השגות על יצירתו של דויד גרוסמן
בימים אלה, כשכל העולם מרכין ראשו אל מול גאוניותו של דויד גרוסמן, וסרטים מופקים על פי יצירותיו – צריך להיות או טיפש גדול, או צודק נסתר, כדי להשיג על מוסכמה עולמית זו.
 ב-16.2.2003 ראיינתי את דויד גרוסמן ושאלתי אותו שאלות מביכות על יצירתו – הוא הגיב בזעם, ותלה את סיבת טענותיי במבנה הנפשי שלי המושפע מתפקידי באותם ימים כמפקח במשרד החינוך (כידוע, מפקח חייב לחפש פגמים במקום שאינם...)
אני חשבתי בליבי שאם יופיטר כועס – סימן שאינו צודק, אבל כיוון שהראיון התקיים בביתי, מצאתי לנכון לפייסו במילים רכות.
אני מביא כאן רק את השגותיי על יצירתו כפי שהבעתי בפניו באותו ראיון. המבקש לדעת מה ענה, ואיך פייסתי אותו – יתכבד לקרוא בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים, 2007, עמ' 267-253.
להלן שלושה קטעים מהראיון:
"ספר הדקדוק הפנימי" גולש אל האבסורד, כוונתי לשבירת הקירות אצל עדנה בלום, ואז הקורא נפגש בעל כורחו במשל, המתעל אותו אל "מוסר השכל": הקירות אינם סתם קירות, אלא קירות האבן בנפש של עדנה בלום (ע' 203 ואילך, 209 ואילך). הליך דומה קורה ב"עיין ערך אהבה" – מומיק בן התשע מתמודד עם הבלתי ניתן להסבר, והוא מגדל במחסן את "החיה הנאצית", אבל כל זה גולש אל תוך אבסורד: ברונו שולץ, הסופר והצייר הופך לדג סלמון, אנשל וסרמן הנצחי משוחח עם מפקד מחנה ההשמדה שלו, וזה מבקש מאנשל שיספר לו את סיפור "ילדי הלב", ובתמורה הוא יִרה בו (מעין סיפור שחרזדה מהופך); קאזיק שחי רק 24 שעות ועוד. הקורא מצליב את כל הסיטואציות ומקווה למצוא את הנמשל של כל העולם הכאוטי הזה הדומה מהרבה בחינות לעולם "ספר המעשים" של עגנון. האבסורד מוביל בהכרח את הקורא אל חיפוש נמשל, כביכול יש סוד גדול בליבו של הסופר, ורק אם יפענח את משליו – הקורא יגיע אליו. נשאלת השאלה אם פתרון הסוד מצדיק את היגיעה הרבה שהסופר מטיל על הקורא. אצל עגנון, למשל, הנמשל הוא כל כך טריוויאלי שבא לך לבכות על המאמץ שהשקעת.
יש בספר "עיין ערך אהבה" התפתלויות שממש אינן מתיישבות אצלי בראש  עם הנושא שעניינו – השואה ומוראותיה. אחת הדוגמאות המבהילות היא סיפורו של ידידיה מונין בעל הקילע, שמתאפק מינית ומקווה שבכוח הדחף של הזרע הנפלט הוא יוכל להימלט ממחנה המוות. איך אתה מצדיק סיטואציות כאלו בספרך?
בנובלה "איטרוף", הראשונה מתוך השתיים בספר החדש שלך "בגוף אני מבינה", מסופר על שאול המקנא קנאת שווא באשתו אלישבע, שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמכיר קצת את המיתולוגיה הנוצרית, יודע שפאולוס, פאול, הוא שאול הטרסי, מכאן שמדובר בנפש אחת, ולא בשתיים, נפש שהיא מסוכסכת עם עצמה וממציאה לעצמה יריב פנימי (דוגמה אחרת לשימוש בשם מכוון: אהרן קליינפלד  הוא הילד הנמוך ב"ספר הדקדוק הפנימי"). האמת היא שלאורך 125 העמודים של הנובלה, הכתובים באמת ברהיטות מרשימה, לא מתחדש דבר מלבד התחושה המיידית הזאת שהזכרתי קודם. כתיבה כזו מקובלת בספרות העברית החדשה (לדעתי, בהשפעת עגנון). יש תחושה שהסופר משחק בקורא במשחק "חפש את המטמון", וזה לא ממש דו-שיח כן שבין כותב לקורא שאני הייתי מייחל. השאלה המתבקשת, מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?
 
אהוד: אני למשל ניסיתי לקרוא את "אישה בורחת מבשורה" ופשוט לא הצלחתי. היה לי רושם שצריך לשלוח באופן דחוף את הכותב לסדנת פרוזה כדי שילמד לכתוב רומאן כמו שכותבים רומאן. אני כנראה בדעת מיעוט אבל מעולם לא העמדתי פנים ולא הצטרפתי לשבחים על ספר שאותו לא הצלחתי לקרוא.