רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
פרק ח / חלק ראשון
אני חוזר מרמות-הצופים הביתה דרך הכרם של יוספיה ואומר לעצמי שאולי כאשר אגדל אכתוב ספר על החיים בכפר ואיך שאני אוהב את טלי והיא לא יודעת מה היא מפסידה בכך שהיא דוחה אותי ומעדיפה על פניי את השוויצר הזה גידי ישראלי. ומכל האנשים שחיים כאן סביבי, אולי רק אותי יזכרו בזכות הספר שאכתוב. הייתי מתחיל לכתוב אותו כבר הלילה, רק שאין לי עדיין שם מתאים. אולי אקרא לו "החיים בכפר" או "תפוזים במלח" או "30 שניות מעל יוספיה", כמו הסרט "30 שניות מעל טוקיו" שראינו בבית-העם ברמות-הצופים ובו טייס אמריקאי שוכב, מה אני אגיד לכם – הרבה יותר זמן משלושים שניות ולא בהפצצה על טוקיו אלא שוכב על האהובה שלו, והם מתנשקים, וכולם עצרו את נשימתם מפני שזאת פעם ראשונה שראינו תמונה כזאת בקולנוע.
*
רפי המ"מ פוקד על ספקי ועל עוד בחור לצאת עם הקאובוי מהאסם ולהתחבא בפרדס, ואם אפשר גם להמשיך לחקור אותו שם.
הם חומקים דרך שער הברזל הגבוה, המזרחי, הפונה לפרדסים. בפינה, בקצה שדרת הברושים, חונה קרונית ברזל שטוחה על הפסים הצרים. מחצית הקרונית עמוסה בארגזים ריקים. בחורף רותמים אותה לסוס או לפרד ומשתמשים בה להובלת פרי-הדר מחלקות הפרדס לבית-האריזה, ולעיתים מחברים שתיים ושלוש קרוניות יחד ל"רכבת".
הקאובוי נופל על צידו, משמיע קול כנאנק מכאב, ובינתיים, לאור הירח העולה, הוא מסיט בחשאי את הקרש שהונח לפני גלגל הקרונית, כדי לחזק את עצירתה.
"מה קרה?" שואל ספקי.
"אני חושב שנקעתי את הרגל."
השניים עוזרים לו לקום, ומושיבים אותו, לבקשתו, על משטח העץ העילי של הקרונית. לפתע הוא משחרר את ידית העצירה של הקרונית ובועט בשניהם בשתי רגליו. הם נופלים על החול והקרונית נהדפת ומתחילה להתגלגל במדרון, לאורך הדרך שבין שתי חלקות הפרדס. תחילה היא נעה לאט, והשניים שהתאוששו רצים אחריה וכמעט מצליחים לעלות עליה – אך הקאובוי משליך עליהם את הארגזים הריקים בזה אחר זה, ועד מהרה צוברת הקרונית מהירות רבה ונעלמת מעיניהם בקול חריקה מתכתית צורמת שמפריעה את שלוות הלילה ונשמעת היטב גם בחצר יוספיה.
הקרונית עוברת את הצטלבות המסילות המרכזית של חלקות הפרדס וממשיכה הלאה בכוח התנופה, במעלה הגבעה המזרחית. לאט-לאט היא מאבדת מהירות. הקאובוי קופץ ממנה ונבלע מיד בגוש המשחיר של הפרדס הצפוני.
*
ההידרדרות של הגנבים עם הפרה דיצה נעצרת רק בתחתית הוואדי החשוך. הפרה משמיעה געייה אחרונה ואחר-כך נשמע קול נפילה רך ובוצי של הפרשתה המוטחת לקרקע – כמו קול טפיחות של כף אל כף. עבד דורך על משהו רך, שהוא לא שיח ולא רגבי-אדמה –
"יא אמא! יא אמא!" מתרומם הגוש הרוטט, "מי זה? מה זה? איפה הרחמים שלכם?"
"תופיק!"
כשהוא מגלה מי הם, הוא רוצה לרוץ, לברוח – אך רגליו אינן נשמעות לו מרוב פחד, וכולו רועד.
"איפה נעלמת לנו, יא אחו אל-מפתח?" מחליק לו איברהים לשון, כמו בידידות.
"לא... לא... אל תהרוג אותי... רק נרדמתי פה... פחדתי לחזור הביתה..."
"והמפתח?"
"לא היה..."
"בוא הנה!" מושך אותו איברהים באוזנו וכמעט תולש אותה. "עכשיו תבחר לך בעצמך את העונש שלך – שאני אהרוג אותך, שאני אסרס אותך, או..."
"או, מה?" ממלמל תופיק. "איפה הרחמים שלך, יא אחי?"
"יא אללה, איברהים, מה אתה רוצה מהילד? בוא נסתלק כבר עם הפרה. הקול הנורא שלה בטח העיר את כל יוספיה, ואבו-ג'ורי כבר הולך על העקבות שלנו."
"זה על הסוסה, עם הכלב, והג'יפט הנורא, שני קנים! צד כמו משוגע!" מוסיף נואר השחור, בעל העיניים המבריקות, שמבטן חייכני ולח גם בחשכה.
"תשתקו!" גוער בהם איברהים, ולתופיק: "או, או שאתה אוכל חרא..."
"כל החיים אני אוכל חרא – " פורץ תופיק בבכי.
"אבל עכשיו אתה תאכל את החרא של הפרה של היהודים."
"דחילכ, איברהים," מפציר בו עבד. "הפסדנו את הרובים, עכשיו נפסיד גם את הפרה! אתה לא שומע? – מישהו מתקרב!" אומר עבד.
"אם לא יאכל חרא – אני הורג אותו!" מתרתח איברהים וקצף עולה על שפתיו. "ככה, בידיים שלי."
נביחת כלב נשמעת מדרום, ועונה לה מיד מקהלת כלבים עגמומית מהמזבלה של אום-אל-זעתר.
"טוב, טוב..." אומר תופיק ומתנפל כמתאבד על קרקעית הוואדי ודוחף את ראשו אל העיסה החמה והמסריחה.
נקישות פרסותיו של סוס דוהר מתקרבות ממערב, מהמקום שבו הוואדי נושק לכביש המוביל ליוספיה בדרום, וצפונה לאום-אל-זעתר החשוכה.
עבד נושא רגליו ובורח, ולאחר רגע של היסוס, מצטרף אליו גם נואר.
*
נחרתו העזה של אליהו שפירא בוקעת מן החדר החשוך אל השכונה הקטנה בת ארבעה הבתים, ההולכים ומוצפים באור הירח. אמנון קם בעיניים עצומות ממיטתו בחדר הסמוך וניגש אל מיטת אחותו מאיה ומעיר אותה כשהוא מתכופף ומניח את כפות ידיו השלוחות קדימה על עיניה.
"קומי!" הוא אומר. "האמא האמיתית שלנו באה." מאיה מנסה לפקוח את עיניה. הוא חש את עפעפיה בקצות אצבעותיו. "או-או..." הוא משמיע קריאה סתמית שפירושה – אסור לפקוח את העיניים.
"האמא האמיתית שלנו, היא באה?" חוזרת אחריו מאיה.
"או-או... אמא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו..." הוא פוסע יחף, ידיו שלוחות לפניו, ישרות, ואחריו מאיה, כפות-רגליה לבנות, וידיה הפרושות נוגעות בשכמו. עיני שניהם עצומות. אמנון פותח בחשאי את הדלת, והם יורדים בשלוש המדרגות החוצה, כיודעים את הדרך בעל-פה.
כל אותה שעה עדיין עומדת שושנה החיוורת ליד החלון ומסתכלת החוצה. כאשר היא שומעת את הילדים יוצאים, היא ממהרת אחריהם, אך משהו סמוי עוצר אותה על המפתן ואינו מניח לה לעבור.
הילדים פוסעים בפיג'מות בהירות בחול העמוק. שכבה קרירה, כעין קליפה דקה שכבר מבשרת את טל הבוקר, קרומה על החול ומתפכפכת תחת כפות רגליהם היחפות. הלבנה נמצאת עתה בגובה אחד עם קומת האסם שבחומת האחוזה, בראש הגבעה ממזרח. כשני מלאכים קטנים, צחורי-כנפיים, הם מתקדמים בהליכת-ריקוד מהירה, ללא הרמת רגליים, חוצים את דרך החול החשוכה ומגיעים אל בית-הבאר. לשמאלם דוממים שני כתמים לבנים, מכוניות הפיאט של פטר יואל. על סף דלת-הברזל הנעולה מתכופפת מאיה על ארבע, ואמנון מטפס על גבה ומוצא במישוש את המפתח שעל המשקוף. כל אותו זמן עיניהם עצומות וידיהם שלוחות קדימה.
"או-או..." יורד אמנון ופותח את המנעול הכבד של דלת הבאר. שניהם מזיזים יחד את הבריח ונכנסים פנימה ללא כיפוף ברכיים. מפי הבאר, מול הפתח, מזדקרות שתי קשתות-ברזל צרות, המשמשות ידיות-מעקה לראש הסולם, העולה מתחתיתה.
אמנון נוגע בידית אחת ומבלי לעצור ממשיך לפסוע ימינה, יחף, על שולי הבאר, כאשר התהום משמאלו, ללא מעקה. אחותו הקטנה אחריו. הם משלימים סיבוב שלם על פי הבאר וחוזרים לידית משמאל. הלבנה נשקפת מבעד לדלת-הברזל הפתוחה, והם פונים כלפיה מבלי לסגור אחריהם את פתח בית-הבאר, יוצאים אל אוויר הלילה הבהיר, שמלא בנחירות של אליהו שפירא ובקרקור צפרדעים בעשב הגבוה, בשלולית שמאחורי הבאר, לא רחוק משתי מכוניות הפיאט הלבנות של פטר יואל.
בחול העמוק ניצב על דרכם גוש כהה באור הלבנה – סוס-הרכיבה ולורט היושבת באוכפו. לורט מופתעת למראה הילדים ההולכים זו אחר זה בידיים פרושות, עקב בצד אגודל, מבית הבאר לדירתם אשר בצד האחר של דרך החול. הם חולפים בלי לעצור, קרוב מאוד לסוס המזיע. זה מנענע ראשו כלפי מטה, כמו להריח אותם, ואולי ללקק.
"או-או... אמא האמיתית שלנו כבר באה, בשבילנו..." פולט אמנון.
"או-או... האמא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו?" חוזרת אחריו הקטנה כהד.
שני הסהרורים הקטנים נעלמים מאחורי פינת הבית. עד מהרה נשמע קול טריקת דלת נסגרת. צל לבן חומק ממסדרון הדירה אל החדר הגדול. אליהו עדיין נוחר. שושנה שבה לחלון. מבעד לחרכי התריס נראית דרך החול העמוק מוצפת אור גדול, צהוב-לילי. לורט על סוסה אמוץ חוצה את הכביש בנקישת פרסות קצרה, חוזרת לחצר יוספיה, במעלה הגבעה מזרחה.
*
בדרך אני עובר ליד סוכת-הגפנים האפלה, הנטועה בשדרת התאנים שמשמשת גבול לכרם. עולה משם ריח חמוץ של עיסת ענבים רקובים. עכשיו אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי בדיוק בתחילת החופש הזה. בתחילת החופש שלח אותי אבא לעבוד בבציר. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא מרשים לי לקחת חלק. נותנים לי מקטפה לניקוי האשכול מענבים פגומים ומצומקים, ומעמידים אותי בחבורת הנערים הערבים, ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורך סוכת-הגפנים רחבת-הידיים. ארגזי ענבים גדושים מגיעים מהבוצרים בכרם אל הסוכה. לאשכולות גוון כפור טרי ויבש. בסוכה עצמה, למעלה – משתלשלים מבין העלים אשכולות ירוקים-עדיין, וטריות של בוסר עומדת בהם.
אני נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקט שחור, מוסקט לבן, דבוקי, תמר ביירותי. בבוקר נותנת לי אמא שקית-נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וגבינה צהובה, מלפפון טרי ובקבוק מים. וגם אשכול ענבים רחוץ היטב בתמיסת קלי, כדי שלא אטעם בכרם מהאשכולות הלא-רחוצים.
באה שעת צהריים ואני מואס באוכל הנקי של אמא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך העגלות, ליד ברז מי-השקאה שראשו החלוד פעור כפתח מערה עמוקה, אני יושב לאכול יחד עם הנערים הערבים. תופיק טרוט-העיניים, שעדיין לא נלקח לעבוד אצלנו במטבח, עבודה שהוא עתיד לעשות כעבור שנים גם במסעדת "הדודנים" שלי בחוף ים יפו – פורס לי מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל שהכינה אימו, וחולק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. תופיק אוסף אותן בצידי הדרך בבוקר, בלכתו לכרם. אבא אומר שבכל מקום שערבי מחרבן, צומח בקיץ שיח עגבניות. אמא אוסרת לאכול עגבניות שצמחו על צואת-אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבת עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של תופיק חמצמצות וערבות לחך.
אני חולק עם תופיק את הכריכים שהכינה אמא. הוא נהנה מהפלחים העגולים של הביצה הקשה, חבל לו לקלקל אותם באכילה. הוא בולע בתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ ששלחה אמא, ומביא לי אשכול טרי וצונן, שנבצר השכם בבוקר ותופיק החביא אותו בצל אחד הארגזים הריקים.
אחר-כך אנחנו שוכבים לנוח שעה קלה בגומת-העץ הלחה, המדיפה ריח קרירות. בגזע החום עולות פטריות-עובש צהובות שנראות כמו מפה של עולם דימיוני. דופן הגומה משמשת לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה מביא בי הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס נעשה ליער אפל, ואני מנמנם עד גמר ההפסקה.
בשעה ארבע נשמע צלצול אחרון של פעמון ממרומי הגבעה, שעליה ניצבת חצר האחוזה. מכל העברים, מהפרדס, מהכרם, משדות הפלחה ומגן-הירק, נאספים הפועלים בחבורות, מי בכאפייה ומי בטאקיה, כיפה סרוגה, ונפלטים אל הדרך, לחזור לכפריהם הסמוכים. ואני ביניהם, נער עברי יחיד בתוך עשרות נערים ערבים, שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי. הם מעלים אבק בעקביהם, רבים מהם יחפים, אני נגרר עימם, לבוש מכנסי חאקי קצרים, נועל סנדלים, מנופף בידיי ופוער את פי ללא מלים, שלא ירגישו שאני לא מכיר את הלחן. וכך אני מתלהב ומשתתף בצחוקם מבלי דעת על מה ולמה.
הם לא מבינים מדוע אני צריך לעבוד. קיבלתי עונש? אבא הוא מנהל אחוזת יוספיה, לכן הם רוחשים לי כבוד ונזהרים שלא לפגוע או להתעלל בי. יש להם שעשוע מרגיז – לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ולהשתדל לכוון אל העין. רק מסיר מהם המשגיח את עינו הפקוחה – מיד הם ממטירים ענבים רקובים, והקולע מתכופף לתומו מתחת לשולחן העץ הארוך, כדי להתגונן. אם פוגע ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק תופיק אל המיידה ומתחיל להתקוטט איתו. הוא תמיד מגן עלי.
כך אני צועד מדי יום, בגמר העבודה, שר ומנופף בידיי בתוך חבורת לבושי הקרעים, שאינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים. רק המיוחסים נועלים סנדלים גסים, שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. זה מה שאני עושה בתחילת החופש הגדול הזה.
המשך יבוא