על ספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה"
עם עובד, 2009, 226 עמ'
אני חסיד אדוק של הריאליזם בספרות, וסבור ששאר הזרמים המודרניים (הפנטסטי, האבסורדי, הסוריאליסטי) פשוט מתנשאים על הקורא: "אני מעמיד בפניך חידה, נראה אותך מספיק חכם כדי לפענח אותה!" – הקורא טורח, נעזר בחכמי המחקר והביקורת, ומגיע בדי עמל אל הפתרון הנכסף, ואז מסתבר שמדובר בפתרון בנאלי להחריד – מחפשים את המטמון במבוכי החידה הספרותית – ומוצאים, במקרה הטוב, מטבע עלוב ושחוק מרוב שימוש*).
שמחתי כשמצאתי תנא דמסייע לדעתי זאת בבר-סמכא כמו אהרן מגד, הסבור שלסגנון הריאליסטי יש אינספור אפשרויות, ודווקא הניסויים האוונגרדיים מגבילים את הסופר, והם קצרי ימים**). לכן לא רוויתי נחת מספריו הקודמים של מאיר שלו, בהם חמורים עובדים בדואר, ומתקבלים אצל מלך אנגליה, אחד הגיבורים נושא את הפר ז'אן ולז'אן על הגב, פרד קורא את "דבר השבוע" לאור ירח, לילד אחד יש שלושה אבות, עץ מוציא להורג את אחת הגיבורות וכו' וכו'. פרשתי בפני מאיר שלו עצמו את טענותיי אלו, והוא ענה מה שענה***).
ומה קורה ב"הדבר היה ככה"? ובכן, גם כאן אתון עפה, שואב אבק וסוס זקן חושבים, חוששים, מתאכזבים, הסוס הזקן וייטי, שיצא לגמלאות, אפילו מספר לפרות סיפורים מימי המנדט וכו' (ראו עמ' 96, 109-110, 129, 146, 147, 167, 173), אבל כאן ברור לכול שהדברים מובאים בבדיחות הדעת. הספר כתוב בהומור טוב, וחלק גדול ממנו גם בהומור עצמי (המידות הצנועות של גופו העירוני, קוצר הראיה, היעדר מיומנות לעבודות החקלאיות, הידיים "השמאליות" וכו'). הספר איננו הומורסקה, אבל חיוך טוב נסוך על פניו של הקורא כמעט לאורך כל הספר.
לקראת סוף הספר יש אפיזודות מצחיקות ממש, למשל, כאשר המחבר מתאר איך היתה סבתא טוניה, הדמות המרכזית בספר, מפרשת את איליאדה ואודיסיאה, אילו קראה אותן: ראשית, לא היתה מרשה לאודיסיאוס לברוח, ולה עצמה להיות נאמנה לו עשרים שנה כמו פנלופה – היא הייתה נדבקת אליו לאורך כל הדרך, כפי שהיא עושה עם בעלה אהרן שנוהג גם הוא לברוח ממנה מדי פעם. וחוץ מזה היא לא הייתה מרשה לו להתרועע עם הזָנות (זונות בהגייה רוסית) שלו קליפסו וקירקֶה (עמ' 162).
ודוגמה אחרת – סבתא טוניה נכנסת באמצע הלילה לחדר בו שכבו ערומים, לאחר מעשה אהבה, מאיר עם אֶבִּיגיל (תיירת מאורסת לצעיר בארצות הברית) – וכל כך למה? כדי לשאול שאלה "דחופה": מאחר שאביה הוא סוכן ראשי בחברת "ג'נרל אלקטריק", שמא הוא יכול למצוא עבורה פקונג שעלול להתקלקל בשואב האבק הענק שהיא קיבלה מגיסה בארצות הברית לפני ארבעם שנה, ומאז לא הופעל כלל!
כשמאיר שואל אם זה היה עד כדי כך דחוף שהיא נאלצה להתגנב לחדר, בלי לדפוק בדלת, עם שואב האבק הענק בשלוש לפנות בוקר – היא מסבירה שהיתה דיסקרטית למדיי וחיכתה בסבלנות עד שהם יגמרו את "מעשיהם", ורק אז נכנסה עם שאלתה הגורלית שלא יכלה בשום אופן לחכות עד הבוקר, כי הבוקר הרי מוקדש לעבודת הניקיון (עמ' 197 ואילך).
נדמה לי שבאיזה שהוא שלב בכתיבת הספר החליט מאיר שלו במודע לחקות את הרמן מלוויל ברומן המפורסם שלו "מובי דיק", אשר מפסיק את רצף העלילה כדי לספר את קורות ציד הלווייתנים ואת כל אשר הכיר המדע עד ימיו על יונקים ענקים אלה. מאיר שָלֵו נוהג כך כאשר גם הוא מפסיק את רצף העלילה ומספר את קורותיהם של שואבי האבק בכלל, ואת מסעו של שואב האבק שנשלח לסבתא טוניה מארצות הברית, דרך אירופה לנהלל (עמ' 102-104, 128 – 134, 152, 166). אצל מלוויל התוספות האלו נראות לא לעניין, ופוגמות באחדות היצירה. אצל מאיר שלו זה מתקבל בחיוך כמו מרבית האפיזודות בספר.
האירוניה המפורסמת של מאיר שלו משתבחת בספר הזה – מורגש שהוא אוהב ומתגעגע לדמויות עליהן הוא מספר, וסולח להן על הכול: אנשי נהלל, עליהם נסבה עלילת הספר, הם אידיאליסטים מגוחכים – הם מקדשים את הפשטות ונלחמים עד חורמה בפינוקים שהחברה הקפיטליסטית מציעה. הם חוגרים את מכנסיהם בחבל, ומגינים עצמם מפני הגשם בשקים המקופלים כברדס, מבריחים את אוטו הגלידה מהמושב, ולא מרשים לדודאים לשיר שיר באנגלית – שפתם של האימפריאליסטים. הם אסרו לעיסת מסטיק, ואילו איפור וגנדור נחשבו בעיניהם חטאים שאין עליהם כפרה. עיתונים אמריקאים שהתעופפו ברוח במושב, נחשבים למקור של סכנה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית, ולכן יש לטרוח ולאסוף אותם (ראו דוגמאות בעמ' 31-33, 142, 152). סבא אהרן, בעלה של סבתא טוניה, אינו מוכן לקבל דולרים מאחיו שהצליח בעסקיו באמריקה. הוא מחזיר את הכסף בליווי מכתב זועם כלפי מי שבגד בציונות ובסוציאליזם, נסע לאמריקה במקום לארץ ישראל, ואשר כספו הוא טמא כי הושג על ידי ניצול הפועלים (עמ' 57-58).
לנהלל של "הדבר היה ככה", ובעיקר לסבתא טוניה, יש לקסיקון מיוחד משלו. הרי דוגמאות: קרובים "מהדם", להבדיל משאר באי עולם, טליגנט (האינטליגנט העירוני חדל האישים), "לא תירשו אותי בחיי," "'מספיק להסריח במיטה!" "הוא כבר איננה," "היתה לו מוות איומה," "הדבר היה ככה," "אתה פונית אליי?!" – כך הקדימה סבתא טוניה את הרפליקה המפורסמת של השחקן רוברט דה נירו בסרטו "נהג מונית" – You talkin' to me? (עמ' 139).
למרות האירוניה כלפי איכרי נהלל והאידיאולוגיה שלהם, ולמרות עבודת הפרך שנדונו לה האיכרים ואורחיהם – למרות כל אלה, נהלל היא עבור מאיר שלו גן עדן של הילדות והנעורים, וללא ספק עדיף על ירושלים, בה שכן בית משפחתם בסביבה עגומה שהיו בה בית יתומים, בית חינוך עיוורים ובית משוגעים.
"הדבר היה ככה" הוא ספר חביב, חסר יומרות, וגם אין בו פרים כמו ז'אן ולז'אן על גב הגיבורים, ומשום כך מורגשת בו כנות הנוגעת ללב.
 
*) דברים ברוח זאת כתבתי בפרק "מחפשים את המטמון – עידו ועינם ואלגוריות אחרות" בתוך ספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991, עמ' 48-55
**) ראו בריאיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 162-163
***) ראו ריאיון שקיימתי עם מאיר שלו ב-14.8.2000, שם, עמ' 85-100