קראתי את מאמרו המלומד של יוסף אורן (שני החלקים) על ספרו החדש של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך", ואני מבקש להעיר שלוש הערות:

1. כל חישובי הקץ של אורן נראים לי חסרי שחר, מאחר שאין בספר שום רמז על כוונות נבואיות בתחום הפוליטי.

2. לא נראית לי דרכו של אורן ללמד את הסופר איך עליו לכתוב רומן, היכן לסיים אותו וכיצד. המבקר מביע דעתו (רצוי – המבוססת) על מה שרואות עיניו. אם הוא יודע יותר טוב מהמחבר כיצד לארוג עלילה של רומן – מדוע איננו כותב בעצמו?

3. ברומן של חיים באר יש סטייה גדולה מהתבנית המקובלת ברומן המודרני – הוא סוטה סטייה ענקית לכיוון המיסטיקה, המובילה למסקנה שיש אדון לבירה [?], ויש גמול על כל מעשה. ברומן המודרני הגיבור יכול להאמין באלוהים, אבל המאורעות מובלים על ידי האופי, הרצון והמקרה, ולא על ידי אלוהים. אלוהים כסיבת האירועים מופיע רק בספרות דתית ובסיפורי יראים. החלוץ של הנסיגה הזאת מתבנית הרומן המודרני הוא עגנון (על כך כתבתי בהרחבה בספרי "עגנון ללא מסווה"), ולצערי, הולך חיים באר ברומן זה (בניגוד לרומנים הקודמים) בדרכו. על עניין מרכזי זה לא התמקד אורן בביקורת שלו.