מלכתחילה – שינוי חוק האזרחות היה אקט מיותר לחלוטין, חסר משמעות, חסר חשיבות, שלא שינה דבר לעומת המצב הקיים. השינוי לא היה עושה את ישראל ליהודית יותר, כפי שהתיימרו להציג אותו יוזמיו, ולא דמוקרטית פחות, כטענת מקטרגיו.
מה נשתנה בהצעת החוק, לעומת המצב הקיים בישראל זה עשרות שנים? היום כל ילד ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין, מתאזרח באופן אוטומטי, ללא כל צורך בהצהרה כלשהי. החוק החדש לא ישנה זאת. היום כל יהודי העולה על פי חוק השבות מקבל אזרחות באופן אוטומטי ואינו נדרש להצהרה כלשהי – כך גם בהצעת החוק המקורית. היום כל מתאזרח שאינו עולה על פי חוק השבות, מצהיר אמונים למדינת ישראל. כך גם בהצעת החוק החדשה. מדינת ישראל, שלה הוא מצהיר אמונים, היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כך יהיה גם לאחר שהחוק יתקבל. כל ההבדל הוא שהמצהיר יידרש לומר במפורש את המילים "כמדינה יהודית ודמוקרטית".
כפי שלא היה כל צורך בחוק, כך לא היתה כל הצדקה למאבק הקיצוני נגדו. דומה, שכמו החוק – כך גם המחאה, יותר משנגעו לעניין עצמו, נועדו לשרת צרכים פוליטיים של מציע החוק ושל מובילי המחאה. כמובן שאין שמץ של אמת בטענת ה"גזענות", שהוטחה בהצעת החוק. מי שטוען שהחוק גזעני – טוען זאת, בעצם, לגבי המציאות הקיימת בישראל, ובכך הוא מאמץ את טענת קמפיין הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל.
ראש הממשלה נבהל מהמחאה והחליט לסגת מההצעה המקורית. גם נסיגה צריכה להיעשות בחוכמה. יכול היה ראש הממשלה להצהיר שלנוכח התגובות הקשות, הוא הגיע למסקנה שלמען אחדות החברה הישראלית וכדי למנוע עימותים מיותרים בתוכה הוא גונז את ההצעה. אך מתוך רצון לרצות את כל הצדדים, הוא לא עשה כן, אלא השאיר את הצעת החוק על מכונה, אך החליט להחיל את הצהרת הנאמנות גם על עולים על פי חוק השבות.
שינוי זה סותר את אחד מעקרונות היסוד של מדינת ישראל. במגילת העצמאות נאמר: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות." הצהרה זו אינה מותנית. משמעותה אחת: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לפיכך, כל יהודי באשר הוא, הינו אזרח המדינה בפוטנציה. בעלייתו לישראל, הוא מממש בפועל את אזרחותו הפוטנציאלית. יהודי העולה לישראל, כמוהו כבן הארץ המגיע לגיל 18 – הוא מקבל אזרחות באופן אוטומטי. העיקרון הזה הוא אחד מאבני היסוד המהותיים ביותר של מדינת ישראל.
חוק השבות אינו חוק הגירה, אלא חוק המממש את זכותו הטבעית של כל יהודי להיות אזרח במדינת הלאום של העם היהודי. בנאומו בכנסת, בדיון על חקיקת חוק השבות, אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון: "'חוק השבות' מכיל ייעוד מרכזי של מדינתנו, הייעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע, שלא המדינה מקנה ליהודי חו"ל זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי... זכות זו קדמה למדינת-ישראל והיא שבנתה את המדינה. זכות זו מקורה בקשר ההיסטורי שלא נפסק אף פעם בין העם היהודי ובין המולדת... 'חוק השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה'."
הצעתו החדשה של נתניהו, לחייב יהודי העולה לישראל להצהיר נאמנות למדינה – הצהרה שילדיי לא ידרשו לה, בהפיכתם באופן אוטומטי לאזרחים, מקעקעת את היסוד המהותי הזה במהותה של המדינה, ומעבירה מסר שמדינת ישראל אינה מדינתו של כל יהודי בעולם.
וכך, החוק המיותר שהתיימר לבטא אובר-ציונות, היה לחוק מזיק החותר תחת עקרונות היסוד של הציונות. כך, מה שהתחיל כפארסה, מתגלה לנגד עינינו כגרוטסקה...
ומישהו מאמין שהשינוי הזה יקטין את ההתנגדות לחוק?
2. שקר גס, תגובה לאלדד יניב, "מוחקי מורשתו",
מכתב למערכת "הארץ", 20.10.10
מאמרו של אלדד יניב "מוחקי מורשתו", הוא המשך טבעי למניפסט "השמאל הלאומי" פרי עטו. כמו המניפסט, גם המאמר הוא בליל של בורות ורשעות, התלהמות ובריונות מילולית, שטחיות ולשון הרע, חצאי ורבעי אמיתות, הגרועים משקר, עם חלוקה דיכוטומית ל"טובים ורעים" "צדיקים ורשעים".
ומי הרעים? דבוקה הכוללת את יגאל עמיר ושמעון פרס, בנימין נתניהו ועינת וילף, שחברו יחדיו כדי לגרום למציאות שבה "מה הפלא שיגאל עמיר מחייך." כאשר ממשלת הליכוד מציעה לחלק את הארץ ולהקים מדינה פלשתינאית, כותב יניב ש"דרכו של עמיר ניצחה".
מול הרשעים יש שני צדיקים: צדיק גדול – יצחק רבין ובצילו צדיק קטן – דוד בן גוריון. פיסקה שלמה הקדיש הכותב להוכחה כיצד מאפיל רבין על ב"ג. ובמסגרת זאת הציג את השקר הגס מכולם, כנראה מתוך הנחה מקצועית שככל שיחזרו על השקר הזה פעמים רבות יותר הוא יהפוך לאמת. וכך כותב יניב: "האב המייסד שלח את רבין הצעיר לרודוס לחתום על הפסקת האש, ורבין ראש הממשלה החליט להפוך את קווי שביתת הנשק ששירטט בעיפרון ירוק לגבולות הקבע".
עד נשמת אפו האחרונה שלל רבין מכל וכל את הרעיון של הפיכת קווי 4 ביוני 1967 לגבול הקבע של ישראל. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו (5.10.95), בדיון על אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את גבול הקבע של ישראל על פי משנתו. נאום פרוגרמטי זה, הוא מורשתו המדינית של רבין:
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
האם טענתו של יניב היא שרבין היה שקרן, שהוליך שולל את עמו ובשעה שהצהיר את הצהרתו זו, הוא התכוון לבצע את ההיפך הגמור של דבריו? או שמא יניב משקר?
3. יום הזיכרון המוחמץ
שלושה ימי אבל וזיכרון ממלכתיים קבעה מדינת ישראל בלוח השנה העברי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ויום הזיכרון לרצח יצחק רבין.
לימי הזיכרון הללו רובד עמוק יותר מעצם הצו לזכור – את הנספים לשואה, את חללי צה"ל או את רבין. רובד העומק של יום השואה, הוא המסר של החובה לקיים ריבונות יהודית בארץ-ישראל לנוכח האלטרנטיבה של חיים נטולי עצמאות וריבונות בגולה. רובד העומק של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ההכרח להיאבק על הריבונות היהודית בארץ-ישראל וההכרה במחיר הכבד שקיומה של ריבונות זו דורש מאיתנו, בשל העובדה שאנו חיים בסביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. רובד העומק של יום הזיכרון לרצח רבין, הוא התובנה שאין קיום למדינת ישראל אם לא תהיה דמוקרטיה איתנה ושהאיום הפנימי של שנאת אחים ומלחמת אחים מסכן את המדינה לא פחות מהאיום החיצוני. האם נכון להציב את יום הזיכרון לרבין במישור אחד עם שני ימי הזיכרון האחרים?
מזה 2,500 שנה מתאבל העם היהודי על רצח גדליהו בן אחיקם, המושל היהודי האחרון בארץ-ישראל, שנרצח בידי מתנקש יהודי לאחר חורבן הבית הראשון ויציאת רוב העם לגלות בבל. מהו רצח גדליהו, לעומת המאורעות הנוראים של חורבן הבית, חורבן הריבונות, הטבח ההמוני בעם ישראל והגלות לבבל, המצדיק יום צום רביעי בסדרת צומות החורבן? קביעת יום הצום הזה, נועדה להציב תמרור אזהרה מפני משמעות הרצח הזה. רצח גדליהו בן אחיקם נחשב במסורת היהודית כהשלמת החורבן, כמסמר האחרון בארון הקבורה של הריבונות היהודית הראשונה.
גדליהו בן אחיקם היה פקיד ממונה מטעם הצורר הבבלי שהחריב את הממלכה ואת בית המקדש והגלה את העם. ואף על פי כן, רציחתו היא זעזוע המצדיק צום כעבור 2,500 שנים. אם כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ברצח של מנהיג ישראלי נבחר, פטריוט ישראלי שהנהיג את צה"ל לגדול בניצחונותיו וכראש ממשלה הוביל מדיניות, אמנם שנוייה במחלוקת, אך אין מחלוקת שהיא נועדה להיטיב עם מדינת ישראל ולהבטיח לה עתיד טוב יותר. ראוי היה יום הזיכרון לרבין לעמוד במישור אחד עם יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, במקומו ומעמדו בלוח השנה העברי.
והנה, כעבור 15 שנים יום הזיכרון הולך ומאבד את מעמדו. לא נוצרה מסורת של זיכרון ובמקומות רבים אין מקיימים עוד טקסים, כיוון שהציבור הדיר את רגליו מהם. יום הזיכרון החשוב הזה, היה להחמצה נוראה. מדוע זה קרה?
התשובה לשאלה זו מתמצית בשתי מילים – "מורשת רבין". מי שהפכו את היום הזה, מיום הדמוקרטיה הישראלית, יום של חשבון נפש אמיתי של החברה הישראלית שנועד להטמיע בה את ערכי הדמוקרטיה, ליום הזדהות ממלכתי עם דיעה פוליטית מסוימת, הוזיל אותו, רוקן אותו מתוכן והפך אותו לבלתי רלוונטי.
המשמעות הנוראה של רצח רבין היא עצם הניסיון לסיים ויכוח לגיטימי בין דעות לגיטימיות באמצעות כדורי אקדח. המסר הראוי של החברה הישראלית לנוכח המשמעות הזאת, הוא שכל הדעות הן לגיטימיות, שהוויכוח הוא לגיטימי, שהמחלוקת היא ראויה ושיש לכבד את הכרעת הרוב. ובעיקר – שלילה טוטאלית של אלימות פוליטית. זהו מסר לדורות, שיש לחזק ולהעצים אותו, שיש לחנך עליו ושיום הזיכרון לרצח הוא הסמל הממלכתי למקומו בחברה.
אולם מעצבי יום הזיכרון לרבין לא התאפקו – הם עשו את יום הזיכרון קרדום פוליטי לחפור בו; הם ניסו להפוך את יום הזיכרון לרצח רבין ליום הזדהות עם דרכם הפוליטית. המסר הוא שהמעשה הנורא אינו רצח ראש ממשלת ישראל, אלא ש"הם" רצחו את ראש הממשלה "שלנו" ובכך גם "רצחו את השלום", כביכול. ולכן, יום הזיכרון הוא יום הזדהות עם "השלום" כפי שאותם מעצבים רואים אותו ויום של דה-לגיטימציה למי שאינו מאמין בדרך הזאת. המסר השקרי הזה מחבר את מי שמתנגדים לדרכם לרצח.
המניפולציה הזאת היא נוראה, כיוון שהיא היפוכו הגמור של המסר הראוי ליום זה. אין היא מעבירה מסר של לגיטימיות לדעות השונות ולוויכוח תרבותי ביניהם, אלא מנסה ליצור מסר ממלכתי שדעה אחת נכונה ודעה אחרת שלילית מעיקרה ולכן אינה לגיטימית. האם משמעות הרצח נוראה פחות עבור מי שהתנגד בכל ליבו לרבין ולדרכו, מאשר למי שתמך בה בכל ליבו? מי שבעיניו יש הבדל, מעיד על עצמו שלא הפנים את משמעות הרצח, ואת משמעות המסר המוחלט של "לעולם לא עוד".
יתר על כן, המניפולציה גדולה יותר כיוון שהיא מדביקה לרבין עמדות רחוקות מאלו שהוא דגל בהן. רבין, עד נשמת אפו האחרונה, התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 4.6.67. כאשר הופכים את יום הזיכרון לרצח ליום של הזדהות עם נסיגה כזו ושל דה-לגיטימציה להתנגדות לנסיגה כזו, הופכים למעשה את עמדתו האמיתית של רבין לבלתי לגיטימית. איזה אבסורד!
שקר – אין לו רגליים. לא בכדי, המניפולציה הפוליטית של יום הזיכרון לרצח רבין הפכה את היום הזה ליום זניח ובלתי רלוונטי שכמעט ואינו קיים בחברה הישראלית. כיוון שהמשמעות הראויה ליום הזה כל כך חשובה, ההחמצה הזאת היא טרגדיה לאומית.
האם ניתן לתקן את המעוות, ולהחזיר את יום הזיכרון לרצח רבין למקום הראוי לו בדופק החיים הלאומי שלנו? קשה מאוד לתקן מה שקולקל בשיטתיות ובעקביות במשך 15 שנים, אך אני מאמין שהדבר אפשרי. אולם לשם כך יש לשים קץ למניפולציה הזאת ולצקת מחדש ליום הזה את התוכן הראוי לו, שהחברה הישראלית זקוקה לו כל כך.
אהוד: מה שעוד מקלקל ומבלבל הוא קביעת שני ימי זיכרון כל שנה, אחד לפי הלוח העברי ואחד לפי הכללי, שזה אבסורד! ובאשר לדעתך על מורשת רבין, דברים דומים כתבתי ברשימה ב"הארץ" בשנת 2003, שהובאה בצרופה בגיליון הקודם ואני שב ומביא אותה כאן בצרופה.