כיוון ש"שירת הניבלונגים" איננה נכללת ב"ספרות החובה" של המשכיל הישראלי, וכיוון שהדיון על דמות האישה באפוס זה עלול להיות בלתי מובן בלי הכרת הרקע שלו – אביא כאן בקצרה פרטים על השירה הזאת:
את "שירת הניבלונגים" כתב משורר עלום שם בן המאה ה-12 בגרמנית של ימי הביניים. השירה עברה מספר שינויים במשך הדורות, ותורגמה לגרמנית מודרנית על ידי קרל זימרוק במאה ה-18. לצורך כתיבת הרשימה הזו השתמשתי בתרגום החופשי לעברית של יוסף האובן (נבו), שראה אור ב-1996 בהוצאת ירון גולן. לאירועים, המוזכרים באפוס הזה, יש שורשים במאה החמישית – אחד הגיבורים, לדוגמה, הוא אטצל מלך ההונים, שהוא מזוהה עם אטילה אשר הגיע עם צבאו באמצע המאה החמישית עד בורגונדיה שבמערב גרמניה.
הניבלונגים, על פי האגדה, הם עם מופלא של ענקים וגמדים, "ילידי ערפל", שמושבם, כנראה, בנורבגיה. הם היו בעלי אוצר כביר, אך זיגפריד, יורש העצר של ארץ השפלה (הולנד), מנצח אותם, הורג דרקון אימתני ומנכס לעצמו את האוצר. זיגפריד טובל בדמו של הדרקון, ונעשה חסין מפני פגיעת חרב, להוציא פיסה קטנה של עור בין שכמותיו, שם הפריע עלה קטן את חדירת הדם (זה מזכיר את סיפורו של אכילס, שמכל גופו – רק עקבו לא הוטבל בנהר המוות המחסן מפני חיצים וחרבות). הוא מנכס לעצמו גם חרב פלאית בשם בלמונג, וכן גלימה ההופכת אותו לרואה ואינו נראה. מצויד באביזרים מופלאים אלה, הוא מתכוון להילחם במלך בורגונדיה ולרשת את ארצו, אך במקום זה, הוא מתאהב באחותו של גונתר, מלך בורגונדיה, הלא היא קרימהילדה, והיא עצמה מתאהבת בו נואשות. ההתאהבות של קרימהילדה בזיגפריד מזכירה את התאהבותה של אריאדנה בתזאוס. זיגפריד הופך להיות חבר בלב ובנפש לגונתר, ויוצא מטעמו להילחם באויביו הסכסונים והדנים, והוא זוכה משום כך לנשיקה מפיה של קרימהילדה. זיגפריד נרתם למשימה המסוכנת להשיא את גונתר לבחירת ליבו האלוהית – ברונהילדה, מלכת איסלנד. הסכנה נובעת מכך שברונהילדה היא שליחתו של האל אודין, ויש לה כוחות פלאיים – כל מחזר המבקש את ידה, עליו לעבור מבחנים קרביים, ואם היא מנצחת אותם – דבר שקורה תמיד – היא עורפת את ראשו. זיגפריד מעוניין לסייע לגונתר לזכות בידה של ברונהילדה, גם משום שבדרך זאת הוא יוכל להשיג את ידה של קרימהילדה, אחותו של גונתר. גונתר וזיגפריד מגיעים לאיסלנד, וזיגפריד מציג עצמו כוואסאל של גונתר, כדי שכל תשומת הלב של המלכה היפה והאכזרית תופנה אליו. בסיוע הגלימה הפלאית מצליח זיגפריד לנצח את ברונהילדה בתרגילי הקרבות, והניצחון מיוחס לגונתר. בעקבות כך מסכימה ברונהילדה להינשא לגונתר, ותכונותיה האלוהיות נושרות ממנה. אלא שבליל הכלולות חוזרת ברונהילדה לסורה, מכה את גונתר מכות נמרצות ותולה אותו על מסמר שבקיר. זיגפריד נרתם שוב לעזרתו של גונתר, מכניע את האישה הסוררת, ומאפשר לגונתר להגשים את נישואיו, לא לפני שהוא גונב מברונהילדה טבעת וחגורה שהעניקו לה את הכוחות לגבור על גונתר. את שני האביזרים האלה מעניק זיגפריד מתנה לקרימהילדה שהופכת להיות אישתו.
זיגפריד (אשר בינתיים ירש את סמכויות המלוכה מאביו עוד בחייו) וקרימהילדה מוזמנים לוורמס, בירת בורגונדיה, אלא ששם מתנהגת ברונהילדה באדנות, ודורשת מקרימהילה להתנהג כאשת ואסאל, ולא כמלכה שוות ערך. קרימהילדה כועסת ומכנה את ברונהילדה "פילגש", משום שלטענתה, זיגפריד בעל אותה ראשון, לפני גונתר, וכראייה היא מראה לה את הטבעת והחגורה. חמתה של ברונהילה בערה בה, ולא עזרו ההכחשות של זיגפריד ושל גונתר – ברונהילדה מחליטה לרצוח את זיגפריד, והמתנדב לעשות זאת הוא האגן – הוואסאל הגיבור של גונתר. בדיעבד, גם גונתר מסכים שזיגפריד יירצח. האגן, שכמו זיגפריד, נולד בקסאנטן שבארץ השפלה, יודע שלא ניתן להכניע את זיגפריד בשל גופו החסין מפני כלי זין. הוא מצליח לשכנע את קרימהילדה לספר לו היכן נקודת התורפה של זיגפריד, כאילו בכוונתו להגן עליו במקום זה בעת מסע ציד. קרימהילדה אף רוקמת צלב קטן בלבושו של זיגפריד בדיוק במקום הקטן בין השכמות המועד לפורענות. כשזיגפריד הצמא רוכן לשתות מים ממעיין, תוקע האגן חרב במקום המסומן, וגורם למותו של הגיבור המהולל. האבל על זיגפריד הוא נורא, וקרימהילדה מבינה שאחיה והאגן עשו קנוניה אחת להרוג את אישה, ובליבה היא מתכננת נקמה נוראה.
לימים מתאלמן מלך ההונים אטצל מאישתו האהובה הֶלקה, ומבקש לשאת את קרימהילדה האלמנה. היא מהססת, היות שהוא עובד אלילים, ואילו היא נוצרייה, אך לבסוף מסכימה, מתוך תקווה שבאמצעות הנישואין האלה תתאפשר הנקמה. זיגפריד הגיבור העניק לקרימהילדה את אוצר הניבלונגים, וזה עבר לבורגונדיה, שם היא התגוררה באלמנותה. כך הפכה בורגונדיה עצמה לארץ הניבלונגים. עתה היא מבקשת לקחת את האוצר עמה להונגריה, ארץ ההונים, אך האגן משליך את האוצר הענק בנהר, מעשה אשר הגביר את רצונה של קרימהילדה לנקום. היא מצליחה לשכנע את אטצל להזמין את הבורגונדים לחגיגה בחצר המלכות שלהם. לאחר לבטים רבים, יוצא גונתר עם שני אחיו, עם האגן ואחיו, וכן עם צבא של אלף אבירים ו-9000 עבדים לכיוון ממלכתו של אטצל. האגן מסתבך בדרך בקטטות ובקרבות, ונודע לו מפי נימפות הנהר, שחוץ מהכומר שהולך עימם – אף בורגונדי לא יחזור חי למולדתו. למרות שהאגן מקבל הוכחה לכך שהנבואה תתגשם – הוא ממשיך בדרכו, שממנה לא יחזור הוא, ולא יחזרו המלכים ועבדיהם. קרימהילדה מצליחה לשכנע את אחיו של אטצל לנקום את נקמתה, אחר כך את הצבא הדני והטירינגי – וכולם נהרגים על-ידי הבורגונדים הגיבורים. ההונים נוקמים והורגים את אלפי העבדים של הבורגונדים, כנקמה הורג האגן את בנם של קרימהילדה ואטצל, ואת מרבית הלוחמים ההונים. קרימהילדה מצווה להצית את האולם בו מצויים הלוחמים הבורגונדים, ואלה מכבים את האש ומרווים את צמאונם בדם החללים (!)
לאחר שרשרת קרבות עקובים מדם נותרים בחיים רק שני בורגונדים – גונתר המלך והוואסאל הגיבור שלו – האגן, אבל הם פצועים ותשושים, ודיטריך, ואסאל של אטצל, מצליח לכבול אותם ולהביאם בפני קרימהילדה. קרימהילדה מוכנה להשאיר את האגן בחיים אם יגלה היכן נמצא אוצר הניבלונגים. האגן איננו מוכן לגלות כל עוד מלך הבורגונדים חי. קרימהילדה מצווה לערוף את ראשו של גונתר המלך (אחיה!), ומראה אותו להאגן. האגן מתעקש לא לגלות את הסוד, והיא עורפת את ראשו בחרב הפלאים בלמונג של זיגפריד. הולברנד, אחד הוואסאלים של אטצל, איננו מוכן להסכין עם הרצח הנתעב כלפי אדם כלוא וכבול, והוא הורג את קרימהילדה. הלקח של משורר האפוס הזה: "כל תענוג סופו להנחיל מכאוב".
כמו במלחמת טרויה, גם כאן עילת החורבן היא אישה, אלא שבמיתוס היווני הלנה היא פאסיבית, ואילו כאן קרימהילדה היא המחוללת את האסונות משום שאיפתה לנקום את מות בעלה האהוב. ועתה אתרכז בקווים המאפיינים את האישה ומעמדה באפוס הביניימי הזה:
כל הנישואים באפוס זה הם מונוגאמיים, וזה כולל מלכים ונסיכים נוצרים ופאגאנים. כל הבעלים מגלים אהבה וכבוד לנשותיהם, ולעולם יפנו אליהן במילות החיבה – "רעייתי היקרה", "רעייתי האהובה". עלמים מנשקים את ידיהן של עלמות, ואלו יכולות לנשק גברים זרים מבלי לעורר תמיהות. גם זיגמונד (אביו של זיגפריד) וגם אטצל מציעים לקרימהילדה לכהן כמלכה בעלת סמכויות, ולא רק במעמד של אשת מלך, וקרימהילדה מנצלת את מעמדה זה – היא פוקדת על יחידות צבא, ומוציאה אנשים להורג. ברונהילדה היתה מלכה כל יכולה, ומלכים ונסיכים זרים רעדו מפניה. להוציא אמירה סקסיסטית על רכלנותה וקלות דעתה של האישה, הנאמרת כדי לפייס את הנעלבים מדבריה הבוטים של קרימהילדה – מורגש לאורך כל האפוס עד כמה המשורר העריך, כיבד והוקיר נשים בכלל, ונשים רמות מעלה בפרט.
התקופה עליה מספר האפוס היא בת המאה החמישית, כאשר ספק רב אם הנצרות הספיקה להשתרש באירופה הצפונית, אבל המשורר, בן המאה ה-12, והמעבדים המאוחרים יותר, מתארים עולם נוצרי אדוק: מתפללים ומקוננים בכנסייה, מטבילים לנצרות את בנו של אטילה הפאגאן, והניצול היחיד מבין אלפי הבורגונדים שיצאו לחגוג בארץ ההונים היה הכומר המלווה, למרות שהאגן הגיבור הרוצח עשה מאמצים להורגו בדרך. יחד עם זאת, את היחס המיוחד של משורר עלום שם זה אל הנשים הוא בוודאי לא שאב מהברית החדשה, ממנה מסתבר שעצם הקשר הגופני אל האישה מטמא, ורק המתנזר ממין זוכה לפדות מידי ישוע (ההתגלות י"ד 4-3). פאולוס מטיף להישאר פנויים ולהימנע ממין (איגרת ראשונה אל הקורינתים, ז' 9-1, 40-27), כי הרי לימד אותו ישוע שבמלכות השמיים (היעד של המאמין) אין בכלל חיי אישות (מתי כ"ב 30-29, מרקוס י"ב 24-2, לוקס ב' 34-3). ישוע מרשה לעצמו לדבר אל אימו בצורה בוטה, רק משום שהיא אישה (יוחנן ב' 4). קשה להניח שטקסטים אלה היו נר לרגליו של משורר "שירת הניבלונגים".
אני סבור שאת יחס הכבוד לאישה לא ספג המשורר שלנו גם מהמקרא, שם האישה נחשבת לא אחת לרכוש הבעל, כמו הבית, השדה, העבד, השור, הסוסים והזהב (שמות כ' 17, דברים י"ז 17-16, כ' 9-5, רות ד' 10-9). לא די שהמקרא מכיר בפוליגמיה – הוא אפילו מעגן אותה בחוק (דברים כ"א 15), וכל מי שמרבה לו נשים, אמהות ופילגשים – כאילו הרבה לו רכוש. למלכים היו הרמונות (לשלמה היו אלף נשים! – מלכים א' י"א 3-1), וליבם היה גס בהן עד אשר השתמשו בהן כמו ב"בקבוק חם" (ראו סיפור דוד הזקן ואבישג השונמית - מלכים א' א' 4-1). המשפט המסופוטמי הכיר בזכות האישה לעזוב את בעלה ולקחת עמה את נדונייתה (ח'מורבי, 143-142), ואילו המקרא מכיר רק בזכות הגבר לגרש את אישתו (דברים כ"ד 1). קנאת הגבר באישתו היא זכות המעוגנת בחוק, ובעקבות "זכות" זאת מועמדת האישה במבחן משפיל ומבהיל (במדבר ה' 22-13). ברור שלאישה אין זכות לקנא, הרי זכותו של הגבר לשאת כמה נשים שהוא יכול לקנות ולפרנס. אין סיכוי שהיגדים נוראים אלה היוו אבן שואבת לאפוס שלפנינו.
בתקופתו של המשורר האלמוני שחיבר את "שירת הניבלונגים" שלט האיסלם מזה מאות שנים בדרום אירופה, ולימים כבש את כל ספרד. לא נראה לי שגונב לאוזנו של משורר זה משהו מהתרבות האיסלמית בנוגע למעמד האישה. הקוראן קובע כדבר אלוהים שהגברים עליונים על הנשים (סורה ב' 228, ד' 38). הנשים חייבות להיות נכנעות לגברים, אחרת – מותר להם להכותן ולמנוע מהן את עונתן (סורה ד' 39-38).
ל"מצווה" להכות את האישה אין זכר במקרא ובברית החדשה, ולא רק זאת, אין בשני הספרים האלה אפילו רסיס של סיפור שממנו ניתן ללמוד שבעל רשאי להכות את אישתו, או שהיכה את אישתו מבלי להיות רשאי. הזכות להכות את האישה היא כולה "חידוש" בלעדי של הקוראן. בעדות הנדרשת בבית המשפט, האישה שוות ערך לחצי גבר (סורה ב' 282), והזכר יורש כפול מהנקבה (סורה ד' 12). את האישה קונים במוהר. השפחה, מאחר שהיא קנויה בלאו הכי – מותרת לאדון, וכן מותרים לאדון נישואי התעלסות, אם הוא משלם את המוהר (סורה ד' 28; ראו גם ה' 7, כ"ד 30 ואילך, ל"ג 49, ס' 10). לעומת זאת, לנביא (מוחמד) מותר לקחת אישה ללא מוהר – זהו חוק מיוחד לגביו בלבד, ולא לשאר המאמינים (ל"ג 51-50).
למאמין מותר לקחת עד ארבע נשים, ואסור לו לקחת פילגשים (ד' 3, ז' 7), אבל אין מגבלה זאת חלה על הנביא (ל"ג 52-50).
בגן העדן של הקוראן הנשים הן פרס ללוחמים שנהרגו על מזבח האיסלם. ללוחם מחכות בשמיים בתולות שאינן מזדקנות לנצח (סורה ל"ח 53-49, מ" 55-51, נ"ו 36-10, נ"ח 78-46).
אין צורך להכביר מילים שמשורר האפוס שלנו לא שעה אפילו לרסיס של מצווה אסלאמית בעניין מעמד האישה.
אם לא מהתנ"ך, לא מהברית החדשה ולא מהקוראן – מניין שאב את היחס השוויוני המוקיר והמכבד כלפי נשים?
סביר בעיניי שהשקפת עולמו של משורר זה התבססה בעיקר על המיתולוגיה היוונית-רומית, שמשכילים הכירו אותה בלשון המקור. כבר רמזתי לעיל על דמיון בין מקרהו של זיגפריד למקרהו של אכילס, ובין מקרה של קרימהילדה למקרים של אריאדנה ושל הלנה מטרויה, אבל ההשוואה צריכה להתמקד בעיקר בעיצוב דמויות הנשים: נשים אסרטיביות, החושפות את אהבתן ולוחמות בחירוף נפש להשיגה, נשים שבשעת משבר הופכות להיות אכזריות עד אימה, כמו קרימהילדה באפוס שלנו – נמצא למכביר במיתולוגיה היוונית, הלא הן אריאדנה שחשקה בתזאוס, פדרה שחשקה בהיפוליטוס, בנה החורג, מדיאה שחשקה ביאזון עד כי למענו היא רצחה את אחיה, ולימים כשהוא בוגד בה, ורוצה לשאת את קריאוזה בת קריאון מלך קורניתוס – היא נוקמת נקמה אכזרית שבשיאה – רצח שני ילדיה. וכן, צריך להזכיר גם את אנטיגונה המתעמתת עם קריאון מלך תבי, וכל הסימפטיה של המחבר (סופוקלס) מופנית אליה, וכל הבוז מופנה אליו, המציג את גבריותו כבסיס לצדקתו. זאת ועוד – מכל הכתבים העתיקים שהזכרתי – רק במיתולוגיה היוונית נענש גבר (יאזון) בצורה איומה משום שהעז לקחת לעצמו אישה שנייה.
למיתולוגיה היוונית-רומית היתה השפעה מכרעת על תרבות אירופה, ואפילו הדיכוי המבהיל של הכנסייה בימי הביניים לא הצליח לנטרל אותה. הדוגמה הבולטת ביותר בעניין הזה היא "הקומדיה האלוהית" של בן תקופתו של המשורר שלנו – הלא הוא דנטה אליגרי (1321-1265), שמאכלס את גן העדן הבדוי שלו בדמויות מהמיתולוגיה, קובע את וירגיליוס, המשורר הרומי הפאגאני, כמלווה שלו בעולם המתים, וקובע נחרצות שזאוס-יופיטר, ראש האלים במיתולוגיה היוונית ונואף בלתי נלאה – הוא בעיניו התגלמותו של ישוע – לא פחות!
אני משער כי ההשפעה הברוכה של המיתולוגיה היוונית-רומית היא אשר השפיעה על אירופה בכל הנוגע ליחסים בין המינים, ומשום כך הם המתקדמים ביותר בעולם בנדון, בוודאי יותר מהיהדות המסורתית המכסה את האישה מכף רגל ועד ראש, ממדרת אותה בבית הכנסת, רואה בה פסולה לעדות ומועידת לה תפקיד של "אשת חיל" העובדת מבוקר עד ערב כדי שבעלה יוכל ללמוד תורה. בוודאי יותר מהאיסלם, המלביש על האישה בורקה ורעלה, סוקל אותה על ניאוף, שוחט אותה על כבוד משפחה, ומועיד שבעים ושתיים בתולות לכל שאהיד שהצליח לרצוח "כופרים" ולזרוע חורבן והרס.