רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ו / חלק שני

בדרך החשוכה, החוצה את הכרם של יוספיה, אני חוזר בהליכה מהירה לרמות-הצופים ומזמזם לעצמי בשקט את האינטרנציונל, זה השיר הכי אהוב עלי: "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי-רעב, אש הנקמות בלב ליחכה, לקראת אוייב היכון לקרב!" למדתי אותו מהמורה ציפה בבית-הספר ברמות-הצופים. אנחנו שרים אותו בכל מעמד חגיגי, אחרי התקווה ותחזקנה, וגם בתהלוכת הלפידים של חנוכה, מבית-הספר לבית-העם. כשמרגיזים אותי, השורות של האינטרנציונל מתאימות לי: "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום היום מחר הכל!" לא חשוב מה שהיה. לא חשוב מה שעכשיו. חשובה רק טלי, וחשוב מה שיהיה, ואני עוד אראה לכולכם מי אני אורי בן-עמי! – למרות שאבא מסתכל עלי במבט מוזר כשהוא שומע אותי כל הזמן מזמזם את ההימנון הזה.

גוש אפל, מפחיד קצת, חולף על פניי בדהרה. זו הגברת לורט הצעירה, הרוכבת על הסוס אמוץ ואינה משגיחה בי. עכשיו, כשאני לבד, אני מוכרח לראות עוד פעם את טלי. השריפה במזרח שוככת, והולך ונעשה שוב חשוך. אבל בדרך-החול המוליכה לביתה של טלי אני מבחין מרחוק בשתי דמויות משתרכות לאט, לאט – כטובלות את הסנדלים בחול צעד אחר צעד. גם אני בסנדלים והחול חם, ולמעלה הוא רטוב מהטל, שמתחיל להצטבר לקראת הבוקר. אני נוגע בו בכפות-רגליי ומפורר את קליפתו הדקה. הזוג שצועד שם הוא טלי רסקין וגידי ישראלי. לפני שער החצר שלה הם עומדים. אני מתקרב בשקט, בחושך, ושומע צחוקים חנוקים:

 "גידי, לא... גידיל'ה, באמת... נשיקות, פעם אחרת..."

טוב, היא אוהבת אותי, אני יודע, לכן היא לא מוכנה שינשק אותה, הו, טלי, טלי שלי, איך רקדת מלכת האנופלס עם כנפיים שקופות על הבמה בבית-העם, אל תראי אותי שאני כל-כך רזה וחלש, אני אהיה כמו יוחנן מגוש-חלב שהיה איש לא-חזק אבל גיבור, אנחנו נתחתן ואני אבוא איתך אל ארמון הנציב העליון סר אלן קניגהם בירושלים ואקבל ממנו את המפתחות של המדינה העברית ואז נחזור ליוספיה ונקנה אותה מאדון ג'ייקוב מאיירסון ונגור בדירה היפה עם הרהיטים ואוסף הבולים שלו כמו הרוזן והרוזנת שו-איסמו ואת לא תצטרכי לבכות עוד כמו אחרי שהמורה ציפה העליבה אותך בכיתה ואמרה שיופי זה לא הכל בחיים... "זה יהיה קרב אחרון, במלחמת עולם, עם האינטרנציונל, ירום, ישגב, האדם! – אלונזאנפאן דה לה פטרי-איה, לה ז'ור דגלואר אט-אריווה... טה לה לה לה לה לללה..."

*

 "פרופ' מרטין בובר הנכבד," טובל ולטר שיינקראוט עט-נובע פגום בקסת-הדיו, ומנער מעט את הציפורן על פי הקסת. רק לפני שעה קלה נרדם, אך ההתפוצצות שהעירה אותו, וקולות-הנפץ הנוספים, מכניסים אי-שקט בליבו. עתה הוא יושב ליד מנורת-שולחן, בעלת אהיל זכוכית ירוק, על משקפיו מלוכסנים מגיני-צל שחורים, כנגד סינוור המנורה. שקט בחוץ, והוא כותב:

 "עוד אני נרגש מכך שהואלת לזכות אותי בתשובה חתומה על-ידך, בהמלצת דוקטור מגנס. במכתב אתה כותב לי כי נורדוי בא פעם אל הרצל בבהלה וקרא: 'שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערבים. אם כן, הרי אין הצדק על צידנו!' – ואתה אומר שאם נכונה אמרה זו, מתגלה בה נאיביות מופלאה 'כי החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. בכל רגע גוזל כל אחד ממישהו אחר את מרחב-מחייתו, אבל אין אנחנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח.'

 "חשבתי רבות בדבר וגם שוחחתי עם חבריי בחוג, המתכנס לעתים קרובות בקפה לוצי (אשה חשובה ויקרה מאוד בזכות עצמה), ואני מעז לשגר אליך לירושלים מחשבה נוספת: העוול שכבר נעשה לעמנו משקלו כבד יותר מכל מידה של צדק, שאנו מכירים בו כמגיע גם לעם הערבי. האם לדעתך, פרופסור נכבד, עומד הרעיון הצנוע שלי במבחן החוק המוסרי של קאנט..."

שיינקראוט מפסיק. בטנו מציקה לו והוא מפליץ רגעים אחדים נאד ממושך שמקורו כרוב כבוש, ומשהק. הרעש ממלא גם את החנות החשוכה, ואחריו נשמע כהד רחש חשוד מהחצר. הוא מאזין. גונבים את העזים שלו? קרה משהו בצריף של ויוי דהאן? נדמה שזעקה חנוקה או חבטת נפילה מתגלגלות משם. הוא לוקח משקפת-שדה, שבעזרתה הוא נוהג להציץ, מאחורי התריס הפתוח-למחצה, לחלונה של ויוי, ומנסה עתה לחדור באמצעותה את החשכה המעובה, אך הוא אינו מצליח.

*

קפלן ניגש למשרד של יוספיה, בקומת-הקרקע בבניין הצפוני-מערבי. הוא מנסה את הידית. הדלת נעולה. מבלי להאיר, הוא שולף וו-פלדה דק הדומה למפתח, שלשונית פחוסה בקצהו, אך הדלת נעולה על מפתח מבפנים. הוא מקיש קלות. אחר-כך יותר חזק.

 "מי שם?" נשמע קולו המנומנם והמפוחד-מעט של מקס רוזין. "אסור להיכנס. אני אקרא לשומר."

 "קפלן. נו, תפתח. מדוע נשארת לישון כאן?"

 "צריך לסכם הרבה גליונות-תשלום, מוקדם בבוקר," נשמע קול סיבוב מפתח מבפנים, ומקס פותח את הדלת. "איזו הפתעה, חבר נפתלי. הלוואי שהיו לנו הרבה אנשים כמוך! גברים כארזים, עומדים יום ולילה על משמר המולדת!" מקס רוזין, בעל הלחיים השקועות ופיקת הגרון הבולטת, משתדל להיראות כמי שהתעורר משינה עמוקה.

 "צא!"

 "מה?"

 "שמעת? צא. אני צריך לטלפן. אל תדאג, זה ברשות של מאיירסון."

 "אבל מה אני אעשה בינתיים?"

 "תלך לבית-הכבוד. אני יודע מה?"

 "משהו סודי, נפתלי?"

 "נו תצא כבר!"

 "אבל לא להרבה זמן?"

 "לא. מה אתה רועד, רוזין? לך כבר להשתין!"

 "כי לא קטנים ולא גדולים דוחקים בי."

 "אתה יודע מה, מקס, לך תעמוד במרפסת שמתחת מגדל המים, באמצע החצר, תשיר את התקווה, תחזקנה והאינטרנציונל בלי קול, ורק אז תחזור לכאן, בסדר?"

 "את האינטרנציונל אני לא שר, בפרינציפ!" מסתלק רוזין בתלונה.

*

גידי ישראלי מסתלק ואני יודע שגם אני צריך ללכת כי טלי נכנסת הביתה ולא אוכל לדבר איתה על אהבתי לה, אבל כוח חזק ממני גורם לי להישאר מוסתר כגנב בשדרת שיחי הטויות של רסקין, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל, שוודאי נקרעו מלחיצת גבי בחושך.

בחלון של טלי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. קריר בטויה, ואני רועד. טלי מסירה חולצה רקומה, מפשילה גופייה לבנה מעל ראשה. אני רואה אותה עומדת ומרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, מלטפת עצמה ומחייכת לעבר החלון בביישנות כאילו היא רואה אותי. אחר-כך היא מסירה מכנסי-התעמלות כחולים ונשארת בתחתונים לבנים, גדולים מאוד... מתכופפת, והאור כבה.

*

 "אצלכם משעמם. אין אפילו נקניקיות," אומרת רותי. "ואני כבר רעבה."

 "מה זה נקניקיות?" שואל גיורא, הצועד לידה בחשכה.

 "אל תגיד לי שאף פעם לא היית בכיכר מוגרבי?"

 "איפה זה?"

 "בתל-אביב טמ.. תל-אביב..."

 "לשם עוד לא הגעתי. כיכר זה גם מין נקניקיה?"

 "תגיד, אתה עושה ת'עצמך או שאתה באמת טמ.. טיפש כזה? כיכר מוגרבי זה מקום. עומד שם ייקה גבוה עם כובע טבחים לבן מנופח, ומוכר מדוד נחושת נקניקיות חמות בחרדל, עם לחמניה. אמא אומרת שזה הכי נקי וטעים בעולם מפני שהוא פרופסור. אוף, אני רעבה!"

 "יה, איך אני מקנא בך שאת גרה בתל-אביב! אז נקניקייה זה בא מפרופסור?"

 "תגיד, מה קרה לך? משהו אצלך בראש לא בסדר?"

 "זה לא נכון מה שאת אומרת, רותיק. אבא שלי לא מרביץ לי כל כך חזק, ולא בראש!" – מרים גיורא רגב גדול שנוצר מתלמי החריש העמוק בשדה ליד הכביש, ומנפץ אותו בכוח על גג מכונית המוריס הצבאית הדמומה של מורטון, שעל פניה הם עוברים בדרכם ליוספיה.

 "מה אתה עושה? השתגעת?"

 "צריך להרוס לאינגליזים-פילטיזים האלה את הכל! זה שלטון זר! זה כובשים!"

 "אתה לא יודע בכלל מה שאתה עושה! זה אוטו של חבר שלנו, של דודה שלי!"

 "אז גם דודה שלך בוגדת. צריך לחתוך לה את הראש!"

 "זה רק טמבל כמוך מדבר ככה! עכשיו אני יכולה כבר להגיד לך שאתה טמבל, טמבל, טמבל..."

 "ואת אינגליזית-פילטיזית!"

*

 "משונה," אומרת אווה, שעה שהפורד משאיר אחריו את המחסום הצפוני ונוסע בכביש החשוך, המוקף פרדסים, בדרך לרמות-הצופים וליוספיה. "כאשר יצאתי מבית-הכיסא ראיתי מהמסדרון של המשטרה אשה אנגליה גבוהה יושבת לבדה בחדר מואר. היתה לה תסרוקת של כעך עבה מאחור. חשבה שבאתי אליה. כאשר התקרבה לדלת ראיתי שהעיניים שלה אדומות מבכי."

 "זאת היתה אולי מילי קמפבל, אשתו של המייג'ור." אומר ג'ו.

 "גם אני חשבתי שזאת הגברת."

 "עכשיו אווה," מניח דודל את ימינו על ירכה הדקה וצובט את כולה בכף-ידו הקשה. "מה הסיפור הזה שפטר לא בעלך?"

 "אולי תפסיק לענות אותה כל הזמן?" אומר ג'ו בקול קצת גבוה, נשי.

 "האשה הזאת היא נחש," עונה דודל. "הסתכל בפנים שלה. היא בכלל לא יהודייה."

 "כבר אמרתי לך שאבא של פטר היה גרמני," אומרת אווה בקול מונוטוני ובה בעת מלטפת בכף-ידה את ירכו הצנומה של ג'ו, כעושה תנועה גירוד לא-מודעת, והוא משתדל שלא להראות לה את רתיעתו ממנה.

 "נאצי?"

 "להיפך. קומוניסט. התחיל כפועל פשוט בבית-חרושת למכוניות ונעשה אחד מראשי המפלגה. כשהתחילו הרדיפות של הנאצים, ברח לרוסיה, ושם נעלם."

 "ואת?"

 "גם אבא שלי לא היה יהודי. היה רופא. כשפרצה המלחמה גייסו אותו, אומרים שנהרג בסטלינגרד. קיבלנו רק מכתב אחד, אחרי המלחמה, מחבר שלו."

 "היה נאצי?"

אווה שותקת. השפשוף הכפייתי שלה מתקדם במעלה הירך של ג'ו, כמבקשת להאחז בו או לפרוק את המתח שלה.

 "מפחדת לענות?"

 "היה מגויס, בסדר? מה אתה רוצה שאני אענה לך?"

 "את לא יודעת אם היה נאצי?"

 "לא. את פטר ואותי שלחו עוד קודם לארץ-ישראל."

 "רגע, מה פתאום שלחו אתכם יחד?"

 "אתה לא מבין? אמא..."

אותה שעה יוצא אדם משדרת הברושים החשוכה, המבדילה בין גוש הפרדסים של חובבי-ציון לבין הכביש. הוא מתנודד לאמצע הכביש, המואר בפנסי הטנדר, ומאותת בידו שיעצרו לו. איש-צבא פרוע-מדים, מכוסה פסולת-עלים, ונראה נואש.

דודל עוצר מיד.

*

כרמלה רצה יחפה בדרך החול העמוק של כפר-מאהלר בעקבות הג'ינג'ית והקאובוי, והיא לבושה רק בכתונת-לילה לבנה שתפרה לה ויוי. אור כוכבים מבהיר מעט את הדרך. השניים פוסעים במהירות ואינם מרגישים תחילה בנערה הדקה שרודפת אותם. בשפתיים הדוקות היא בוטשת ורצה בחול הטובעני עד שהיא מצליחה להתקרב אליהם. שערה הבלונדי מתבדר אחריה במרוצתה הכבדה. בידה היא מחזיקה מספריים.

*

 "מייג'ור קמפבל, אני מניח?" יורד ג'ו מהפורד וניגש אל הקצין, הגבוה ממנו אך מעט, ועומד עכשיו מואר באמצע הכביש, ומתנודד כשיכור.

 "מאיירסון הצעיר! איזו הפתעה!" לוחץ קמפבל בהיר-השיער במאמץ את כף-ידו המעודנת של ג'ו ואינו שוכח לאותת, באצבעו הקטנה, את הסימן המאסוני הסודי. אך לא רק שאינו נענה, אלא גורם לג'ו להסמיק מאוד בחשכה.

 "אני שמח שאתה חופשי," אומר ג'ו.

אף כי הלילה קיצי, חולפת מדי פעם רעדת-צינה בגופו של המייג'ור. הוא נראה מטושטש, כמי שעבר חוויה קשה. על אמות ידיו הפרושות קדימה קשורים עדיין פרקי חבל קרוע.

 "לעזאזל, בני-זונה!" הוא אומר. "בני-זונה הטרוריסטים האלה! צריך להגיע מיד לתחנת-המשטרה בחובבי-ציון."

 "יוספיה קרובה יותר," מציע ג'ו. "תוכל לטלפן משם ולהודיע איפה אתה."

הפורד חונה באמצע הכביש. לפניו, מימין, מושב רמות-הצופים. שם בוקע אור רק מחלונו של גבריאל דויטש-דרור. משמאל, הקפה החשוך של הנס דיכטר, בכפר-מאהלר.

 "אם אני לא טועה, חטפו אותי כדי שאפשר יהיה לתלות אותי," אומר המייג'ור. "למה הם עושים את זה? הלא אנחנו לא תולים אנשים בלי משפט, למרות שהכוח בידינו ואנחנו שולטים, עדיין, בארץ כולה. הלא הם מסרבים אפילו להרשות לבחורים שלהם לבקש מאיתנו חנינה!"

ג'ו משפיע עליו להיכנס במקומו לקבינה, לימינה של אווה, והוא עצמו עולה לארגז מאחור, על-יד כדי החלב הריקים, יושב שם על המעקה הנמוך ונאחז בגג הקבינה.

*

טבעת המצור של הצבא הבריטי על חובבי-ציון ושכונותיה מתהדקת. במיפקדת הצבא לא יודעים עדיין שהמייג'ור הצליח להימלט. שיירה של שריוניות ומשאיות, כולן נושאות צנחנים אנגלים צעירים, אדומי-כומתות, מגיעה למושבה ומתפרסת ליד המחסומים שבכניסות אליה. שריונית בעלת רמקול סובבת ברחובות הריקים, החשוכים, חולפת על פני בית-הכנסת הגדול, השוק הגדול, בית המועצה של המושבה, היקב, בית הקולנוע וקלוב הפועלים. מהרמקול בוקע קול של שוטר עברי. בעברית ובאנגלית הוא מכריז, בשם מפקד הצבא הבריטי, על עוצר כללי עד להודעה חדשה. חיילים חמושים עוברים מבית לבית, מעירים תושבים ועורכים חיפושים בחדרים, במחסנים, בלולים, ברפתות ובאורוות. פותחים ארונות, מאירים בפנסים פינות אפלות. ככל שהם מתקרבים לשכונת התימנים, החיפוש נעשה קשוח יותר.