מאי 2005, אייר תשס"ה
עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר
ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה
 
     
היום הרביעי: מסלעי טרבלינקה בלב חורשות ירוקות – לפגוש בווארשה את חברתנו אווה המדברת כשמעון פרס.
 
13.5.05. יום שישי. ביאליסטוק-טרבלינקה, 118 ק"מ. טרבלינקה-וארשה 100 ק"מ. לילה 1 בווארשה. Holiday Inn. Zlota Street 48/54, Warsaw, 00-120, Poland. 48-22-6973999
 
נפרדים בארוחת-בוקר מצויינת שנייה מהמלון האריסטוקראטי הישן בביאליסטוק. אני מתרכז בפטה בשר ובגבינות צהובות עם מרק פירות ושמנת מלוחה עם ריבה – marmelada. באגט טעים ולחמים כהים טעימים.
מורידים את המזוודות ויוצאים לדרך. יורד גשם כל הבוקר אך ככל שאנחנו מתרחקים מערבה-דרומה כן נעשה יפה יותר אם כי עדיין הרוח קרה מאוד.
 
הדסה: "העיר אינה מעוררת געגוע לחזור אליה. על הקירות מרוססות סיסמאות נגד יהודים. מגן דוד משתלשל מעץ תלייה, [עמוד בצורת רי"ש הפוכה, משמאל לימין]."
 
מגיעים בדי עמל לטרבלינקה. נראה שהפולנים עשו הכול כדי שלא יהיה קל למצוא את הדרך למקום המחנה. יש אפילו שלט מטעה בפרשת דרכים המוֹרֶה לפנות שמאלה למוזיאון טרבלינקה בעוד אשר הדרך הנכונה היא פנייה ימינה מיד אחר פסי הרכבת כאשר באים מכיוון צפון-מערב, מכביש ביאליסטוק-וארשה. אלה הפסים שהביאו גם את יהודי ביאליסטוק לטרבלינקה.
עוברים גשר על נהג הבוג, גשר שמשותף לפסי הרכבת שאינה פועלת עוד, ולמכוניות, זה הקו או השלוחה שמתחו לעבר טרבלינקה. נוסעים במקביל לפסי הרכבת עד שמגיעים לפנייה ימינה ונכנסים ליער, לחנייה ולדוכן כרטיסים. אני קונה 4 גלויות ומקבל גם חוברת הדרכה באנגלית. בעברית אין.
הגענו במכונית עד לכניסה לאתר עצמו. היינו לבד בכל השטח. המראה מאוד מרשים, והזכיר את המצבות החרבות בביאליסטוק אתמול. עשרות ומאות אבני סלע, גושי סלע מסוגים ומגדלים שונים, לא מסותתים, כשדה טרשים בצבעי חום, אפור ולבן, והם פזורים על פני מרחב גדול המכסה חלק ניכר משטח מחנה ההשמדה, שממנו-עצמו לא נותר דבר כי הגרמנים מחקו אותו כליל כדי להסתיר את פשעיהם. קשה לתאר שבשטח כה מצומצם של כארבע מאות על שש מאות מטר התנהלה תעשיית מוות שהצליחה בזמן כה קצר להרוג ולשרוף כל-כך הרבה יהודים.
כל המוצגים הם סמלים ולא שיירים ממשיים. כולל הבור המלבני המוארך ובו שרידים מפוחמים, אך סמליים, של הנשרפים. צריך הרבה דימיון כדי לחשוב שבמקום פסטוראלי כזה, המוקף כיום חורש עצום מכל צד, התנהלה תעשיית מוות אינטנסיבית כזו.
רק בין השנים 1959 ו-1963 הוקמה אנדרטת הזיכרון, שהיא שיחזור סמלי של המחנה עם אנדרטת ענק אחת במרכזו, והכול עשוי בצורה ההולמת ביותר, עם שמות הערים בפולניה שמהן הובאו יהודים להריגה כאן, כתובים בפשטות על הסלעים הנמוכים, השבורים, ויוצרים פינות חדות וכמו דוקרות כלפי מעלה. שוב עולה התחושה של חזון העצמות היבשות של יחזקאל, כאילו יקרה פתאום נס ומכל האבנים הללו יתעוררו ויבואו שמונה מאות אלף היהודים שהומתו במחנה הזה, המוקף חורשות פסטוראליות מכל עבריו. האנדרטה עשוייה דווקא אבני ענק מסותתות המונחות זו על גבי זו ולמעלה אבן כותרת ענקית עם תבליט שאם אינני טועה הוא של שברי סלעים ואברי אנשים מעונים ומומתים. יש לאנדרטה אופי קמאי, כאילו עבדים קדמונים העלו אבן מסותתת ענקית זו על גבי זו ולמעלה סלע הכותרת הענק, והיא שולטת על כל השטח. למרגלותיה לוח זיכרון שעליו כתוב באידיש, רוסית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ועברית: לא עוד! – Never Again – Jamais Plus.
מצטלמים ליד הסלעים של וארשה ושל לודז' וליד הציון הסמלי ליאנוש קורצ'אק (כתוב גם: הנריק גולדשמידט) וחניכיו.
את מחנה טרבלינקה הגרמנים עצמם הרסו כדי שלא להשאיר עדות לפשעיהם. הם חרשו אותו כדי להופכו לאדמה חקלאית. ואולם בשובי לארץ שמעתי בתוכנית הרדיו של יצחק נוי, בשבת בבוקר, כי אחת הסיבות לחילול קברים המוני בבתי-הקברות היהודיים באירופה היא האמונה של המקומיים כי אם יחפרו את שלדי גופות היהודים ימצאו את שיני הזהב שלהם בפי גולגלותיהם, ולשם שיני הזהב הללו חרשו איכרים פולניים את אדמת טרבלינקה, גם את האפר שנותר.
 
הדסה: "קשה למצוא את המקום. השילוט לא ממש מוביל. אבל העקשנות תמיד משתלמת, ואנו מוצאים את עצמנו, אחרי נסיעה בכביש ליד היער, כשבמקביל לנו פסי-הרכבת, אותם פסי-רכבת של המשלוחים, שנפרקו על הרמפה, והועברו אחרי כן למשרפות – מוצאים עצמנו בטרבלינקה, בשער המחנה.
"המקום שומם ממבקרים. אין דגלים, אין אלפי בני-נוער, כמו שפגשנו בפעם הקודמת, לפני שלוש שנים. אין טקס ואף אחד לא שר בהתרגשות את 'התקווה'. דממה. השמיים בהירים. הנוף ירוק ורגוע. ורק אלפי האבנים, הניצבות כשפניהן לשמיים, ושמות הערים חרוטים בבשרן – מזכירות את הזוועה. מדליקים נרות לזכר הנשמות המיוסרות, מלטפים בעיניים את המצבה הענקית וקוראים שוב בכל השפות – 'לא עוד...'
האבן לזיכרו של יאנוש קורצ'אק בולטת מעל האחרות. הלא הוא אינו עיר, אינו כפר, אך הוא סמל לעקשות, לדבקות בילדים שגידל – ולהתחשבות בהם. כמה קל היה לו לעזוב אותם. לא ויתר, וכדי שלא לשבור את רוחם של הילדים הקטנים שהיו תלויים בו – הלבישו אותם במוסד ברחוב קרוכמלנה שבווארשה, ויחד צעדו – עד מותם. סופר, רופא ובעיקר אדם."
 
את שאר רשמיי מהביקור בטרבלינקה אכתוב כבר בשובי לארץ. בינתיים אני קורא לשלושה במכונית את רשימתו של שמאי גולן "טרבלינקה 'יוק'" שהבאתי מודפסת מתוך ספרו החדש "מסעותיי עם ספרים", שעזרתי בהבאתו לדפוס ויצא השנה לאור בהוצאת "אסטרולוג":
 
דרך של יערות מוליכה מווארשה אל מחנה הרצח טרבלינקה. וככל שאנו קרבים אל מקום המחנה נעשה היער צפוף יותר, וצל נעים של אמצע יום קיץ נפרש על כביש האספלט הבוהק. מרבד של מחטי אורן משקיט שם את צעדינו. תחילה נתקלות העיניים בשלט ירוק ועליו שם המקום – טרבלינקה, וצמרמורת כבר חולפת בכל נימי עורי, ואחרי השם – תחנת-הרכבת. על מסילה צדדית חלודה, שלפני חמישים שנה הוליכה את הקורבנות אל מקום הרצח, עומדת רכבת קרונות משא חומים ללא קטר. באלה הוליכו את בני משפחותינו מווארשה להירצח בטרבלינקה.
ואולם, המגיע למקום זה, ומצפה לראות במו עיניו את מחנה ההשמדה, את תאי הגאז, את הבורות בהם הוטמנו הגוויות, את שרידי האפר – לא ימצא את כל אלה. אתר הנצחה בלבד משתרע לפנינו, אתר של סמלים בלבד: אדני בטון המסמלים את אדני הרכבת, מלבן של חומר שחור – המסמל את הגוויות שנשרפו כאן, יער של אבנים שעל אחדות מהן חרותים שמות של מקומות מהם הובאו הקורבנות, ומעל כולם מתנשא גלעד גבוה עשוי אבני גזית. וסביב-סביב דממה. ושדות, ועצי יער, ומבקרים בודדים חמורי סבר. ואתה מעלה על דעתך את שורותיו של ביאליק: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".
אף-על-פי-כן לא תמצא זכר ל-870,000 היהודים שנרצחו פה, ממש במקום זה, בשיטת הרצח השטנית של חנק ושרפה. כאילו רבע מאוכלוסייתה של מדינת ישראל היהודית נרצחו שם במשך פחות משנה אחת. כמעט כל יהודי רביעי במדינת ישראל, ביניהם מאות אלפי ילדים ונוער. אך מחנה טרבלינקה "יוק", איננו. בדיוק כפי שקיוו הגרמנים. לא נותר איזור "הקבלה" ובו השלוחה המיוחדת של מסילת הברזל, ולא רציף הרכבת, ונעלמו שני הצריפים בהם נצטוו היהודים להתפשט לפני לכתם ל"מקלחת": צריף לנשים ולילדים וצריף לגברים, ונמחק גם איזור ההשמדה. אותו שטח מצומצם של 200 על 250 מטר, בו עמדו תאי הגז האטומים, מנועי הדיזל להזרמת הגז הרעיל, והבורות הענקיים שקלטו את הנרצחים, ו"הצינור" – אותה דרך קצרה מגודרת ומוסווית בירק-שיחים בה הריצו את הקורבנות העירומים מצריפי ההתפשטות אל שטחי הרצח. 354,000 יהודי וארשה והסביבה, 337,000 יהודי ראדום והסביבה, 35,000 יהודי לובלין וסביבותיה, למעלה מ-100,000 יהודים ממחוז ביאליסטוק, ויהודי טרזיינשטאט, ויהודי תרקיה ומקדוניה, וחלק מיהודי סלוניקי [86,000 אשר מהם נותרו בחיים רק מאות בודדות]. כולם בשנה אחת. ואין להם זכר שם.
אכן, סמלים הציבו. האומנם סמלים נרצחו? והלא ניתן היה לשחזר את המחנה, לבנותו מחדש. מידותיו היו 400x600 מטר בלבד. אכן, לא ניתן להחזיר לחיים את בני משפחותינו, גם אי-אפשר לנקום את דמם, כפי שביקשו לפני מותם. אבל אפשר היה לשחזר את המחנה. ודוגמא יכולה לשמש העיר וארשה, ש-85% מבתיה נחרבו במלחמה. ממשלת פולין שבה ושיחזרה את הרובע העתיק של העיר, וכן רבים ממוסדותיה שנחרבו. כל אבן נבחרה בקפדנות, סותתה במדוייק כדי להציבה באותה צורה כפי שהייתה בימים שלפני המלחמה. ולעומתם הגטו היהודי באותה עיר נמחק כאילו יהודים לא התגוררו שם, לא שיחזרו אפילו רחוב אחד שיזכיר לנו את חייהם ומותם של למעלה מרבע מיליון היהודים.
ודומה הדבר במחנה בירקנאו שליד אושוויץ, בו פעלו שישה תאי גזים, בהם נחנקו ונשרפו, בשנת 1944, תוך מספר חודשים מועט 400,000 יהודי הונגריה, ולפניהם עוד כ-1,500,000 יהודים, והנה באותו מחנה לא שוחזר אפילו תא גזים אחד ולא קרמטוריום אחד. הגרמנים, בבורחם מפני הצבא האדום, החריבו אותם תוך מחיקת עקבות הרצח. וכן בטרבלינקה, בה ביקרנו אותו יום. להקות העורבים – רק הן ממשיכות לחוג מעל המחנה הספוג דם יהודי, רק הן מזכירות לנו, שאכן בני-אדם טמונים שם באדמה, ולא סמלים. בחושיהן החייתיים מרגישים העופות אף חמישים שנה אחרי.
אגב, איש מן האחראים על מעשי הרצח בטרבלינקה לא שילם בחייו: פרנץ שטנגל מפקד המחנה הובא למשפט רק עשרים וחמש שנה אחרי תום המלחמה – בשנת 1970, ונדון למאסר עולם, וכן סגן מפקד המחנה קורט פרנץ נדון למאסר עולם, עשרים שנה אחרי תום המלחמה.
 
*
 
למסע בפולין צייד אותנו ידידי שמאי גולן בצילום דפי הערך "טרבלינקה" מתוך "האנציקלופדיה של השואה" בהוצאת יד ושם וספריית פועלים, כרך ג', עמ' 528-523, ערך שאותו כתב יצחק ארד. השנים האחרונות לשירותי במילואים היו אצל ארד, בהיותו קצין חינוך ראשי, ולתפקיד זה הוא הגיע מהשיריון. כינויו היה – טולקה, "הפרטיזן". לאחר שפרש מצבא הקבע התמסר למחקר של תקופת השואה שאותה עבר באופן אישי, עשה דוקטוראט ועמד בראש "יד ושם" במשך שנים רבות. לא היכרתי אותו אישית אבל הייתי שומע את דבריו בכנסים ותמיד הצטערתי על העברית המחוספסת שלו, בעל-פה.
דבריו מובאים בקיצורים רבים:
ביוני 1942 החלו בהקמת מחנה ההשמדה טרבלינקה, ועד 22 ביולי 1942 הושלמה בנייתו. עבודות הבנייה נעשו בידי חברות גרמניות והועסקו בהם אסירים ועובדי-כפייה יהודים. בד בבד עם הקמת המיבנים ותאי הגזים החלו בהנחת שלוחה של מסילת-ברזל לתוך המחנה, שבשטחו נחפרו בורות ענקים שנועדו להטמנת הגוויות. המחנה היה בנוי בצורה מלבנית. אורכו 600 מטר ורוחבו 400 מטרים. גדר-תיל כפולה הקיפה את המחנה. הגדר הפנימית היתה שזורה בענפי עצים שהסתירו מבחוץ את שטח המחנה ואת הנעשה בתוכו. מגדלי שמירה בגובה של כשמונה מטרים הוצבו בפינות המחנה ולאורך הגדרות.
"איזור ההשמדה", או המחנה העליון, כפי שכינוהו הגרמנים – היה בחלק הדרומי-מזרחי של המחנה. שטחו של איזור ההשמדה היה 250X200 מטר בלבד, והוא היה מגודר ומופרד לחלוטין משאר חלקי המחנה, איזור המגורים ואיזור הקבלה.
שלושה תאי הגזים, כל אחד בגודל של 4X4 מטרים, הותקנו במיבנה לבנים. מנוע דיזל, שהוצב בסככה בסמוך למיבנה, החדיר גז חד-תחמוצת הפחמן לתוך התאים באמצעות מערכת צינורות שחוברו לתקרת התאים ובקצותיהם ראשי-מקלחת רגילים, שיצרו, לשם הטעייה, רושם של בית-רחצה.
הכניסה לתאי הגזים היתה מתוך פרוזדור שבחזית הבניין, ובפנים – מול דלת הכניסה – היתה עוד דלת, ודרכה הוצאו גוויות הקורבנות. במרחק של 200-150 מטרים ממזרח לתאי הגזים נחפרו בורות ענקיים לקבורת הנרצחים. בין איזור הקבלה לאיזור ההשמדה הוליכה דרך צרה, שגדרותיה משני צידיה שזורות בענפים, וכינוייה – צינור. בדרך הזאת הובלו הקורבנות הערומים מהאיזור שבו התפשטו – לתוך תאי הגזים.
הצוות הגרמני במחנה היה 30-20 אנשי ס"ס שמילאו תפקידי פיקוד ומינהלה. במחנה שירתה גם פלוגת אוקראינים ובה 120-90 חיילים, ואנשיה הועסקו בתפקידי שמירה ואבטחה, היינו, מניעת בריחתם של הקורבנות היהודים המובאים למחנה ומניעת התנגדות מצידם. אחדים מהאוקראינים הועסקו בהפעלת תאי הגזים ובתפקידי שירות אחרים. רוב האוקראינים היו שבויי-מלחמה סובייטייים שהתנדבו לשרת את הגרמנים. ביחידת האוקראינים שירתו גם שבויי-מלחמה סובייטיים ממוצא גרמני – הפולקסדויטשה, והם היו בדרך-כלל מפקדי מחלקות או מפקדי כיתות.
טכניקת ההשמדה היתה כך: רכבת בת 60 קרונות-משא ובהם 7,000-6,000 נפש היתה מגיעה לתחנת הרכבת שבכפר טרבלינקה. 20 קרונות היו מנותקים מהרכבת, והקטר היה מכניסם לתוך המחנה. שאר הקרונות המתינו בתחנה, שבה היו משמרות מוגברים של אוקראינים.
אחד ממפקדי המחנה היה פונה ליורדים מהרכבת ואומר להם שהם הגיעו למחנה-מעבר וממנו יישלחו למחנות-עבודה, ולשם כך, לפני יציאתם לדרך, עליהם לעבור רחצה במקלחת, ובגדיהם יעברו חיטוי. כסף ודברי-ערך עליהם להפקיד, ואלה יוחזרו להם אחרי הרחצה.
בתום הודעתו הוכנסו היהודים למיגרש המישלוחים. בשער הכניסה למיגרש הופנו הגברים לצד ימין והנשים לצד שמאל. פעולה זו נעשתה במהירות אגב ריצה, ואגב מכות וצעקות השומרים.
הנשים והילדים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המיגרש. שם היה עליהם להתפשט, ובהיותם עירומים הורצו דרך ה"צינור" לתאי הגזים. בסתיו 1942 החלו לגזוז את שיער הנשים, והדבר נעשה מאחורי מחיצה מיוחדת שהוצבה בצריף שבו הוסרו הבגדים.
לאחר שנדחסו הקורבנות לתאי הגזים, המוסווים כמקלחות, הופעל המנוע שהזרים חד-תחמוצת הפחמן, ובתוך פחות מחצי שעה נחנקו כולם.
גוויות הנרצחים הוצאו מתוך התאים, הוטלו לבורות וכוסו. בגמר השמדת הנשים והילדים נלקחו הגברים, שעד אז הוחזקו עירומים במיגרש המשלוחים, דרך ה"צינור" אל תאי הגזים. תחילה ארך החיסול הקורבנות שבתוך 20 הקרונות שלוש-ארבע שעות, אחר-כך קוצר התהליך לשעה-שעתיים.
במקביל לפעולת ההשמדה עסקו בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. עסקה בכך קבוצה של כ-50 אסירים יהודים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת שבשטח המחנה, כדי לאפשר ל-20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה.
באיזור ההשמדה הוחזקו 300-200 אסירים יהודים בנפרד משאר האסירים היהודים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות. בתחילת אביב 1943 הוחל בשריפת הגוויות ובטישטוש עקבות מלאכת הרצח, ודבר זה אולצו לעשות אסירים יהודים שבאיזור ההשמדה.
התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא צוואר-הבקבוק בתהליך ההשמדה. לפיכך נוספו תאי גז חדשים, ובין תחילת ספטמבר לתחילת אוקטובר 1942 ניבנו במחנה עוד עשרה תאי גז ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים. התאים החדשים איפשרו להכניס לתוכם בו-זמנית את כל הקורבנות, גברים, נשים וטף, שהובאו ב-30 קרונות ואף יותר מכן.
בטרבלינקה נרצחו גם כ-2,000 צוענים. בסך הכול נרצחו בטרבלינקה 870,000 נפש.
בסוף פברואר, תחילת מרס 1943 ביקר היינריך הימלר בטרבלינקה, ובהתאם להוראותיו החלו במיבצע שריפת הגוויות של הנרצחים. קברי ההמונים נפתחו, גוויות הנרצחים הוצאו ונשרפו במדורות ענקיות. העצמות רוסקו לחתיכות ונקברו שוב עם האפר בבורות הקבורה הקודמים. מיבצע השריפה וטשטוש העקבות נמשך עד סוף יולי, תחילת אוגוסט 1943, וכאמור, הועסקו בו האסירים היהודים שבאיזור ההשמדה. עם השלמת שריפת הגוויות עמד מחנה טרבלינקה להיסגר בסתיו 1943.
בתוך טרבלינקה היו מקרים אחדים של התנגדות מצד יחידים ומצד משלוחים שלמים. ובמאבק נפגעו אנשי ס"ס ואוקראינים. בתחילת 1943 התארגנה קבוצת מחתרת בקרב אסירי המחנה. סמוך לסיום שריפת הגוויות וחיסול המחנה, שמשמעותו גם חיסול האסירים הנותרים, החליטו מפקדי המחתרת לא לדחות עוד את מועד המרד, והוא נקבע ל-2 באוגוסט 1943. חברי המחתרת קיבלו לידיהם נשק, שהוצא בסתר מתוך המחסן של השומרים, פתחו באש לעבר אנשי הס"ס והציתו חלק ממיבני המחנה. החלה הסתערות המונים לעבר הגדרות ובריחה החוצה. לעבר הבורחים נורתה אש מכל מגדלי השמירה, ורוב הבורחים נפלו באיזור הגדרות ובקרבת המחנה. חלק מהבורחים, שהצליחו לפרוץ מהמחנה, נתפסו ונורו בידי התגבורות של כוחות ביטחון גרמניים שהוזעקו לאיזור ופתחו במירדף ובסריקות. רק כ-70 מהבורחים הצליחו להישרד עד השיחרור.
במרידה נשרף רוב המחנה, שהיה ברובו בנוי עץ, פרט לתאי הגזים. האסירים שנותרו במקום, חלקם הוצא להורג וחלקם הועסקו בפירוק המיבנים והגדרות של המחנה ובטישטוש עקבות הפשעים שנעשו במקום. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים. הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה אוקראינים.
במשפטים שנערכו בדיסלדורף לאחר כעשרים שנה ויותר הובאו לדין עשרה אנשי ס"ס ובראשם סגן מפקד המחנה קורט פרנץ, ולימים גם מפקד המחנה פרנץ שטנגל, שהוסגר מברזיל לגרמניה. חמישה נאשמים, בהם שני המפקדים, נידונו למאסר עולם. השאר לתקופת שבין 3 ל-12 שנים, ואחד זוכה. איש מהם לא נידון למוות ולא הוצא להורג.
עד כאן בקיצור ממה שחקר וכתב יצחק ארד, שמבסס את דבריו על ספריו שלו ועל ספרים ועדויות של אלכסנדר דונאט, גיטה סרני ויענקל ויירניק, שלושה האחרונים באנגלית.
כשאני מעתיק את הדברים האלה, כבר בתל-אביב, ומסתכל לאחור על המסע כולו, נראה לי שמחנה טרבלינקה, שלא נותר ממנו דבר מחוץ לשדה הגדול ובו האנדרטה הסביבתית הסמלית – השפיע עליי יותר ממחנות אושוויץ ובירקנאו הבנויים גם יחד, שכאילו הראו הרבה יותר מה"הדבר עצמו". אי אפשר להראות את הדבר עצמו. הוא מתגמד לעומת הזוועות. ולכן כל צורת תיעוד או זיכרון שמפעילה את דימיוני – משפיעה עליי יותר ובאופן פרדכוסלי מחייה את המוות, שבמציאות אני מתקשה לתפוס את מימדיו ולקשר אותו עם עקבותיו במוצגים שאני רואה.
ואולי התרשמתי כך מפני שבטרבלינקה ביקרנו בדממה מוחלטת והיינו רק ארבעתנו בכל שדה סלעי-הזיכרון הגדול, ואילו באושוויץ הסתובבו מאות אם לא אלפי מבקרים, והאווירה, אף כי היתה רצינית מאוד ומכובדת, הותירה קצת רושם של יריד הומה.
 
*
 
יוצאים מטרבלינקה שוב באותה דרך עקלקלה וחוזרים לכביש הראשי ביאליסטוק-וארשה. בדרך עוצרים במסעדה, שיגאל זכר מנסיעתם הקודמת לווארשה לפני שלוש שנים. מרק גולש טעים וחמיצה עם פירושקי ממולא בשר. יהודית לוקחת דג – ryba , יגאל קוטלט, שזה אצלם שניצל.
אני נרדם בדרך ומתעורר רק לקראת המסעדה ואחר-כך לקראת וארשה. מין טיול שואה דה-לוקס שכזה.
מגיעים למלון הולידי-אין השוכן בלב וארשה, ויהודית עושה בקסמיה שנקבל את החדרים (המוזלים) דווקא בקומה החמישית, ששם יקר יותר. חדרים מאוד נעימים עם אמבטיה.
לא עובר זמן רב ומופיעה בפואייה של המלון ידידתנו המיוחדת-במינה אווה הפולנייה, שכבר מכירה את הדסה ויגאל מביקורם הקודם בווארשה. אני היכרתי את אווה כאשר הוזמנתי לפורטוגל, כנציג של התנועה הליברלית "שינוי", לאחוזה בשם קווינטה דה ריבה פרייה, שעליה כתבתי בשעתו רבות ביומני. זה היה מפגש-סמינר של נציגי תנועות ליבראליות וממלאי תפקידים להגנת האזרח מארצות שונות. אווה באה מהאומבוסדמן של וארשה, ששם היא עובדת עד היום. היא נשארה רווקה כל השנים וגרה עם אימה הזקנה בדירה קטנה מאוד וגם אין לה מכונית, אבל התפקיד מאפשר לה רמת חיים סבירה וגם נסיעות לחו"ל מדי פעם. כאשר שהינו חודש בפאריס לפני שנים אחדות, היא היתה שם עם חברתה אלקה, ונפגשנו פעמים אחדות ואז גם הכירה את יהודית. אני שלחתי אליה לווארשה חברים, את יגאל והדסה ואת פרופ' יפה ברלוביץ וד"ר אמנון בלוך.
בשעתו בפורטוגל, לפני כתריסר שנים, היא עדיין עשתה רושם של יפהפייה בלונדית. אחדים מהמשתתפים חיזרו שם אחריה, בייחוד הנציג המרוקאי, בּוֹ, אבל היא נשארה בידידות בעיקר איתי ועם מרסל מהולנד. היום היא נראית כגברת פולנייה קשישה, מעין מורה-בדימוס, כי יש לה גם אופי של מורה, וכמו יוצא פולין אחר, שמעון פרס – כל תשובה שלה נפתחת בחלוקה לשלושה הסברים, רק שהיא בדרך-כלל נתקעת באפשרות הראשונה, והאנגלית שלה ממש בלתי-אפשרית, באי-מייל כמו גם בעל-פה, כך שממילא קשה להבין אותה. יגאל מסוגל לשבת מולה דקות ארוכות ולחייך בהסכמה גמורה מבלי לנסות לרדת לסוף דעתה כי זה לעיתים בלתי-אפשרי. והוא רק מבקש מדי פעם שגם אני אצטרף לשיחה כדי שלא להשאיר אותו לבד בחזית האנגלית של הפולנית.
יגאל והדסה גם הביאו לאווה, לבקשתה, שתי מתנות מאוד מיוחדות. למזלי היא מתכתבת כיום עם יגאל יותר מאשר איתי וכנראה גם סומכת עליו יותר. ובכן, הבקשה הראשונה: קילו של אדמת ישראל, שממנה הם מילאו שקית-בד מודפסת וצבעונית ששימשה לאריזת קילו אורז. אווה אומרת שהאדמה הזו מצויינת כתוספת לעציצים שלה! תחילה חששנו שתהיינה בעיות במכס או בביטחון בנתב"ג, יחשבו שאנחנו מבריחים סמים. חשבנו אולי גם להוסיף קצת אבקה של דשן חימי שמוכרים בעציציות, להוסיף פֶרטילייזרים, או אולי קצת ספרמה. לבסוף קיבלה קילו עפר עברי טרי מקריית-אונו והיתה מאושרת. (אגב, במבחן טעימות עיוור, שערך "חדשות בן עזר", לא נפלו המים של קריית-אונו בטיבם ממי בקבוקים קנויים. אשרי הקריית-אונואים!)
והמתנה השנייה – רבע קילו, שזה המון, של תרמילוני זרעים של הל לא טחונים. מתברר שבפולניה ההל הוא להיט לא רק כתוספת לקפה טורקי אלא לועסים אותו וכנראה סבורים אפילו שיש לו איזו השפעה נרקוטית מעוררת. גם מההל היא היתה מאושרת.
לאחר החלפת המתנות יצאנו איתה יחד במכונית לסיור בעיר. היא מנסה להסביר לנו על הגטו, אבל דבריה לא רציניים ונדמה לי שאנחנו יודעים יותר ממנה.
בסוף הסיור היא לוקחת אותנו לבית קפה ועוגות בעיר העתיקה. לידינו יושב פרופ' דן זקס. ישראלי. אשתו מפולניה והוא ייקה. העוגות מחורבנות. המקום צפוף ומאוד יומרני. דרך הכנת הקפה מאוד מיוחדת. מָקִינֵטות רגילות אך עם זרבובית ארוכה יותר ששופכת בלחץ את הקפה המוכן לפיות של "תיונים" לבנים שמונחים מעליהם, וכל זה על פלטות חשמליות, מול קהל היושבים על השרפרפים הלא-נוחים. ממש פלא פולני. אני כבר לא זוכר אם בדקתי גם כאן את השרלוטקה, רק זוכר שקיבלתי משהו לא טעים ולא טרי בתור עוגה.
 
מטיילים אחרי שתיית הקפה לשער התלוי. מולנו מופיעה-מתקרבת בשירה בהמית תהלוכה של ביריונים פולניים. אנטישמיות חדשה? לא. בני לובלין (או קראקוב) הם אלה, שחוזרים ממשחק כדורגל בווארשה, אבל ההתלהבות שלהם, גברים צעירים ונערים בלבד, רובם גלוחי ראש ונראים גם שתויים – נראית כמו הפגנה של לאומניות פולניות יחד עם שנאת זרים, והם גם שרים וחוזרים על סיסמאות שנשמעות לי לאומניות. אני היחיד שנותר בפינה מולם כי שאר בני-החבורה מתרחקים. בדרך-כלל אין בי פחד, וההזדמנות לראות מקרוב דוגמה אותנטית של פוגרומצ'יקים אירופאיים הדומים כשתי טיפות סרוחות לקודמיהם מלפני מאה שנה ששחטו את יהודי ביאליסטוק – מסקרנת אותי מאוד. צירוף של רמיסה ברגל גסה, טמטום ואושר עילאי של הזדהות עם ההמון נסוך על פניהם הסכליות. כך ודאי צעדו מהכנסיות לגטו לפרוע פרעות ביהודים.
חוזרים מותשים למלון, יגאל ואני מחכים בפואייה עד שמגיעה המונית לקחת את אווה, והולכים לישון. בביקור הקודם היא סחבה אותם עד שתיים לפנות בוקר.