שֶאִמְּצָה וְגִדְּלָה יֶלֶד פָּלִיט וְיֶטְנָאמִי
קוראים יקרים של המכתב העיתי,
במסגרת מאמצַיי הצנועים להתריע על כוונות מִשטרת ההגירה לגרש מארצנו את ילדי העובדים הזרים, זכיתי להתוודע לפני שעות ספורות בלבד אל ישראלית נדירה ומופלאה אחת, הציירת התל-אביבית מרים דַאוּבֶּר-בן-יהודה. כיוון שסיפורה של אשה מדהימה ויקרה זו קשור אורגאנית אל שיר-המחאה שהופיע בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" ("צֵיד הילדים") – אני מקווה כי תִּתרגשוּ כמוני מן המופת המוסרי וההומאניטארי הנפלא שמִרים מגלמת באישיותה ובמעשיה גם יחד.
בחודש יוני 1977 הראה לה בעלה של מרים, צֹחַר בן-יהודה (צֹחַר הוא שמו התנ"כי של שמעון הנזכר בספר בראשית פרק מ"ו, פסוק י') תצלום שהתפרסם באחד מעיתוני ישראל מיד לאחר נאומו הראשון של מנחם בגין בכנסת כראש ממשלה. בתצלום זה נִראָה ילד וייטנאמי בן 5 שהגיע ארצה ללא הוריו עם 68 פליטי הסירה הראשונה מתוך 3 סירות עמוסות בפליטים וייטנאמיים אשר התדפקו בדיוק אותה עת על שערי ארצנו.
כאשר נודע למרים כי פליטים אלה (שמנחם בגין הורה להעניק להם מִקלט בישראל כחובתו המוסרית של העם היהודי ששערי מדינות רבות ננעלו בזמנו בפני פליטיו ניצולי השואה), משוּכָּנִים בעיירה אופקים – נסעה לשם מיד כשהיא עמוסה בשפע צעצועים ונפגשה עם ילד-פּליט בן 7 בשם הוֹנְג ועם שני אֶחָיו הבוגרים ממנו. תחילה, כאשר נודע להוֹנְג בן ה-5 [?] כי היא רוצה לאמצו, נבהל וברח ממנה. אך מרים שיכנעה אחד מאֶחָיו של הילד לבוא עם הוֹנְג לפחות לביקור בביתה התל-אביבי לשבוע ימים. במרוצת אותו שבוע נקשרה נפשו של הוֹנְג בהדרגה בנפש האישה הישראלית אצילת-הנפש ויוצאת-הדופן, ובסופו של דבר הוא עצמו, מרצונו החופשי, ביקש לעבור אל ביתה.
כיום הוֹנְג הוא בן 42. הוא למד כבנה המאומץ של מרים בבתי-ספר תל-אביביים והיה מדריך באחד מקיני "השומר הצעיר" בעיר. הוא שירת בבס"א 18 בחיל האוויר, לאחר שהתנדב מרצונו – מבלי ששום לִשכּת גיוס לא גייסה אותו – לשירות סדיר בצה"ל. הוא נשוי לרעייתו הווייטנאמית קִים, מתגורר בבת-ים, עובד כטַבָּח בכפר המכּבּיה ואב לשני צבּרים מקסימים, אנה בת ה-5 ווַּאנְג בן ה-4.
מרים מארחת אותם, כמו גם את בנה הבכור ניר ובני ביתו, בכל ערב שבת לסעודה משפחתית בביתה התל-אביבי. מרים היא ציירת ידוּעת-שם שיצירותיה הוּצגוּ כבר ב-40 תערוכות ציור בישראל ובחו"ל.
וכל הסאגה המשפחתית הזו נולדה כאשר הורה מנחם בגין לפתוח את שערי הארץ, בחודש יוּנִי 1977, לפליטי וייטנאם, שלא כארצות רבות שמנעו מפליטי שואה יהודיים בזמנם למצוא בהן מִקלט מזוועות השואה שממנה שׂרדוּ.