניסטית, אין אמת, יש רק נרטיבים; כל אחד והאמת שלו. אל לנו לשטוף את מוחות התלמידים באינדוקטרינציה ציונית, המספרת רק את הסיפור שלנו ומתעלמת מן האחר ומן הסיפור שלו; עלינו לרחוק מהגישה הלאומנית צרת האופקים והחשוכה, המציגה לתלמידים רק את האמת שלנו, ומסתירה את האמיתות האחרות ואינה מאפשרת להם בחירה אמיתית.
על פי גישה זו, על משרד החינוך לחבר ספר לימוד על השואה, המתאר זה לצד זה את שני הנרטיבים, ולתת לתלמידים את חופש הבחירה. בכל דף בספר, מצד אחד יוצג הנרטיב שהיתה שואה, ומצד שני יוצג הנרטיב שלא היתה שואה. בדף אחד ילמדו התלמידים את הנרטיב על פיו הנאצים השמידו 6 מיליון יהודים. בדף שממול ילמדו התלמידים את הנרטיב שבמלחמת העולם נהרגו עשרות מיליוני בני אדם ובתוכם גם כמה מאות אלפי יהודים. בדף אחר ילמדו את הנרטיב על פיו היו מחנות השמדה ותאי גזים. בדף שממול הם ילמדו את הנרטיב על פיו תאי הגזים הם המצאה של התעמולה הציונית, שנועדה להצדיק את הפשעים נגד האנושות שמבצעת הציונות כלפי הפלשתינאים. וכך, דף אחרי דף, ירחיבו התלמידים את אופקיהם וילמדו את שני הנרטיבים, בלי שטיפת המוח הלאומנית.
נשמע מופרך? בבית הספר המקיף שער הנגב לומדים היסטוריה בספר מסוג זה. נכון, אין המדובר בספר של "נרטיבים" על השואה, אלא על הסכסוך הישראלי ערבי. במקום ללמוד את האמת ולהתחנך על צדקת הציונות, לומדים התלמידים שאין אמת אלא אמיתות, אין צדק אלא כל צד והצדק שלו. ואם הספר הזה כשר, איזו סיבה שבעולם תצדיק פסילת ספר עם "הנרטיב" של מכחישי השואה?
כפי שיש ללמד את הילדים על הכחשת השואה, יש ללמד אותם על ה"נכבה". אך כפי שיש ללמד אותם שהכחשת השואה היא שקר, כך יש ללמד אותם שסיפורי ה"נכבה" הם שקר. עליהם לדעת שאויבי הציונות מציגים את הציונות כתנועת קולוניאליסטית שפלשה לפלשתין וערכה טיהור אתני בילידים הפלשתינאים. אך עליהם לדעת שזהו שקר גס ונתעב – שהציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי, שהשיבה אותו למולדתו והעניקה לו ריבונות; שזו התנועה הטהורה והצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הגדול בתולדות האנושות. עליהם לדעת שבכ"ט בנובמבר 1947 עצרת האו"ם החליטה על חלוקת הארץ באופן שהשאיר ליהודים כבשת רש של רסיסי מדינונת בחלק זעיר של א"י המערבית; היהודים קיבלו את ההחלטה במצהלות וריקודים ואילו הפלשתינאים התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, וזאת שנתיים אחרי השואה. עליהם לדעת, שביום שבו הוכרזה המדינה, פלשו לתוכה מדינות ערב על מנת להטביעה בדם ביום הקמתה. עליהם ללמוד שמדינת ישראל ניצחה, ואין צודק מהניצחון הזה. אין לצפות מהפלשתינאים לחגוג את תבוסתם, אך הם נושאים ב-100% אחריות לאסונם, ולכן ה"נרטיב" המתבכיין, המתמסכן והקורבני שלהם כולו תעמולת כזב.
ספר הנרטיבים נכתב במשותף בידי קבוצה של מורים ישראלים ופלשתינאים, ואמור להיות ספר שילמדו אותו בישראל וברשות הפלשתינאית. מישהו מאמין שיהיה תלמיד פלשתינאי אחד שילמד מספר כזה? הצחקתוני... אבל אצלנו? למה לא? לימוד בספר השקרי הזה הוא שיא הנאורות והפתיחות. ופסילת הספר הזה הוא פשיזם מקארתיסטי ז'דנוביסטי בלהבלהביסטי.
כל הכבוד לשר החינוך שפסל את ספר התועבה הזה.
 
אהוד: אורי, אני מפנה אותך למוטו החוזר בראש כל גיליון שלנו, ולא בכדי, והוא מאת ידידי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
כל פעם שאני שומע איש אקדמיה אומר: "הרי היום אין כבר אמת אחת, יש נרטיבים!" – בא לי להקיא, ואין לי שמץ של אמון בעבודתו המדעית. כנ"ל כלפי כל השאר החוזרים על דברי הטמטום האלה. פעם קראו להם רלטיביסטים והיום הם נרטיביסטים! יעני, הכול הולך. ידעתם שבן גוריון היה מזיין ילדים קטנים? לא? ובכן, יש כבר נרטיב כזה. וגם צ'רצ'יל אשם במלחמת העולם השנייה!
 
2. בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית
בשנתה ה-60 של המדינה, החתימו חברי תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית את חברי הכנסת על מגילת העצמאות. כ-90 ח"כים, מהאיחוד הלאומי עד מר"צ, חתמו על המגילה.
היוזמה של "קדימה" לעגן בחוק את "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" (הידועה בכינוי "מגילת העצמאות") היא אמנם גימיק, שנועד להביך את הקואליציה הכוללת סיעות חרדיות המתנגדות לרוח המגילה, אך היא רעיון מבורך, המקדם את המטרה שלשמה פעלו חברי המנהיגות הצעירה.
בימים של מתקפת דה-לגיטימציה על ישראל מחוץ, ומתקפת פוסט-ציונות מבית, מן הראוי שמסמך היסוד המעצב את מהותה של המדינה וזהותה יעוגן בספר חוקיה. בימים שבהם יש המנסים לשנות את צביונה של ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה" ומנסים להצביע על סתירה, לכאורה, בין היותה של המדינה יהודית להיותה דמוקרטית, יש מקום לחקיקה משמעותית שתסיר את הספקות.
עיגון מגילת העצמאות בחוק אינו הפתרון המהותי – יש לחוקק חוקה יהודית, ציונית ודמוקרטית ברורה, המבהירה את משמעות יהדותה של המדינה ואופייה הדמוקרטי. אולם עד שתחוקק חוקה, וכבסיס לחוקה, יש מקום לחוק "מגילת העצמאות".
"בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." פסוק זה הוא לב המגילה – הוא-הוא ההכרזה. אין זה מקרה שהמילה דמוקרטיה אינה מופיעה בו. מדינת ישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם אם לא הדמוקרטית שבהן, ומגילת העצמאות רווייה בערכים דמוקרטיים, כ"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וכגון "חופש דת, לשון, חינוך ותרבות" ועוד. אולם משפט היסוד מדבר על ליבת מהותה של המדינה – בראש ובראשונה מדינה יהודית.
המדינה היהודית היא דמוקרטית. אולם אלמלא היתה יהודית, אין כל משמעות להיותה דמוקרטית. חסרות דמוקרטיות בעולם? אין זו סתם עוד דמוקרטיה, אלא של מדינת הלאום של העם היהודי, שמשטרה הוא דמוקרטי. לא נלחמנו בכל מלחמות ישראל כדי שתהיה בעולם עוד דמוקרטיה. אלפי חיילים ישראליים לא נפלו רק כדי שגם במזרח-התיכון תהיה דמוקרטיה אחת. מטרת העל של הציונות, שהיא מטרת העל של מדינת ישראל, היא להיות "מדינה יהודית בארץ ישראל". מי שכופר בכך, כופר בעיקר. מי שאינו מכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית בארץ ישראל – אינו מכיר במדינת ישראל. מי שמנסה להפוך את ישראל למשהו שאינו "מדינה יהודית בארץ ישראל", למעשה מנסה להחריב את המדינה.
מגילת העצמאות אינה מסתפקת בעצם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא מסבירה את ההצדקה לקיומה של המדינה. המגילה מבססת את התוקף להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל על שתי זכויות – הזכות הטבעית והזכות ההיסטורית. הזכות הטבעית, היא זכות ההגדרה העצמית – זכותו של כל עם לעצמאות ולריבונות במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.
עשרת הסעיפים הראשונים של המגילה מציגים את זכותנו ההיסטורית על הארץ – כארץ שבה "קם העם היהודי" ו"בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית." המגילה מדברת על האמונים ששמר עם ישראל לארצו בכל ארצות נדודיו "לאחר שהוגלה ממנה בכוח הזרוע." היא מזכירה את החתירה של העם היהודי לדורותיו "לשוב ולהיאחז במולדתו העתיקה," – "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה." היא מתארת את שיבת ציון ההמונית של הציונות והיצירה המפוארת שיצרו הציונים בארץ. המגילה מזכירה את הקונגרס הציוני הראשון והכרזתו "על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו." היא מזכירה את ההכרה הבינלאומית בהצהרת בלפור ובמנדט מטעם חבר הלאומים – "שנתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."
השואה מוזכרת רק בסעיף השישי. יש בכך חשיבות רבה, כאשר יש המציגים את השואה כסיבה להקמת המדינה, ותוהים מדוע הפלשתינאים צריכים לשלם את מחירה. אפילו הנשיא אובמה הזכיר את השואה כסיבה להקמת המדינה. מגילת העצמאות, אף שנכתבה אך שנתיים וחצי לאחר השואה, מזכירה את השואה רק לאחר שתיארה את זכות האבות ואת הרעיון הציוני שקדם לשואה. היא גם אינה מציגה את השואה כמה שמעניק את הזכות למדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא מציינת שהיא "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי, ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים."
המגילה מזכירה את שארית הפליטה שניצלה מהטבח, אך בהקשר של מי ש"לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם." המגילה מזכירה גם את החלטת האו"ם ב-19 בנובמבר 1947 ומציינת ש"הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה."
לכאורה, הכל ברור ומובן מאליו. אבל במציאות יש מערערים בתוכנו ובעולם על כך. אם שר בממשלה מכנה את הדרישה ממתאזרח להצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כ"גזענות ופאשיזם", כנראה שאנו זקוקים לרענן את זיכרוננו בעקרונות של מדינה יהודית, זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו הטבעית למדינה עצמאית.
לכן, אף שמניעי הצעת החוק של "קדימה" לעגן בחוק את מגילת העצמאות אינם ענייניים אלא נובעים מפוליטיקה קטנה – יש לקדם בברכה את היוזמה. מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.