רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ו / חלק ראשון

הפורד מגיע למחסום קונצרטינות לילי בכניסה לחובבי-ציון.

 "מאיפה אתם באים?" קורפורל בריטי צעיר, חמוש בתת-מקלע טומיגאן שחור וחובש כומתה אדומה, מאיר את פני דודל הנהג.

 "תל-אביב."

 "גרים כאן?"

 "לא. רק עוברים בדרך ליוספיה."

 "את מי זה אתה מחביא בפנים?"

 "זאת היא, היא ישנה."

 "ראיתם משהו חשוד בדרך?"

 "שום דבר. הכביש היה ריק, לגמרי."

 "אתה מוביל משהו בטנדר מאחור?"

 "שישק לי בתחת!" דודל מנצל ללחישה רגע שבו הבריטי מביט לתא המטען, ומיד עונה לו בחיוך: "רק כדי-חלב ריקים."

 "צאו החוצה!" אומר הקורפורל, וכאשר דודל, ג'ו ואווה יוצאים, אינו נראה מופתע מכך שבניגוד למותר יושבים שלושה בקבינה. הוא מעמיד אותם ליד שדרת הברושים, בכניסה למושבה, ידיהם למעלה וגבם לכביש, ופוקד על חייל לערוך חיפוש בגופם. חייל אחר בודק את הכדים הריקים. דודל מחייך בשעת החיפוש. ג'ו מתקומם על ההשפלה ומבקש להתפרץ, אך דודל מאותת לו לשתוק.

 "תבדוק אם היהודייה המסריחה לא מחביאה פצצה תחת הבטן." הקורפורל הצעיר מדבר בניב לונדוני מהיר, בטוח שאיש מהעצורים אינו מבין. "בעצם מה איכפת לנו שהנייטיבס האלה יהרגו זה את זה? הלילה כבר פוצצו את הבית של ראש המועצה שלהם!"

החייל שעומד מאחורי גבה של אווה קולט זאת מיד ומעביר ידיו על גופה של אווה, מקצות שדיה ועד לחיקה, קרוב אליה מאוד, כמתחכך בה.

 "קורפורל, זוהי בושה לצנחן בריטי להתנהג כך. אני מציע לך לשמור את לשונך ולומר לטוראי שלך להוריד את הידיים מהאשה, או שהסיפור שלכם יגיע רחוק מאוד!" פולט ג'ו מאיירסון הצעיר באנגלית של המעמד העליון, שהוא מדבר מנעוריו, ובקול מעודן, אריסטוקרטי.

הקורפורל מתבונן בו בחשד ונרתע. הבחור צנום ועדין, קצת נשי, אך מבטו, מבעד למשקפיו בעלות מסגרת הזהב הדקה, תקיף ומצווה. דומה שאין שמץ של פחד בדיבורו. "מי, מאיפה אתה, אדוני?"

 "ג'וזף מאיירסון, בחופשת קיץ מלונדון סקול אוף אקונומיקס, זה הנהג שלי וזוהי אשת פועל מהאחוזה שלנו, יוספיה. בעלה חולה. אנחנו חוזרים מביקור אצלו בבית-חולים אסותא בתל-אביב."

את עניין הפציעה משמיט ג'ו, כדי שלא לעורר שאלות נוספות.

 "בסדר, עלו למכונית, אבל סעו קודם לתחנת המשטרה לבקש רשות להמשיך ליוספיה, אחרת יעצור אתכם המחסום ביציאה הצפונית. היזהר בדרך, אדוני. הלילה מוטל עלינו לחסל קן טרור יהודי!" – מתנהג הקורפורל כאילו ראש-הממשלה קלמנט אטלי העניק לבחור הצנום הזה, שבא מלונדון, ושמסגרת משקפיו היקרה נוצצת בחשכה כיהלומים – כתב-מינוי לפקח על חיילים אנגלים פשוטים שנשלחו לפלשתינה.

דודל מנסה להתניע את הפורד פעם ועוד פעם, ולהכעיס – המנוע נותר דומם. הוא יורד עם המנואלה, מתכופף ומתניע את הטנדר בחושך מצידו הקדמי, כשהוא מבקש מג'ו למשוך את הסטארטר מבפנים. המנוע מסתובב וצובר תאוצה, דודל קופץ חזרה לקבינה והטנדר יוצא לדרך, לקול צחוקם המלגלג של החיילים הבריטים.

*

צעדי הג'ינג'ית והקאובוי שוקעים בדרך החול העמוק. הצלליות של בתי כפר-מאהלר ערוכות משני צידיה, משק-משק, גדר ועצים אחדים. בהגיעם לצריף של ויוי דהאן, השניים כבר מזיעים מאוד. במורד הדרך מסתמנים בחשכה הבית והעצים בגינת בית-הקפה לוצי. הג'ינגית כולאת את נשימתה המהירה ומגרדת קלות בשלבי התריס, כיודעת את האות המוסכם.

 "דניס? זה אתה, שוב פעם?" – ויוי, ישנה-למחצה, בחלוק בד לבן פשוט, עומדת בפתח החשוך. שערה השחור עודנו פרוע. פניה גדולות ואפלות, אפה הבשרני נוצץ בתקיפות גברית. הקאובוי תופס בזריזות את ויוי בשערותיה מאחור, וסותם לה את הפה בידו השמאלית.

הג'ינג'ית לוחשת בצרידות: "לעזאזל! את המספריים איבדתי!"

הקאובוי דוחף את ויוי פנימה לתוך החדר, לופת את ידיה מאחור ומוליך אותה למכונת-התפירה, שם נוצץ לו זוג מספריים. לכרמלה נדמה שהיא חולמת את כל זה. השלושה יוצאים ושם, על המפתן החשוך, מתחילה הג'ינג'ית לגזוז את שערה של ויוי. לא נשמע הגה. שום קול. רק חריקה מתכתית מגעילה של מספריים חותכות בחושך.

 "זה בשביל האנגלי שאת שוכבת איתו! זונה של חיילים!" לוחש הקאובוי.

 "שאלוהים ישלם לכם, מנוולים!" אומרת ויוי, במלים חנוקות, ואינה צורחת, לבל תעיר את הבנות.

שערותיה נופלות בחושך, זורמות על זרועות הקאובוי כמפל משי, ומגע גופה החם והמוצק מרגיז אותו.

 "ככה עושים לבוגדת!"

 "ותגידי תודה שמשאירים אותך בחיים, דהאן!" מוסיפה הג'ינג'ית בקול נמוך וצרוד מאוד.

 "ועוד דבר אחד, דהאן, אחרי שנגמור לסדר לך את הקרקפת – אל תצעקי לעזרה מפני שמה זה יועיל לך שתעירי את שתי הממזרות שלך!"

 "אתה חושב שאני לא מכירה אותך, שרעבי, מה אתה נותן למשוגעת הזאת לעשות איתך מה שהיא רוצה!"

 "ילען דינכ, ויוי, תפסיקי להזדיין עם הבריטי אם את רוצה שיהיה לך טוב!"

ממזרח נשמעות התפוצצויות עמומות של רכבת התחמושת העולה באש, והאופק מאדים.

*

במקום שהכביש הצר פוגש את שדרת התאנים, שתוחמת את גבולו הצפוני של הכרם, אומר לי גיורא:

 "אורי ימח-שמך, מה אתה מזמזם כל הזמן אלונזאנפאן? עכשיו אני יודע שאתה אוהב את טליק רסקין ובגללה סחבת אותי לחוג ריקודי-עם! איזה אהבל אתה, בחיים היא לא תהיה חברה שלך!"

גיורא חבר שלי, אבל אני לא תמיד סובל אותו. יש לו ראש מרובע ועורף פר עקשן. הוא לא קורא ספרים והוא הרבה יותר חזק ממני. אתם יודעים, ככה זה כשלומדים באותה כיתה עם מישהו שגר מול הבית שלך, והולכים איתו יחד פעמיים ביום הלוך וחזור לבית-הספר ואפילו סוחבים לפעמים בבוקר אבטיח מהמקשה ומסתירים בעשב הגבוה על גבול הפרדס, ואוכלים אותו קר כשחוזרים בצהריים, ויושבים בצל בתוך גומת חול פריך, תחת עץ הדר, וכל זה רק מפני שאין עוד אחד בגיל שלכם ביוספיה.

 "מה פתאום היא טליק בשבילך? אסור בכלל להשתמש בשם הזה! ותדע לך שאני שונא את גידי ישראלי השוויצר ואת האחות היפהפייה שלו צפרירה, שאתם כולכם משפשפים עליה או משהו כזה, בבית-כיסא."

 "על מה אתה מדבר בכלל, אורי? למה אתה תמיד עושה צחוק מעצמך? מה, אתה אף פעם לא מסתכל על עצמך בראי?"

בתשובה אני סוטר על לחיו המוצקה, למרות שאני יודע שהוא לא יהסס להחזיר לי, ואכן מיד אני מוצא את עצמי לכוד בהתכתשות איתו, ושנינו נעשים פקעת שנזרקת על האדמה החמימה, הזרועה אבנים קטנות, ומקפצת על קוצים וערימות מוץ זעירות שהותירו נמלים חרוצות בפתח מחילותיהן.

*

 "איך הרגשת בתור יהודייה מסריחה כשהגוי דחף לך ידיים?" שואל דודל את אווה.

 "מדוע אתה מתעלל בה כל הזמן?" מתערב ג'ו.

אווה מעבירה בחשאי את אצבעותיה על ירכו הצנומה של ג'ו, וטופחת עליה בהכרת-תודה. הוא נרתע-מעט למגעה.

 "אתה תמים, ג'ו, אתה עוד צעיר ותמים. יוספיה השתנתה. זה כבר לא מה שהיה בחופשות הקודמות שלך. זה כבר לא החיים בכפר שהכרת. לפעמים כבר מרגישים שהכל עומד לפני פירוק."

 "כשהחיים ביוספיה היו יפים, דודל," אומרת אווה, "באירופה עלו בעשן יהודים, כל יום."

הפורד חולף על פני השוק הגדול של חובבי-ציון. הרחוב הראשי, רחוב המייסדים, וגם הסמטאות היורדות אליו – ריקים. כלב נובר בפסולת השוק, חתול מפוחד מיילל לעומתו, נאחז גבוה בגזע אקליפטוס שקליפתו מופשלת. ובין עמודי הפנסים, המפיצים אור צהוב, עובר הפורד קטעים של חושך. על קיר בנק אנגלו-פלשתינה רשומה באותיות שחורות כתובת גדולה של המחתרת:

למה נירא מוות? הן מלאכו על כתפינו רוכב! – ח.נ. ביאליק

 "בקיץ שעבר היכרתי ילדה גדולה מכפר-מאהלר, שבאה אלינו לעזור בחופש לאמא במטבח. היה לה חיוך נהדר של סייחה פראית. אני לא יודע איך השיגה את הכתובת שלי, אבל קיבלתי ממנה בלונדון שני מכתבים. הנה, אני מחזיק אותם אצלי. הם עוד גרים שם?"

 "ג'ו, תיזהר ממנה," אומר דודל.

 "מדוע?"

 "ככה." הוא צוחק.

 "כאשר כרמלה דהאן היתה מגישה לו ארוחת-בוקר, באירופה עוד מתו יהודים במחנות, כל יום, גם אחרי השחרור," מתעקשת אווה על שלה בקול מונוטוני.

 "מה זה נוגע לך? מדוע את משתדלת כל הזמן להיות יותר יהודייה מסתם יהודייה? – היי, אווה-אווה, את מכירה את המנגינה הזאת?" הוא מתחיל לפזם: "רוח סתיו נושבת, פנס-רחוב דועך, מהר אל הרכבת, כל הגדוד הולך. זיו עינייך הבהיר, מכל אלפי, בנות העיר, אני זוכר רק לילי – אהה, לילי מרלן!"

 "אולי תעזוב אותה כבר, דודל? מדוע אתה מתעלל בה?"

 "היא ראויה לזה. היא אוהבת את זה. תשאל אותה. תשאל גם מדוע לא נשארה עם הבעל הפצוע שלה באסותא?"

 "פטר בכלל לא בעל שלי," אומרת אווה ביובש.

 "מה?!" מסובב דודל במהירות את ההגה שמאלה, כאילו רצה לעצור מרוב תדהמה. אווה נזרקת כפקעת רכה לחיקו של ג'ו, אך הטנדר אינו מתהפך אלא רק חורק בסיבוב ועולה בדרך-הכניסה לתחנת המשטרה של חובבי-ציון. מולו יורד ברעש אופנוע הBSA-, הצבאי-לשעבר, של דוקטור וולף, שהפעם הוא רוכב עליו לבדו.

*

מישהו דוחף אותי בכתף ומנסה להפריד ביני לבין גיורא, ונוגע בידיים רכות, לא של מבוגר.

 "תפסיק כבר להכות את אורי, פרא-אדם!"

רותי!

היא הודפת את גיורא, וזה מפסיק מיד כי הוא מתבייש ממנה.

 "מה את עושה כאן, רותי?" אני שואל.

 "שלא תחשבו שהצלחתם לברוח ממני! הלכתי אחריכם בשקט כל הזמן וראיתי כל מה שעשיתם!" עיניה הירוקות נוצצות בחשכה כמו עיני חתול. "גם את הזאת שהשתינה!"

 "לורט תהרוג אותך!" אני אומר לה.

 "אני חושבת שלדודה שלי יש עכשיו מספיק צרות משלה," היא צוחקת.

האופק במזרח, מעבר לכרם ולשדרת התאנים, מאדים. מגיע משם אפילו ריח של שריפה. זה קשור כנראה בהתפוצצויות המרוחקות ששומעים כל הזמן.

 "ולא פחדת?" אני שואל את רותי.

 "מהפיצוץ?" מוסיף גיורא.

 "מה יש לי לפחוד?" היא שוב צוחקת בחשכה, בעיניים הירוקות שלה. "הלא כשהפציצו את תל-אביב נפלה פצצה ברחוב שלנו, והחברה הכי טובה שלי פילי לבקוביץ, שישבה בתוך הבית-כיסא, עפה איתו יחד מהקומה השלישית לראשונה, והפסידה שלוש אצבעות ביד. ואצלנו בבית, שאנחנו גרים על יד הים, כבר הסתתרו בלילה מעפילים, והיה פעמיים עוצר ושמענו יריות. וכשנשרף הגאראז' של 'המעביר' עלה עשן שחור מהטאיירים שבערו, יא-בה-יה – עד לשמיים – ואנשים רצו מכל הרחובות עם דליים של מים לכבות את השריפה! מה, תשמעו, אצלכם כאן ממש משעמם! לא קורה כלום. אתם יודעים בכלל מי זה האחיות אנגלנדר?"

 "לא," אומר גיורא.

 "אתם רואים? טמבלים!"

 "את משוגעת, רותי!" אני אומר לה. "את תחזרי מיד לישון לבית שלנו כי בסוף יאשימו אותי!"

 "תראו מי שמחנך אותי! אני אעשה מה שאני רוצה!" והיא הולכת לה.

 "אני אלווה אותך, רותי! אני לא פרא-אדם." אומר גיורא, ועוזב אותי לבד.

*

גברת ליזה מאיירסון, כבדת-הרגליים, במשקפיים, עורה בהיר ומנומר בנמשים, עטופה חלוק-בית מבד אנגלי משובח, עומדת בראש המדרגות החיצוניות, מחכה לבעלה. מעבר לגבה ומעבר לפרדסים, מאחורי גבעת המחצבה, מאדים האופק הרחוק. הרכבת המתפוצצת עולה באש. מאיירסון חוזר מהאסם בהליכה איטית, משתעשע במקל-טיול.

 "ג'ייקוב? יצאת מדעתך?" היא נדהמת. "מה הטיולים האלה בלילה, בגילך?"

 "צריך לעשות משהו. חטפו את מייג'ור קמפבל." הוא עולה לאיטו במדרגות מן החצר אל המרפסת, הצופה על פני יוספיה החשוכה, ומתנשם מהמאמץ.

 "חבל מאוד, ממש נורא, מסכנה מילי. אבל אתה כבר עשית מספיק. זה לא בשבילך להתרוצץ בלילות. אפילו בחושך אני מרגישה שאתה חיוור," אומרת ליזה. "ארץ-ישראל נעשית מטורפת מיום ליום, ומסוכנת מאוד. אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור לגור בתל-אביב. ואולי כדאי לנסוע לאנגליה לאיזו תקופה."

 "בינתיים, כאן יותר שקט מתל-אביב."

 "שקט?" היא מצביעה, ממקומם במרפסת הגבוהה הפתוחה שבקומה השנייה, בכניסה לדירתם, אל האופק הבוער שבמזרח.

 "אבל תחשבי מה יקרה ליוספיה אם נעזוב, מה יהיה אם כולם יברחו?"

 "כולם לא יברחו, ואת יוספיה, אם לא תהיה ברירה – תצטרך בסוף למכור. אתה כבר לא בריא, ואם הערבים יסתלקו – ממילא לא יהיו פועלים בשביל להחזיק את האחוזה."

 "ואם לא יסתלקו?"

 "אז אנחנו נצטרך לברוח!"

 "את פסימית, ליזה, את כמו בן-עמי. רואים רק חלומות שחורים."

 "אני מודאגת. לורט מתרוצצת בלילה על סוסים. הפורשים שוב פוצצו משהו. כל רגע קורה דבר מרגיז אחר."

 "ג'וזף בפורד עם גבעוני, הם חוזרים עכשיו מתל-אביב, כשיבוא ידבר עם לורט. היא רק ילדה מפונקת, אבל לו היא נשמעת."

 "ילדה מפונקת רגילה לקבל כל מה שהיא רוצה, אבל מה יקרה אם תתאכזב? אני אמא שלה, אני מרגישה אותה. משהו מציק לה, גם השמחה שלה הערב היתה מלאכותית."

*

השוטר חיים ברלין מקבל בחוסר-רצון את פניו של ג'וזף מאיירסון הצנום. לחיו של השוטר אדומה עדיין מהסטירה שחטף מגברת קמפבל, אשת המייג'ור החטוף. בחולצת החאקי שלו ספוג ריח הבושם שלה.

 "אתם לא יכולים לצאת מהמושבה," אומר ברלין. "יש עוצר."

 "אני הבן של ג'ייקוב מאיירסון מיוספיה. מחכים לי בבית הלילה. יש אפשרות לטלפן לשם?" לעברית של ג'ו יש צליל זר, אנגלי.

 "לא צריך. כבר דיברו איתו מכאן," משנה ברלין את דעתו וממלא אישור-נסיעה, חתום על-ידי מפקד התחנה.

 "מה דיברו? מדוע בכלל יש עוצר הלילה, וחיפושים?" נועץ ג'ו מבט בשוטר, מבעד למסגרת הזהב הדקה של משקפיו, ונשמע בטוח מאוד בעצמו.

 "נחטף מייג'ור בריטי, קמפבל, הוא היה עם אשתו בדרך חזרה מהאחוזה שלכם לתל-אביב. היא כאן. כולם הלילה כאן. גם ראש המועצה יהושע סלומון ואשתו כאן. הטרוריסטים זרקו פצצה לקבינט שלו, ותשמע מה שברלין אומר לך, זה לא היה הפיצוץ הראשון הלילה, וזה לא היה הלילה האחרון שיהיו בו פיצוצים..."

 "מדוע אתה כל-כך ציני?" שואל ג'ו.

 "לא ציני ולא מדזיני. אני מרוגז. האשה של המייג'ור ניסתה להשפיל אותי!"

*

 "איפה תופיק?" שואל איברהים.

 "הלך. הלך ולא שב." עונה עבד.

 "יכול להיות שזה הוא, יחרב-ביתו, שרץ שם על הכביש חזרה לכפר?"

 "לא יכול להיות. הלא אתה אמרת שתסרס אותו אם יברח."

 "אני אמרתי?"

 "כן."

איברהים מבחין באור שמדליק שפילר במחסן הנשק, ובתנועה של בחורי ההגנה, שבאים לקחת נשק.

 "יאללה," הוא אומר. "מה זה היתה ההתפוצצות? זה לא היום שלנו. תופיק זה, ירחם אלוהים על נשמתו, מכר אותנו ליהודים."

 "אם כבר אנחנו כאן, למה שלא ניקח פרה?"

 "אני לא גנב!"

 "מי גנב? נמכור אותה ונקנה רובים!" מציע עבד.

 "ואיך ניקח?" שואל איברהים.

 "נואר עומד כל יום בשער של אבו-ז'וזף ומגרד את הביצים. בחיי שהוא יודע גם איך להיכנס לרפת."

 "למה אני? אני לא גנב!" נבהל נואר השחור, שעיניו מבריקות בחשכה במבט חייכני ולח. "אמרתם, הולכים לקחת רובים!"

 "יאללה, דבר!" נוגע איברהים במרפקו בזרועו של עבד, וזה נרמז מיד ומוריד לנואר מכה על ראשו.

 "אי!"

 "שתוק! אם תצעק נהרוג אותך!"

עבד מכה על ראשו פעם נוספת.

 "טוב, טוב. אני אראה לכם איך להיכנס מהחצר של הפרות, מהמקום איפה שממליטות, בלי שירגישו."

*

 "מה שוב קרה?" פותח נפתלי קפלן הרדום את הדלת לרפי המ"מ, ומכניסו פנימה. קפלן מוצק ונמוך, קרחתו עטורה שיער שחור, ופניו שחומים.

 "הפיצוץ לא העיר אותך? זה עוד לא נגמר."

 "אם היית יודע כמה אני עייף."

 "עכשיו טילפנו למאיירסון, להודיע שמייג'ור קמפבל נחטף."

 "לעזאזל!" מתעורר קפלן באחת. "הם רוצים להחזיק אותו בן-ערובה לקראת ההוצאה להורג של נבות בן-יזרעאל."

 "מאיירסון מבקש שניקח שוב רובים משפילר, ונצא לחפש את החוטפים! שלושה חבר'ה שלי כבר כאן."

 "לא בא בחשבון. עכשיו אני מבין מה הרעש פה מעבר לקיר. תפסיקו מיד! אתה לא מכיר את הבריטים? עד הבוקר תהיה כל הסביבה מלאה צבא, עוצר וחיפושים. אם ימצאו בפרדסים בחורים שלנו, יאשימו גם אותם ולא יבדילו בינם לבין טרוריסטים. אני מעריך מאוד את מאיירסון, שלמרות שהוא רחוק מאוד מלהיות אחד משלנו, הוא מאפשר לנו להתאמן כאן ביוספיה מתחת לאף של הידידים האנגלים שלו, אבל אי אפשר להקריב את הבחורים שלנו רק מפני שמאיירסון רוצה להיות בסדר עם הידידים שלו, לא, זה מסוכן."

 "אז מה נעשה?"

 "אתם תחזרו לאסם ותחכו שם בשקט, ותדאגו שאם יהיה חיפוש הלילה, לא ימצאו אצלכם כלום, אתם רק מתלמדים בחקלאות אצל מאיירסון. ואני עולה איתך עכשיו למשרד של מקס, לטלפן למפקדה בתל-אביב."

 "מה תגיד להם?"

 "שיזהירו את 'הראש'. להם יש דרכים להעביר לו הודעה שאם הפורשים מתכוונים לתלות את המייג'ור, הפעם אנחנו לא נבליג ונדאג להעניש אותם אחד-אחד, מפני שבהתנהגות חסרת האחריות שלהם הם מסכנים את כל היישוב המאורגן! ואת ההעפלה! ואת ההתיישבות, הכול! את כל מה שצריך להכין בעוד מועד לקראת היום שבו תקום כאן מדינה עברית!"

 "מה זאת אומרת, הלא כולנו נאבקים באנגלים, לא?"

 "אל תהיה נאיבי. האנגלים זה לא ה'ביג דיל' שלנו. ממילא הם יסתלקו בקרוב. המלחמה האמיתית, העקובה-מדם, תהיה פה עם הערבים שעכשיו עוד יושבים בשקט ולא מעיזים להרים ראש אלא מחכים שאנחנו קודם לכן ניפטר מהאנגלים גם בשבילם, ואז יתחילו בהתקפה כזו עלינו, ש'הראש' והחסידים השוטים שלו כלל לא מבינים שהיא תבוא וגם לא מתכוננים לקראתה. הם, הפורשים מהמדיניות של כלל היישוב, רגילים לחשוב רק על טרור – נגד אנגלים, נגד ערבים, נגד אזרחים, זהו."

 "ולא איכפת לך שמחר בבוקר תולים צעיר עברי?"

 "עברי, אבל טרוריסט! בהתקפה על תחנת-המשטרה, שבה הוא השתתף, נהרגו לא רק אנגלים וערבים, נהרגו גם יהודים. הארגון שלו פוגע לא רק בחיילים ובשוטרים בריטים, פוגע גם בסתם אזרחים מכל המינים. ומי, אתה חושב, הרג בתל-אביב את שני קציני המשטרה היהודים שיף וגולדמן? ומי שדד בנקים של יהודים? ומי ניסה ליצור קשרים עם איטליה הפאשיסטית, ואפילו עם גרמניה הנאצית?"

 "אבל הבריטים תולים מחר אחד משלנו!"

 "מי שמרחם – לבסוף מתאכזר. טרור רק מביא עוד טרור בעקבותיו. אם יתלו חייל בריטי, האנגלים ישתמשו בזה בתור תירוץ לאסור עוד יהודים ולירות בהם, להטיל עוצר ולגלות מחסני-נשק שלנו. מה שהפורשים המנוולים עושים זה רצפט להתאבדות לאומית, לחורבן היישוב. אבל אנחנו הכוח המרכזי. האחראי. רק לנו יש תשובה, אמנם לא מספיקה עדיין, לאיום הנורא שמחכה לנו בקרוב, מלחמה לחיים ולמוות עם הערבים."

 "ולזה אנחנו הולכים עם בורגני, עם בעל-אחוזה עשיר כמו מאיירסון?"

 "אל תהיה טיפש. מאיירסון הוא יהודי חם וציוני מסור ונאמן. בעניינים של ביטחון, כשהולכים להקים צבא עברי, אין שמאל וימין, כולם מאוחדים, רק הפורשים הם מחוץ לגדר. חרפה לעם ישראל!"

 "תדע לך שבחבר'ה שלי יש כאלה שדי מתמרמרים על העמדה שלנו. מרגישים כאילו אנחנו לא עושים מספיק, רק מתאמנים כל הזמן."

 "אז תגיד לחבר'ה שלך שאנחנו פותחים באש רק על ספינות הגירוש הבריטיות ועל תחנות-החוף שמסייעות לגלות את ספינות המעפילים. המאבק העיקרי שלנו היום הוא בתחום המדיני וההתיישבותי. שעת ההכרעה בארץ-ישראל מתקרבת. הבעייה הבוערת עתה היא לא המאבק של היישוב נגד בריטניה, שבממשלה שלה לא ראו צורך לדון השנה אפילו פעם אחת בכל פעולות-הרצח שביצעו הטרוריסטים שלנו. הבעיות העיקריות הן לקבוע את הגבולות של המדינה העברית, להשיג תמיכה בינלאומית להקמת המדינה העברית – באומות-המאוחדות ובעיקר בארצות-הברית, ולהתכונן למלחמה הצפוייה לנו עם מדינות ערב. בן-גוריון עוסק עכשיו כמעט רק בזה. אנחנו צוברים נשק ובונים צבא עברי, את זה תסביר לחבר'ה שלך! ואת זה נסביר גם להיסטוריה, כאשר המנוולים יתחילו לטעון שהם גירשו את הבריטים מהארץ!"

המשך יבוא