רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ד / חלק שני

"קום!" מעיר איברהים את תופיק במשיכה חזקה באברו.

בחלומו, תופיק עדיין פושק מאחור את גבעות הבשר הרך של הילד, ששייכות, כמה מוזר, לגוף הערום של גברת בן-עמי. "אי! אי!!!" הוא נלפת בבהלה. "למה? לא עשיתי כלום! בחיי!"

 "על מה אתה מדבר? יא אהבל!" הוא מרפה ממנו. "קום! יא אהבל! הולכים לקחת מהיהודים את הרובים של יוספיה."

 "אז מה אתם רוצים ממני?" מתחיל תופיק טרוט-העיניים לבכות.

 "אתה עובד שם. יודע הכל."

 "רק אני? חצי הכפר עובד אצל אבו-ז'וזף."

 "אבל אתה סיפרת שמהחלון של היהודים שאתה עובד אצלם אפשר לראות את הרובים!" אומר חברו של איברהים.

 "ושאתה יודע איפה מחביא קורבוראל שבילר את המפתח!" מוסיף איברהים.

 "וי לי! וי לי! מה עשיתי? – "

 "יאללה, תלך איתנו, תהיה גיבור!"

 "איפה הרחמים שלכם? אני רק סתם ככה, התפארתי, יעני..."

איברהים תופס את ידו של תופיק ומתחיל לסובב אותה לאחור.

 "תרחמו על הילד..." מתערבת האם מפינת הבקתה הדלה. במזבלת הכפר הסמוכה נובחת עדת כלבים.

 "אני יתום. אבא שלי, ירחם אותו אלוהים, הלך, השאיר רק אותי לדאוג למשפחה. אם יאסרו אותי, מה יאכלו? איפה יגורו?"

איברהים מהדק את תנועת הסיבוב של היד לאחור, כאומר לשבור אותה.

 "אתה פוחד? מלקק ליהודים בתחת? חולם בלילה על הבנות שלהם..."

 "עבדתי הרבה שנים אצל החוואג'את ביוספיה. הם אנשים טובים. למה ילך לשם הילד? חבל, חבל עליו..." בוכה האם.

 "ראינו מה יצא מזה שעבדת שם אצל חוואג'ה איסכנדר! יא מסעודה, יותר טוב תסתמי את הפה שלך!" זורק איברהים בבוז, וממשיך לענות את תופיק.

בעיני מסעודה נדלק זיק טירוף, כמאיימת להתנפל על איברהים, אך הזיק כבה מיד והיא שבה לכניעותה ולבכייה.

 "טוב, טוב, אני בא! יא אמא, אל תבכי!"

תופיק תוחב את כפות-רגליו היחפות בנעליים, ויוצא רועד עם מעניו אל הלילה האפל, יוצא כמו שהוא, לבוש, כי הוא ישן בבגדיו.

*

חם. חם מאוד. הטרקלין הצר של השטרנבאכים עמוס רהיטי-עץ כבדים ששולט בהם צבע חום-שחור, וגדוש תמונות נוף יער, אחו ואגמים, הכל בגוונים של אירופה. חברי החוג המוסיקלי יושבים במעגל מורחב ומתמכרים בעיניים כמעט עצומות לצלילי הסימפוניה השנייה של מאהלר. כפות רגליהם טופפות לעתים בחשאי בנעליהם למשמע קטע קצבי של שיר-לכת או של ריקוד, מזמזמים בלא-קול ומניעים ראש, יודעים בעל-פה את היצירה.

הנזי מחליף תקליטים ומזיע. לוצי אשתו יושבת ליד ולטר שיינקראוט. זרועה נוגעת בזרועו של ולטר, האדמדמה כפרוסת שינקן ומצמיחה שערות צהובות. נודפים ממנו שיירי ריחות של לחם, חמאה, נקניק ועזים. מבטו, הרגיל לעקוב אחר לוצי מבעד לחלון הגדול, המרושת, שקבוע בחזית חנותו מעבר לרחוב החול, מתלכסן עתה לעבר חולצתה הדקה. הבד מסתיר בקושי את זוג הגבעות השופעות, הבהירות, שמתערסלות עם מתיקות הכינורות, קרבות ומתרחקות ומזדקרות עם התחזקות המנגינה, כנכונות לקרב. כעבור שעה ויותר, מגיע תור המקהלה והסולו בפרק האחרון, הקודר-המרחם, וקולה של זמרת הקונטראלטו מתנשא מעל לכל:

 "האמיני, נפשי, האמיני: מאומה לא יאבד לך! לך הוא, לך, שלך, מה שנכספת! לך, מה שאהבת, מה שנאבקת – לך!"

הלא אלה ממש הדברים שהוא מבקש להציע ללוצי, מרגיש ולטר, וגם היא בוודאי חשה זאת, במגע המרפרף של שערות זרועו המדגדגות את זרועה החלקה, שכולה לובן. החתך בכף-היד צורב, אך הוא אינו חש בו. עכשיו שרה באוזניו סולנית הסופרנו, כמו בשם לוצי: "האמינה כי לא על-חינם נולדת, כי לא לשווא חיית, סבלת!" – והמקהלה מחזקת בתרועת גברים חגיגית, עם הטובה הצרודה והחצוצרות, את האהבה האילמת המתקיימת, הוא מאמין, בין שניהם: "מה שכבר צימח, צריך לגווע, הגווע – שוב לצמוח! אל חיל ורעד! היכון לקראת חיי עד!"

*

לנפוליאון יש בביתנו יחס מיוחד, משפחתי. אני רואה את סבא מניח מידיו את המזלג והסכין ומספר א-פרופו נפוליאון והקיבה לשתי האחיות מהודו כיצד הוא פוגש בנעוריו בירושלים את אהרון פראנצויז, יליד אלזאס, שהיה בצעירותו קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף במלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו.

כאשר פוגש סבא בפראנצויז, האיש כבר ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של בונפרטה. ידי החייל הוותיק דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כמי שחזר כבר לתקופת הילדות. באחד הימים מגיעה אניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו, רב-החובל וקציניו עולים לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לובש אהרון פראנצויז מדי-צבא עתיקים בכחול, אדום ולבן, ואלה הולמים שוב את גופו, שרזה מאוד בזקנתו. הקצינים עורכים טקס צבאי בסמטה, לפני חדרו הדל, מניפים דגל, תוקעים בחצוצרה, מנגנים את המרסילייז. סבא שר, בקול בריטון נאה, בפני שתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו, שטרם שמעו את סיפורו – את תחילת ההימנון הצרפתי, שאני כל-כך אוהב, ומלווה את עצמו בהקשת ידית הסכין על השולחן, ואני היחיד שמנסה להצטרף אליו בקולי הדקיק. הצרפתים מצדיעים בחרבותיהם ומשאירים לפראנצויז מתנת-כסף נאה.

פראנצויז גם מגלה בשעתו לסבא כי הוא-הוא האיש שצעד עם נפוליאון אל חומות עכו, והפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-המקדש, וגם הבטיח שבני-עמו יכירו תודה לבונפרטה וישמרו אמונים לצרפת. [הערה: אמנם אינני היסטוריון אלא בעל-מסעדה, אבל אולי כאן המקום לספר כי לימים ביקשתי להעיד על כך בפני עורכי ספר העלייה הראשונה, שחשבתי שהמושבה שלנו שייכת אליה, וענו לי שהם מקבלים רק עדויות מ1882- ואילך, ואילו סבא שלי, שעלה על חוף הים ביפו, לא רחוק מן המרפסת שאני יושב בה עכשיו וכותב – שייך ליישוב הישן].

הנוכחים, חוץ מהאחיות המנומסות, מגלים אותות חוסר-סבלנות למשמע הסיפור המתמשך, ואילו אני יורד נרגש מכיסאי, ניגש אל סבא, תופס בידו המגויידת, המשיית, החומה (מאז נכווה קשות בהתפוצצות מנוע הגאזוגן של המשאבה בפרדס, אחרי מלחמת העולם הראשונה), ואומר:

 "זיידה, אתה גם נגעת בפראנץ?"

 "פראנצויז, כן, אורילה, לחצתי את ידו." והוא מכסה בכף-ידו האחרת על ידי הקטנה, כמחבק אותי ברכות.

 "אז אם הוא לחץ את היד של נפוליאון, ואני נוגע בך..."

וכולם צוחקים. ואילו אני זוכר עד היום את הרעד שעבר בי אז ממגע ידו של נפוליאון.

*

בבית-החולים "אסותא", בתל-אביב, עוזר דודל הנהג לפטר יואל הפצוע לרדת מהקבינה של הטנדר ופורק מהצד האחורי את אווה מלוכסנת העיניים ושני כדי חלב כבדים. אלה משמיעים צלצול מתכתי בעת שהוא גורר אותם למטבח החשוך-למחצה. דודל גבעוני מסיים את הפריקה ומתיישב במסדרון המואר, ליד אווה. מעבר לקיר, בחדר הניתוחים, משתדלים שני רופאים להציל את כף-ידו של פטר, שלא תאבד את צורתה ואת תפקודה. דודל מחזק את המטפחת הצבעונית על צווארו ומתבונן בעיני הגיישה המלוכסנות של אווה יואל. הנסיעה בטנדר הפתוח מאחור התישה אותה, והיא האפירה מרוב עייפות.

 "יצילו את היד?" הוא שואל בקולו הצרוד מעישון.

 "אני מקווה. אדון מאיירסון כבר טילפן לכאן שיתנו לפטר את הטיפול הכי טוב."

 "מדוע את רועדת?"

 "ככה. אני אשה כזאת."

 "באמת, כבר מזמן רציתי לשאול אותך, זה נכון, מה שאומרים, שאת... לא בדיוק... אחת משלנו?" צווארו של דודל מרקיד את הראש מדי רגע לצד, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה.

 "אבא של פטר, הוא לא היה יהודי." היא מדגישה את "הוא".

 "אבל פטר שלך קטן ושחור כמו צועני!"

 "ככה זה. כשמכונאי."

 "לכן אתם אף פעם לא הולכים לייקים של כפר-מאהלר?"

 "דודל, אל תחשוב שבגלל שהתקרבת אלי פעם אתה כבר יכול לדבר אלי על הכל, בייחוד לא עכשיו."

 "אף פעם לא הכרתי אשה כמוך. את כל כך אחרת. מסתירה איזה סוד, לא? תגידי, בלילה של ירח מלא את לא הולכת על הגג, אווה? מתאים לך."

 "לא. אני רק עומדת שם, מאותתת ללופטוואפה." גם בעייפותה נשמע קולה חושני ומתגרה.

 "איך את מדברת? את בכלל בצד שלנו, או של הבריטים?"

 "אם אתה חושב שאני מרגלת, תגיד עלי לקפלן."

 "מה את יודעת פתאום על קפלן?"

 "שום דבר."

 "די. לא אמרתי ולא שמעתי שום דבר. אני יוצא. ג'ו מאיירסון המפונק מחכה שאביא אותו עוד הערב להורים ביוספיה. את בטח נשארת כאן הלילה?"

 "לא. אני חוזרת איתכם."

*

בסוף הקונצרט נופל מבטו התמה של הנזי שטרנבאך על ולטר שיינקראוט ומעיר אותו מההתמכרות הנעימה לזרועה של לוצי ולמאהלר.

 "ולטר, יש חדשות מירושלים?" קורא לעברו הנזי בקול רם, כדי להפסיק את התמכרותו היתירה ללוצי.

 "בטח. בטח. אלזו, הכל יהיה בסדר. קיבלתי מכתב מדוקטור מגנס," נסחף ולטר בנושא האהוב עליו. "הפתרון הוא מדינה דו-לאומית. אנחנו לא באנו לתפוס מקום של ערבים אלא לחיות בצד שלהם בשלום. אם אנגלים לא היו עושים פוליטיקה רומאית של 'הפרד ומשול!' – יהודים וערבים יכולים להגיע להסכם ביניהם כבר לפני הרבה שנים. מי אם לא אנחנו, פליטים של משטר נאצי, מבינים."

חברי החוג מוחאים כפיים ומתפזרים בהרגשה טובה ימינה ושמאלה ומגששים דרכם הביתה ברחוב-החול החשוך, היחיד, של המושב.

*

לקינוח הסעודה מכינה אמא רסק-קישואים מתוק שבושל עם קליפת לימון וקינמון, וצונן בחלקו העליון של המקרר, על שליש בלוק קרח, הנמס לאיטו. דודי אלכסנדר חושש שהלפתן לא יערב לחיך האורחות ההודיות ומביא להן תפוזים מהבוקסה, הארגז, במסדרון. האחות שלא אכלה דבר מאז הדג הממולא, לוקחת תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מבקשת מדודי את המלחייה, בוזקת באצבעותיה השנהביות מעט מלח על כל מחצית, דוקרת קלות בסכין כדי להפריד את חצאי הפלחים מעורם, ומתחילה לאכול מהם בכפית.

לא רק אני עוד לא ראיתי צורה שכזו של אכילת תפוז, גם סבא לא ראה. אפשר לחרוץ בסכין פעמים אחדות באלכסון את הקליפה לאורכה, לחתוך את כיפת הקוטב העליון, להפשיל אותה, לרדת ולהפשיט את שאר הפרי בעקבות החריצים, לנגב בלובן הקליפות את כף היד, לתקוע את האגודלים במרכז הפרי ולהפריד אותו לפלחיו. אפשר לחתוך אותו לאורכו לחצאים ולרבעים עד שמתקבלים שמונה פלחים שווים וחשופי ציפה, להפשיל את הקליפה מקצותיהם ולנגוס בהם אחד-אחד. אפשר לקלף בלהב חד את התפוז כולו, תוך כדי סיבובו, לשמוט את הקליפה שנעשתה כקפיץ רקדני, לחתוך מהפרי, העטוף עדיין במעט לובן, מטבעות-מטבעות כקווי-רוחב מקוטב אל קוטב, ולהניחן בפה. אבל להמליח ולאכול תפוז בכפית כמו אשכולית או ביצה רכה?

אנחנו מסתכלים בה בהשתאות, ואמא נועצת מבט נוזף בדודי אלכסנדר ואומרת: "לפי כל הסימנים, לא אתפלא אם היא בהריון."

אינה מספיקה לסיים את הערתה, שנאמרת מתוך ביטחון גמור שהאורחות אינן מבינות עברית, והנה לוקחת האחות השנייה תפוז, חוצה, ממליחה, מפרידה בסכין ומתחילה לאכול בכפית אף היא.

סבא מעיר לאמא משהו ביידיש. כנראה הוא אומר לה שלא ייתכן ששתי האחיות בהריון. דודי אלכסנדר פורץ בצחוק רם שעולה ויורד חליפות אך אינו מסתיים אלא מתחלף בסירנה, זו צפירת האזעקה של הג"א. אבא, שכל הערב הוא קודר וביקורתי גם בלי לפצות פה, מכבה את האור, מדליק פנס-כיס, מחפה עליו בכף-ידו, ואנחנו יוצאים מהחדר המואפל, שסדינים צבועים בשחור מכסים על חלונותיו, ונפלטים אל החצר החשוכה.

אני חושב שכולם שמחים כמוני שנפטרנו מלפתן הקישואים המתוק. אנחנו יורדים לחפירה המקורה עץ, שכרה אבא בטורייה בראשית המלחמה, והגשם כבר הצמיח עשב על גג העפר שלה. אמא ואני יושבים על ספסל לאורך הקיר האחד, ועל הספסל ממול יושב דודי אלכסנדר, חובק אחות מכל צד וממלמל להן משהו להרגיען. הוא מדיף ניחוח יסמין מהפרחים הטמונים תמיד בכיס-חולצתו. מהאחיות הצבאיות ההודיות עולה ריח קליפות התפוזים שדבק באצבעותיהן. והכל מתערבב בריחות אדמת-החמרה הלחה של החפירה וקורות-העץ הטחובות שתומכות אותה. אבא עומד למעלה, משגיח כלפי מערב לשמוע אם מטוסים באים. סבא ממשיך לפסוע בחצר, הוא חוזר אל ביתו, שעומד מול ביתנו.

 "חייתי כבר מספיק שנים ואין טעם שאצנן את העצמות הזקנות שלי במקלט. אבל אנשים צעירים, כמוכם, תשמרו על אורילה..."

לאחר כרבע שעה שומעים קולות עמומים של התפוצצויות מרחוק. אני מתחיל לבכות. אמא מוציאה אותי לשאוף אוויר ואבא פוקד עליה לחזור מיד פנימה אך אותי הוא משאיר, מרים אותי בזרועותיו, ויחד אנחנו מתבוננים במערב. ביתנו ניצב על גבעה גבוהה, ומתחתיו משתרעים רק פרדסים-פרדסים, עד פרדס אבו-לבן, שבדרך לתל-אביב. בקצה האופק החשוך נראות בהרות אדמדמות ונשמעים קולות שבאים בזה אחר זה ברווחי זמן, כרעמים לאחר ברק. המראה כל כך מעניין, שאני נרגע.

 "מה זה, אבא?" אני שואל.

 "מפציצים את תל-אביב."

הייתי רק פעם אחת בתל-אביב, נסעתי באוטובוס-קומותיים מהתחנה המרכזית לים ואני שומר למזכרת כרטיס-נסיעה של "המעביר" שאוטובוס מצוייר עליו.

 "חבל אם אוטובוס-הקומותיים יישרף," אני אומר, ונרדם בזרועות אבא עם הבטריה, כך מכנים אצלנו במושבה פנס-כיס.

*

 "טיולי הציד מפתחים את כושר ההליכה של השומר. לפעמים הוא עובר עשרות קילומטרים בזמן שהוא עוקב אחרי הציד. את החיות שצדים אי אפשר לסחוב איתך כל הדרך, לכן נהוג לתלות אותן על עצים ולסמן את המקום, וכאשר השומר חוזר מהציד הוא אוסף אותן. החיפוש אחרי הציד, וההשארה שלו על עצים או במקומות-מחבוא אחרים, עוזרים לשומר להכיר את הסביבה מצויין. בקוטר של עשרות קילומטרים הוא מזהה כל עץ, שיח, אבן, שוחה, לומד מה הקולות ששומעים בשדה, בחורשה ובפרדס. אתם יודעים, הציד מפתח את התכונות האלה: סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק, שזה חשוב לא פחות מהקליעה עצמה, קליעה אינסטינקטיבית, ירייה למטרה מתנועעת, ירייה למטרה שמופיעה פתאום ונעלמת מיד, ובכלל, שומר שהוא צייד טוב מתפרסם וזוכה לכבוד והערכה אצל השכנים.

 "כמה פעמים באו אלינו בשבת בבוקר, ליוספיה, ידידים של אדון מאיירסון, מקלוב הציידים בתל-אביב. הם יודעים לקלוע מצויין למטרה, אבל בציד הם טירונים. הארנבת מגיחה, האיש מהסס כמה שניות, ועד שכיוון וירה, החיה התחמקה. למקרים כאלה אני צד מוקדם לפנות-בוקר ארנבות אחדות, ותולה אותן בכמה מקומות-סתר על המסלול שבו אני יודע שאלך עם הציידים. אחר-כך חוזרים הציידים לתל-אביב עם הארנבות שלי כאילו שהם צדו אותן..."

חיים הורביץ מפסיק לחרוט בעיפרון הקופי המלוחלח במחברת של גיורא. הוא קורא מה שכתב ומוחק את הפיסקה האחרונה. מתבונן רגע ממושך בקיר המשותף ואפילו קם ומצמיד אוזן אליו. ההנאה מן הרשימה שעלה בידו לכתוב נמזגת באי-שקט. הוא לוגם את שארית הקפה, עובר בצליעה קלה לחדר הראשון, מתפשט מהר בחושך ונצמד מאחור אל סבינה, הישנה על צידה, נוחרת ובטנה העצומה פרושה לפניה. הוא מפשיל קצת את מכנסי הפיג'מה הגברית שמכסה את שיפולי גבה, שמלבינים עתה באור הלילה המועט שחודר מבחוץ, ובא עליה בעיניים עצומות, בלי להעיר אותה. רק מחשבותיו מתמלמלות-מתמלטות:

 "אווה, אווה הקטנה, אני הרוכב ואת הסוסה..."

נחירתה של סבינה נפסקת. מתוך שינה היא שואלת: "אל מי אתה מדבר שם, הורביץ?" – ומגרונה עולה חרחור רפה של הנאה משונה.

הכלב עדיין משמיע מדי פעם קולות רפים מבחוץ, כמבקש להזכיר לאדונו שהגיעה השעה לצאת לסיור נוסף.

*

ולטר שיינקראוט חוצה את רחוב-החול החשוך וחוזר לבד לביתו. החול חורק תחת פסיעותיו. החנות נמצאת בקדמת הבית. הוא מדליק אור חלש במסדרון. נכנס לבדוק אם לא נמס בלוק-הקרח במקרר הגדול. מוציא חריץ-בשר מעושן ופורס ממנו פרוסה עבה. בוצע כיכר לחם לשניים ותוחב את הבשר לחציו האחד. וכך הוא עומד ולועס, מניח מדי פעם את המחצית על הדלפק כדי לשלות בידו הבריאה כרוב כבוש מהצנצנת, מזמזם את האקורדים המרוממים, האחרונים, של הסימפוניה, ודמעות בעיניו.

שבע קצת, אבל גופו רועד בתאווה משונה, הוא יוצא החוצה ומתבונן לעבר צריפה של ויוי, הנמצא מעט מזרחה ממנו, במעלה הגבעה. חשוך. הוא חומק אל הדיר בחצר. שתי עזים לבנות רובצות בשקט על רצפת עץ גבוהה. אחת מתעוררת וקמה, מניעה ראשה לקראתו והזקנקן מלטף את אצבעותיו. העז שרגילה-אליו מרחרחת בחיקו, כמחפשת, הוא מחזיק בידו הבריאה את לסתה פתוחה-למחצה, שלא תכאיב לו בשיניה, וממלמל: "לוצי, לוצי, אהובתי שלי..." אך לאחר רגע תוקפת אותו בושה על הזדקקותו לעז, הוא נמלט מהדיר, עולה בכבדות בחול העמוק לצריף של ויוי, ומגרד קלות את התריס, כפי שעושה הסרג'נט האנגלי, שראה מחלון ביתו.

 "גברת ויוי, גברת ויוי..." הוא לוחש.

במקום תשובה ממנה הוא מבחין, מבעד לחריץ החשוך, בצל לבן החולף בחדר, ושומע לחישה ארסית:

 "מה אתה רוצה, שיינקראוט?"

 "נזכרתי, חייבים לי, בשביל חודשיים... באתי להגיד שלא צריך..."

 "תעזוב את אמא שלי, יקה-פוץ! – לך לעז שתמצוץ לך!"

המשך יבוא