אני חסיד של תנועות הנוער ורואה בהן את הבטחת העתיד של החברה הישראלית. אולם אני גם ער לסכנות הכרוכות בהן – היכולת לעשות מניפולציות אידיאולוגיות על הנוער; מניפולציות של דמגוגיה ופופוליזם, של צדקנות וזעם קדוש, של הימנעות מחשיבה מורכבת והיצמדות לדיכוטומיות של שחור-לבן טובים-רעים, לדיון מתלהם, שטחי ורדוד.
כזוהי התגייסות תנועות הנוער לג'יהאד נגד הדחליל ה"גזעני" וה"פאשיסטי" – הצעת השינוי בחוק האזרחות. מאז זיוף האורגזמה הבלתי נשכח בסרט האלמותי "כשהארי פגש את סאלי", לא היה זיוף כמו המחאה הזו. למרבה הצער, גם "הדף הירוק" הצטרף לחגיגה והוסיף עוד קיסם למדורה. עמוד השער של העיתון ב-14.10.10 דמה לפשקוויל על קירות מאה שערים יותר מאשר לשער של עיתון. זוהי עיתונות מגויסת במֵרעה. זו הֵרתמות מתלהמת ללא עצירה לרגע לחשוב, להטיל ספק.
איני חסיד של השינוי בחוק. להיפך, מיד כששמעתי על ההצעה, כתבתי נגדה מאמר, שפורסם בטור שלי ב"ישראל היום", ביום בו קיבלה הממשלה את החלטתה. אולם לא כל דבר שאיני אוהב, שאני מתנגד לו, הוא "גזענות". במקרה זה, אין אפילו קצה קצהו של שמץ גזענות, פאשיזם, כהניזם, כל מה שהוטח בחוק הזה, במסע הסתה רווי באלימות מילולית.
מול הפאניקה של "פאשיזם עלינו", אני מציע לבדוק את העובדות. מה נשתנה בהצעת החוק לעומת המצב הקיים בישראל זה עשרות שנים? היום כל ילד ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין, מתאזרח באופן אוטומטי, ללא כל צורך בהצהרה כלשהי. החוק החדש לא ישנה זאת. היום כל יהודי העולה על פי חוק השבות מקבל אזרחות באופן אוטומטי ואינו נדרש להצהרה – כביטוי לכתוב במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". גם בכך אין כל שינוי. היום כל מתאזרח מבחוץ, שאינו עולה על פי חוק השבות, מצהיר אמונים למדינת ישראל. כך גם בהצעת החוק החדשה. מדינת ישראל שלה הוא מצהיר אמונים היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כך יהיה גם לאחר שהחוק יתקבל. כל ההבדל הוא שהמצהיר יידרש לומר במפורש את המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית".
השינוי הזה נחוץ? לא. מיותר? כן. גימיק? כן. כיוון שהוא יוצר רוב מהומה על לא מאומה, הוא גם מזיק. אבל האם יש בו שמץ של גזענות? אם זו גזענות, הרי המצב הנוכחי, הוא גזענות. אם זו גזענות, צודקים אלה שיוצרים דה לגיטימציה לישראל ומציגים את הציונות כגזענות. במקום להתמודד עם ההצעה ולבקר אותה כמות שהיא, נוצר קמפיין של הפיכתה לדמון מדומיין. במקום דיון על ההצעה – מתקפת הסתה על הדמון, מסע הפחדה מפני הדחליל.
מה הגורם לקמפיין הזה? יש לו גורם פוליטי וגורם תרבותי.
הגורם הפוליטי הוא הצורך הנפשי לסמן אוייב ב"ימין" כדי להילחם בו. כאשר ממשלת הליכוד מציעה לחלק את הארץ, להקים מדינה פלשתינאית, ורוב הסיכויים שנתניהו אינו מתכוון ללכת בדרך הפשרה הטריטוריאלית של רבין אלא בדרך הנסיגה המלאה של ברק ואולמרט; כאשר נתניהו מקפיא באופן גורף את הבנייה בכל השטחים ובמזרח ירושלים, מה שאף ראש ממשלה ממפלגת העבודה או מקדימה לא עשה מעולם – מי האוייב? ממציאים אוייב. ומכאן כל הקמפיין השקרי של "הגנה על הדמוקרטיה מפני הפאשיזם".
הגורם התרבותי חמור ומסוכן הרבה יותר – השפעתו המזיקה של השיח הפוסט ציוני והאנטי ציוני, שציפורניו ננעצות בעומק החברה הישראלית והשפעתו המזיקה מתפשטת אל לב המיינסטרים הישראלי. בשם "הנאורות" מנסים להשתיק כל ביקורת על הזרם האנטי-ציוני באקדמיה. והנה, לפתע המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" מוצג כ"גזעני", כמיטב תעמולת הזוועה של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.
החלחול של השיח האנטי ציוני לתוך החברה הישראלית הוא הסכנה האמיתית; הוא מסוכן אלף מונים יותר מהדמון ה"גזעני", ה"פאשיסטי", ה"כהניסטי", שהינו דמון מדומיין, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.
 
2. עבר מפואר. ועתיד?
במלאת מאה שנים לקיבוץ, מרבים המברכים והמתברכים להשמיע את הקלישאה "מאה השנים הראשונות" וללהג על "מאה השנים הבאות", בהפגנת ביטחון של מי שמתאמץ מאוד לשכנע את עצמו. וכדי להוכיח לעצמנו את חיוניות הקיבוץ, אנו מתהדרים בחזרת הבנים ובאטרקטיביות המתחדשת של הקיבוץ.
מאחר שהקיבוץ הוא בית, ודאי שאיכלוסו, ודאי וודאי חזרת בנים, הוא בשורה משמחת. אולם הקיבוץ הוא גם דרך חיים – כמה באמת חוזרים לדרך החיים? האם אטרקטיביות של בית בכפר, וילה בטבע, שכונת יוקרה באוויר הצח ומיזמי נדל"ן, מעידים על היות היישוב – קיבוץ?
אין ספק שעברו של הקיבוץ מפואר. השאלה היא, האם מה שצפוי לקיבוץ הוא רק עבר מזהיר? דומני ששאלת עתידו של הקיבוץ אינה רק השאלה האם ניתן לאכלס אותו כשכונת וילות כפרית, אלא האם הוא נושא בשורה לחברה הישראלית, של חברה אחרת, צודקת יותר, שוויונית יותר.
נתוני ה-OECD אודות מדינת ישראל מדאיגים ומבישים. מסתבר שמכל מדינות העולם החופשי המתקדם, ישראל היא המפגרת בתחומים חברתיים – הפערים בה הם הגדולים ביותר, מיספר העניים בה הוא הגדול ביותר, מצב מערכות החינוך וההשכלה בה הוא מהפחות מוצלחים. מעניין, שהארגון הזה, שאין לחשוד בו בסוציאליזם, ההיפך הוא הנכון, מבין את חשיבותם של המדדים הללו – את היות הפערים החברתיים והכלכליים ביטוי לנחשלות ופיגור בהתפתחותה של חברה.
לא תמיד זה היה המצב. בשלושים שנותיה הראשונות של ישראל – היא היתה המדינה השוויונית ביותר בעולם המערבי. האתוס עליו היא חינכה היה של חלוציות ציונית, צדק חברתי, סולידריות ושוויון. והנה, דווקא אז, ישראל היתה המובילה במערב בתחום החינוך. מעניין להיווכח, שדווקא מערכת חינוך שליבתה הערכית היתה שוויון וצדק, הגיעה להישגים ולמצוינות טובים הרבה יותר ממערכת החינוך של ימינו, שהליבה הערכית שלה היא הישגיות ומצוינות.
ובאותם הימים, הקיבוץ היה בשיא תפארתו והצלחתו. אין זה מקרה – בחברה שהאתוס שלה הוא ערכים של צדק, שוויון ושיתוף, הקיבוץ ניצב בכותל המזרח, ואף שמספר הבוחרים לחיות בו מצומצם, הוא מהווה עמוד האש של החברה, אוונגרד המגשים את ערכיה ומשפיע עליה. אין זה מקרה – בחברה קפיטליסטית, אנוכית, חומרנית ורודפת בצע, הקיבוץ איבד מיוקרתו והפך לשק החבטות שלה. ישנם מספר גורמים לשבר של התנועה הקיבוצית. אחד המרכזיים שבהם, הוא הירידה במעמדה בחברה הישראלית, עקב השינויים הערכיים המתחוללים בה.
אלא שדווקא בעת הזו, דרוש הקיבוץ לחברה הישראלית יותר מבעבר – כחלופה ערכית, כהוכחה שאפשר לחיות גם אחרת, כנושא הדגל והלפיד של ערכי תנועת העבודה הציונית. אם אין הקיבוץ משמש חלופה כזו, הוא מאבד את ערכו וצדקת קיומו, גם אם הוא מתאכלס בהצלחה.
בדברי על אלטרנטיבה לחברה הישראלית, אין כוונתי שעליו לעמוד בראש המאבק החברתי בישראל, ובוודאי שאין כוונתי לגימיקים בחסות מרשק הפקות. כוחו של הקיבוץ כראש חץ במאבק על פני החברה, מותנה בכך שהוא עצמו, באורח חיי חבריו, מגשים דרך חלופית לחליי החברה הישראלית; שבתוכו מתקיימים חיים שוויוניים יותר, שיתופיים יותר, סולידריים יותר, צודקים יותר מבחברה הסובבת.
מה נדרש כדי שכך יהיה? האתגר הראשון הוא קיומם של קיבוצים שיתופיים רבים ככל הניתן, הצלחתם החברתית והכלכלית והעמדתם בידי התנועה הקיבוצית כמופת וכדגל שלה. האתגר השני הוא חיבור לקבוצות השיתופיות ולקיבוצים החינוכיים, המבטאים דרך שיתופית חדשה המשלבת משימתיות חלוצית בחברה הישראלית, ברוח ראשית הקיבוץ. אתגר מרתק לא פחות, עשוי לצמוח דווקא בקיבוצים המתקראים "מתחדשים".
האם הקיבוצים שלא עמד כוחם להמשיך בדרך השיתופית ויצרו קשר בין תרומה לתמורה, חייבים בהכרח להפוך ל"קיבוצים" מעמדיים, קפיטליסטיים, שיש בהם פערים גדולים, שיש בהם עוני, שיש בהם ניכור והסתגרות, שאין בהם ביטחון תעסוקתי, שהאידיאולוגיה שהם נושאים היא של דרוויניזם חברתי? אדרבא, דווקא קיבוצים אלה עשויים לשאת בשורה, אם לא יחקו את החברה הסובבת וייטמעו בערכיה, אלא להיפך – חרף יצירת הקשר בין תרומה לתמורה, הם יתבססו על רמה גבוהה של שיתופיות וערבות הדדית ועל רמה נמוכה של פערים; אם אותם קיבוצים יגלו יצירתיות חברתית ויבנו דרך של התחדשות קיבוצית, דרך ביניים של מימוש רך יותר של ערכי הקיבוץ, הם יהיו ההוכחה שאפשר גם אחרת, ויהוו אלטרנטיבה חברתית לא פחות מן הקיבוצים השיתופיים.
נכון להיום, לא זה המצב, אך אין זה מן הנמנע, שלאחר המעבר הקיצוני אל הקוטב הקפיטליסטי הקיצוני, יחזרו אותם הקיבוצים לדרך אמצע.
השילוב של שלושת האתגרים האלה, כאלטרנטיבה לחברה הישראלית, הוא שעשוי להבטיח שלתנועה הקיבוצית תהיה משמעות מעבר לזכויות העבר שלה. השילוב של שלושת האתגרים הללו הוא שעשוי להחזיק יחד, בתנועה אחת, את כל הקיבוצים. שהרי אין משמעות לתנועה, שהמשותף ליישוביה הוא רק תעודת הלידה ומים מוזלים.
 
אהוד: הרשה לי להטיל ספק בנתונים הנוראים של ה-OECD על מצבה של ישראל היום, שחלקם במטותא ממך – שקר וכזב, ואולי דיווח-יתר ודיווח אינטרסנטי של גופים ישראליים דוגמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובעיקר הביטוח הלאומי, הקובע את מדד העוני, לפיו עני בישראל הוא איש עשיר מאוד לעומת אזרחי יותר ממחצית כדור הארץ – וזה גם לעומת דיווחי מדינות אחרות בעולם, שאולי פחות מדייקות או פחות מגזימות בנתוני העוני שלהן. המצב בישראל אינו כפי שאתה מתאר, וכל מי שעיניים בראשו רואה בכל אתר ואתר את השקרים שיש בקביעות שעליהן אתה מסתמך*.
ומצד שני, עם כל הכבוד – הרשה לי להטיל ספק באידאליזציה של הקיבוץ ושל החינוך וההשכלה בישראל בשלושים שנותיה הראשונות. גם כאן אתה עושה גלוריפיקציה. נסה רק להיזכר בתקופת הפילוג, כאשר חברי מפא"י ומפ"ם התקוטטו אלה עם אלה; בבוגרי הקיבוץ חסרי תעודת הבגרות, בכוונה; בסגידה של קיבוצי השומר הצעיר לסטאלין! – נסה להיזכר בתקופה שבה היתה רק אוניברסיטה אחת בישראל! על מה יש להתגעגע? על פרשת לבון?
 
* ציטוט מכתבתו של מוטי בסוק מיום 17.10 ב"דה מארקר" של "הארץ": על פי הדו"ח של מכון ירושלים לחקר שווקים, ב-2004-2008 חלה ירידה של 18.8% בתחולת העוני בישראל הנמדד לפי סף הכנסה ריאלית קבוע, וירידה של 29% בתחולת העוני לפי מדד היכולת לרכוש סל צרכים חיוניים. הדו"ח קורא תיגר על דו"ח "ממדי העוני והפערים החברתיים" של המוסד לביטוח לאומי, המפורסם מדי שנה ונחשב אמין. במכון ירושלים קובעים כי הדו"ח של המוסד לביטוח לאומי "מתמקד בפער בין מי שמוגדר כעני למישהו אחר, ולא במצבו האובייקטיבי [של העני]." קו העוני שאליו מתייחס הביטוח הלאומי הוא יחסי – מכיוון שהוא מחושב כמחצית מההכנסה הפנוייה החציונית, ומשתנה עם השינויים בהכנסות באוכלוסייה. קו העוני עלה ריאלית ב-10.5% בין 2002 ל-2008, טוענים במכון, "כשמודדים עוני לפי מדד מוחלט ולא מדד יחסי," קובעים במכון, "יש ירידה משמעותית בשיעור העוני."