על ספרה של נורית גרץ "על דעת עצמו –

ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן"

עם עובד, 2008, 528 עמ'

"על דעת עצמו" מחייב דיון נפרד על הדמות שעליה נכתב הספר, ודיון נפרד על סגולותיו של הספר.

נושא הביוגרפיה רחבת ההיקף שלפנינו הוא עמוס קינן, סופר, מחזאי, תסריטאי, פובליציסט, מתרגם, צייר ופסל. ללא ספק מדובר בדמות יוצאת דופן בכישוריה הרבים וביכולת שלה להשפיע על המילייה התרבותי בארץ ובצרפת. עמוס קינן נולד ב-1927 בתל-אביב. היה חבר במחתרת הלח"י והשתתף במסגרת זאת במעשי שוד והרג. נמנה עם ראשי "הכנענים", אשר דגלו במדינה עברית המשתלבת ב"מרחב השמי". במלחמת השחרור לחם בחטיבה 8 תחת פיקודו של יצחק שדה. היה בעל טור סאטירי ב"הארץ" בשם "עוזי ושות' " (1951-1952). בשנות החמישים היה מחברם של חוברות "טרזן" תחת שם העט "יובב". בשנים 1954-1962 התגורר בפריס, שם עסק בפיסול ופירסם מחזות, ביניהם "הבלון", "הדינוזאורים", "האריה". האמן פייר אלשינסקי אייר שניים מספריו בצרפתית, ומוריס בז'אר עיבד את מחזותיו, שהוצגו בפריס ובשווייץ. בתקופה זו פירסם טור קבוע בעיתון "העולם הזה" בשם "הסכין המשוטטת", וכן מדור בשם "שביבים מעיר האורות" בעיתון "ידיעות אחרונות". את יצירותיו של עמוס קינן תירגמה לצרפתית שותפתו לחיים דאז, הסופרת כריסטין רושפור.

עם שובו לארץ ב-1962 החל לכתוב טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", פעילות שנמשכה 40 שנה. כן היה לו טור בעיתון זה של מבקר מסעדות תחת שם העט "לוקולוס". יצא לשליחויות עיתונאיות שונות בעולם, וערך יחד עם דן בן-אמוץ את העיתון "ציפור הנפש". את מאמריו פירסם גם ב"ניו-יורק טיימס" וב"ניישן". לאחר מלחמת ששת הימים נשלח מטעם מחלקת ההסברה של משרד החוץ לראיין אישי רוח כסארטר, מרקוזה וחומסקי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנות השישים ביים מיספר סרטים, ביניהם "כמה זה נפלא", שזכה בפרס. כתב פזמונים לאריק לביא, ל"החלונות הגבוהים", ל"גשש החיוור" ועוד. מחזהו "הרכבת האחרונה" הוצג ב"הקאמרי". התסריט שכתב לסרט "חור בלבנה" בבימוי אורי זוהר, זכה בפרס מטעם ביה"ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל. כן השתתף בסרט של משה מזרחי "אורח בעונה מתה". מחזותיו "כי עודני מאמין בך" ו"חברים מספרים על ישו" (אשר צונזר), "אולי רעידת אדמה", "הורה טוויסט", "שמפרחת" ו"הדרך לעין חרוד" הוצגו בתיאטרונים שונים. ב-1974 הצטרף למפלגתו של אריק שרון "שלומציון" (שמה של המפלגה כשם בתו של עמוס קינן). ספרו "אל ארצך – אל מולדתך" שימש בסיס טקסטואלי לסרטו של מרדכי קירשנבאום "בורות המים", המתעד מפגש של שני אוהבי ארץ-ישראל החלוקים בדעותיהם – נעמי שמר ועמוס קינן. בשנות השמונים היה אוצר המוזיאון הפתוח ב"תפן". ציוריו ופסליו הוצגו באכסניות אמנות שונות בארץ. הרומן שלו "הדרך לעין חרוד" תורגם לשמונה שפות ועובד לסרט הוליוודי (1990). בשנות השמונים היה נציג ישראל באו"ם. עיבד את "החייל האמיץ שווייק" של י' האשק למחזה וזכה על כך בפרס בינלאומי.

יבול מרשים לכל הדעות, אך הקורא את הביוגרפיה של נורית גרץ, שהיתה רעייתו במשך 46 שנים, ואשר בוודאי לא התכוונה להשחיר את פניו בעיני ציבור הקוראים – לומד שהמילייה התרבותי הישראלי העניק לו אשראי הרבה מעבר למה שהגיע לו. הוא מופיע תדיר כמטיף בשער מעמדה מוסרית ומצליף בראשי המדינה שהרסו לו ולחבריו את חלום המדינה שלמענה לחמו במחתרות ובצבא. בעיקר מתועל זעמו כלפי בן-גוריון, שלדעתו, הפך את חלומו היפה לסיוט (עמ' 315, 410). לאחר שבצעירותו האמין במדינה גדולה מהנילוס עד הפרת, בה יחיו יחד בהרמוניה יהודים וערבים "העברים", הוא משנה את דעתו, ומטיף לשתי מדינות לשני עמים (עמ' 220). אבל איננו מניח לרעיון של קונפדרציה ישראלית-פלסטינית (עמ' 460). הוא לוחם נגד חוק השבות "הגזעני", ומגנה את פעולות התגמול הגובות קורבנות חפים מפשע – מזה, ואת האדישות כלפי מוראות השואה – מזה (עמ' 301). נאבק נגד הפקעת קרקעות מערבים, ומטיף לשלום ולשיקום הפליטים (204, 412), יחד עם זה, כל עוד אין שלום, הוא מוכן להמשיך להיחשב "כובש" (עמ' 515), ומלין על כך שאין במרחב הערבי משורר אחד לרפואה שיזיל דמעה על סבלו של ילד יהודי (עמ' 404). וכן, הוא נאבק למען שחרור המדינה מהכפייה הדתית, וכדי להגשים את חלומו החילוני – הוא שש להסתבך עם החוק (עמ' 220-292). מצד אחד הוא דוגל בערכים של השמאל, אך מצד שני – הוא מצטרף למפלגת "שלומציון" של "הנץ", איש הימין – אריק שרון.

קשה להאשים אותו במקוריות ובראשוניות באף אחד מהגיגיו ובאף אחד ממעשיו, ולא רק זאת, עמידתו כמטיף בשער כנגד מדינה שהשחיתה את מעשיה ו"הרגה" את חלומו ואת חלומם של חבריו הלוחמים – נראית בעיני קורא ביוגרפיה זו כחסרת כל בסיס – הוא מתואר בספר זה כבעל נכות מוסרית כרונית:

הוא שותה אלכוהול עד אובדן החושים – וכל כך – כדי לא להיות בחברתם של אנשים עימם הוא נמצא בעל-כורחו. הן בתל-אביב והן בפאריז הוא מבלה את כל לילותיו בברים, וכשהוא נזרק מאחד (בגלל אלימותו), הוא עובר לשני, ומרוקן בקבוקים שלמים – על הרוב על חשבון אחרים (עמ' 294, 299). האיש שגינה את פעולות התגמול, השתתף בצעירותו בפעולות טרור של הלח"י, שדד יהודים למען קופת המחתרת, והרג, מלבד חיילים אנגלים, גם אזרחים חסרי ישע. בפעולה בקטמון הוא הרג ערבי שלא ענה לו כשדרש ממנו סיסמה. השתתף בקרב המביש בדיר יאסין, ירה שם באישה, אבל כיוון שהוא נפגע מריקושט כבר בשלבים הראשונים של הקרב, הוא כביכול איננו אחראי לפשעי המלחמה שבוצעו שם (עמ' 130-205).

היתה לו כמיהה בלתי ניתנת לריסון להרס (גם להרס עצמי! – עמ' 359). האיש המטיף בשער, שנא את כל העולם. דן בן-אמוץ תיאר איך הוא קם בבוקר ומתחיל לשנוא (עמ' 256). באחד המכתבים לאחיו הצעיר אלי הוא כותב: "הייתי מחרבן על העולם, אך אין לי מספיק חרא" (עמ' 407).

מחשבות של הרס קיננו בו כבר בילדותו (עמ' 69), וכשהוא מגיע למסקנה ש"גנבו לו את המדינה", וזו הפכה להיות מכורה לעסקנים דתיים, הוא מחליט להטמין פצצה בביתו של השר הדתי פנקס (עמ' 220-292), לחלופין, הוא מתכנן לשים פצצה ברחוב ליליינבלום כדי להבהיל את הספסרים (עמ' 325, 327). רוב חבריו, שהיו עימו במחתרת, מסתייגים מתשוקתו הבלתי ניתנת לריסון להרס, והם רואים בו אדם שאיננו מבקש לשנות את העולם, אלא לפוצץ אותו (עמ' 337). רק חברו שאלתיאל מסכים עם דרכו – שניהם מניחים פצצה במרפסתו של השר פנקס, וכשזאת איננה מתפוצצת, הם חוזרים למחרת ומניחים פצצה ליד הדלת. הפעם יש פיצוץ, אך השניים נתפסים על-ידי מארב משטרתי. למרבה הפליאה, השניים יוצאים זכאים במשפט, וכל זאת משום עדות השקר של עמוס, בגלל השלומיאליות של המשטרה ובגלל הלוליינות המשפטית שעורך-הדין מיכה כספי הצליח להציג בפני השופטים (עמ'-292).

לאורך המשפט, שנמשך חודשים, שוכרת אימו הענייה את מיטב עורכי הדין: ש' תמיר, א' לובצקי, הניגמן, הגלר, כספי. הוא מפטר אותם בזה אחר זה, ואינו חס על כספה של אימו, שנאלצה להתמודד עם לווייתני המשפט האלה ועם מלווים בריבית כדי להציל את בנה.

עמוס קינן שהה בפאריז במשך תשע שנים, שנים בהן צרפת התמודדה עם סוגיית שחרורה של אלג'יר. כצפוי, הוא השתייך למחנה שדגל בהענקת עצמאות לארץ המוסלמית הזאת מעולה של צרפת, אך גם שם נחשף עמוס קינן "המפוצץ" – הוא מתכנן להניח פצצות בבתי קפה (עמ' 442) ומוכן לצאת להדריך את אנשי הגרילה האלג'יראים בנשק ובחומרי חבלה (עמ' 453).

נורית גרץ גם מציינת, מה שידוע לקוראי כתביו של עמוס קינן ("מתחת לפרחים", "את והב בסופה"), שגם גיבוריו, ילידי רוחו, הם בעלי תשוקה בלתי נשלטת להרס ולהרג (ראו דוגמאות בספר, בעמ' עמ' 311, 415)

לפי השקפת עולמו של עמוס קינן מותר להרוג למען עולם שאין בו הרג, והוא מצהיר: "תמיד הייתי בעד להשמיד את הכול, אפילו את עצמי". (עמ' 378, 391; ראו גם עמ' 393).

פרשה אחרת, בה מתגלה המצפון המעוות שלו היא פרשת זוגיותו עם הסופרת המצליחה כריסטיאן רושפור: היא מוצאת אותו בביבים של פאריז, מתאהבת בו וחושבת שהוא גאון. היא מתרגמת את כתביו לצרפתית (כשהגיע לפאריז, הוא ידע רק מילה אחת בצרפתית – merde ! – אפרופו החרא שבה הוא מוכן לכסות את העולם!). היא מקשרת בינו ובין שמנה וסלתה של העילית הספרותית בפאריז. הוא חי בביתה ועל חשבונה, והיא אף קונה עבורו אטלייה, בו יוכל לצייר ולפסל. ומה היא מקבלת בתמורה? הוא מתרועע עם עשרות נשים אחרות (ויויאן, אלזה, בריג'ט, סטפאני, ננסי, חברה של יגאל תומרקין שלא ננקב שמה, רוזט, חברתו של אנרי קוראל, ניקול, ז'יז'י, נירה, מריאן, ג'ון, קתרין – רשימה חלקית), את חלקן הוא אפילו מארח בביתה של כריסטיאן (למשל, בריג'ט, סטפאני, רוזט), כשהוא שיכור כלוט, אלים, ומחולל פוגרום בביתה של זאת שכל כך היטיבה עמו (עמ' 366 ואילך, 401 ואילך, 435 ואילך, 446-448). הוא מחזר אחרי דניז, חברתה הטובה של כריסטיאן, למרות שהיא דרשה ממנו במפורש שלא יעשה כן (עמ' 469 ואילך).

פליאה היא כיצד שונא אדם זה זכה לכך שהוא נחשב במילייה התרבותי של מדינת ישראל כ"שופרו של המצפון"!

ועתה נעבור לדיון בסגולות הספר, לאמנות הכתיבה של נורית גרץ: הספר נכתב ללא ספק ביד בוטחת, תוך ניצול ידע חובק עולם. הכתיבה היא פיוטית מאוד – מצד אחד, וכזאת שאינה עושה הנחות – מצד שני. כפי שמסתבר מתוך הכתוב לעיל, אין כאן התנחמדות, ואין שירי הלל, כפי שנהוג בלא מעט ביוגרפיות הכתובות בידי בעלי עניין (במקרה שלנו – המחברת היתה, כאמור, חברתו לחיים ורעייתו במשך 46 שנים), אבל יחד עם זה, אני מודה שלא תמיד רוויתי נחת ממהלך כתיבה: בספר יש קטעי יומן של עמוס קינן (בו החל לכתוב מ-1939) ואחרים, קטעים מתוך ספריו ומתוך ספריה של כריסטיאן רושפור, ראיונות פרטיים שערכה נורית גרץ לעמוס קינן (חסר הסבלנות!), לחברות ולחברים מן העבר. יש גודש של תעודות ליד כתיבה פיוטית, וקו כרונולוגי מפותל, תוך קפיצות לא מפוענחות מעניין לעניין. הציפייה של קורא ביוגרפיה היא קודם כול להתוודע אל פרטי חייו של נושא הכתיבה, ובמקרה כזה לוליינות ספרותית היא ממש מכשול להשגת המטרה הבסיסית הזאת.

אחת החידות של הספר היא ההתחקות אחר יחסה של נורית גרץ אל עמוס קינן. הקורא איננו יודע אם היא אוהבת אותו, מעריצה אותו, או אולי שונאת את עריצותו, שתיינותו, יצר ההרס שלו. הקורא מתוודע לכך שהיא ניצודה ברשת כמו שאר אהובותיו (באה בשליחות של חבר לבקר אותו באטליה, שקנתה לו כריסטיאן, והוא מציע לה, כמו לכולן, רחצה באמבטיה... – עמ' 511).

אולי רמז נמצא בעובדה שהספר מתחיל בתיאור הדמנציה, בה לקה עמוס קינן בזקנתו, והספר גם מסתיים בכך.