כאדם נאור, פתוח, מתקדם וליברלי (שכחתי משהו?), המחויב להיות קשוב ואמפתי לקולו של האחר, לנרטיב של הפלשתינאי, ולתת מקום לסיפור הנכבה, יצאתי לשוטט בסיור וירטואלי מודרך באתר של עמותת "זוכרות" – העמותה הפועלת להנחלת תודעת הנכבה בישראל.

וכך, בשיטוטיי, הגעתי לכפר סמח' שעל שפת הכינרת. ומה קראתי אודותיו? את השורות הבאות: "התנחלויות ציוניות שהוקמו על אדמתו אחרי 1948 – צמח (מרכז אזורי), מעגן, תל קציר. התנחלויות ציוניות שהוקמו לפני 1948 – מסדה ושער הגולן."

אופס... התנחלות שער הגולן? נתפסתי בקלקלתי. כידוע, אדם נאור ומצפוני (זהו, ידעתי שחסרה לי מילה) חייב להדיר רגליו מהתנחלויות, ולבטח לא להופיע על במותיהם. ואילו אני, רק לפני שבועיים הופעתי ברב שיח בהתנחלות הציונית שקמה לפני 1948 שער הגולן. מילא אני, בר שיחי ברב השיח היה עודד קוטלר, מראשי ומארגני החרם – אף הוא הפר את החרם והופיע בהתנחלות. ולאן נוליך את החרפה?

בערב לציון יום השנה לרצח רבין, התעמתתי בשער הגולן עם עודד קוטלר בשאלת חרם האמנים על אריאל. על מידת הצלחתי ניתן להסיק מכך שבעקבות הערב 35 מחברי הקיבוץ חתמו על עצומת תמיכה בחרם. מן הסתם, הגורם לכך הוא שילוב בין כושרי הרטורי הירוד לחולשת טיעוניי. לא נותר לי אלא לשתף את הקורא בתחושותיי בערב.

היה זה ויכוח תרבותי באווירה תרבותית, חפה מהתלהמות, שהסתיים בלחיצת יד ידידותית וכנה בין קוטלר לביני. אך מה הטריד אותי בדיאלוג איתו? חשתי כמו בוויכוח עם חרדי. או אם לשאול מכתם מהעגה הגששית – "לך תתווכח עם הודעה מוקלטת". לאיש מנטרה אחת, המדירה ממנו מחשבה, פתיחות לדיון, כניסה למורכבות של נושא, ראיית צדדים נוספים – "הכיבוש". אמרת "הכיבוש", ואין עוד צורך לדרוש מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא שאמרנו – הודעה מוקלטת.

הוויכוח בשאלת גבולות המדינה הוא לגיטימי וראוי. אני עקבי בתמיכתי בפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקים נכבדים מיהודה ושומרון, ותספח חלקים אחרים, ובהם אריאל. כמובן, שלגיטימיות בעיניי גם עמדות השוללות פשרה ודוגלות ב"אף שעל" – אם זו גישת ארץ ישראל השלמה השוללת ויתור על אף שעל, או גישת הנסיגה המלאה, התובעת נסיגה מכל שעל.  

זהו ויכוח מורכב, הבנוי מסוגיות של הזכות על הארץ, הצורך בפשרה, השלום, הביטחון, הדמוגרפיה, ההתיישבות וכן הלאה. הבעייה בחרם, אינה רק האקט האנטי תרבותי של חרם על ציבור אזרחים רחב, הניסיון להדיר אותו מחיי התרבות, והפגיעה ההרסנית בחיי התרבות מצד אמנים הנוהגים בניגוד מוחלט לקוד האתי המובהק של האמנות (הרי אין ספק שאותם אמנים, בצדק, לא יהססו להופיע, גם בהתנדבות, בבתי כלא בפני רוצחים, אנסים וסוחרי סמים, שהרי הם בני אדם, כל בני האדם זכאים לחיי תרבות וחובתם המוסרית של אנשי התרבות לספק את התרבות לכל). מדובר גם בדה-פוליטיזציה של הדיון הציבורי, וניסיון להחליף דיון רציונאלי מורכב, בדה לגיטימציה והדרה מוחלטת של המתנחלים, כביכול בשם המוסר, כך שאין עוד צורך בדיון.

הבעייה היא, שאם מתעלמים מכל המורכבות, ומקבלים את טיעון הדה-לגיטימציה – יקשה להסביר מדוע "ההתנחלות הציונית שער הגולן" לגיטימית. בדיון פוליטי בין עמדות לגיטימיות, ניתן להסביר מה ההבדל, למשל, בין אריאל ליצהר, או בין שער הגולן לאריאל. אולם הנימוקים לדה-לגיטימציה מצפונית, כביכול, שבעטיים האמנים מחרימים את אריאל, אינם יכולים לעצור בקו הירוק. מי שמקבל את הטיעונים הללו, יתקשה לדחות את טיעוני "זוכרות" נגד "ההתנחלות הציונית שער הגולן".

למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את כל היישובים, הפלשתינאים שיגרו משם אלפי טילים על שדרות ויישובי שער הנגב? כיוון שמבחינתם אין הבדל בין נווה דקלים לשדרות ובין נצרים לנחל עוז. לא בכדי הפלשתינאים מסרבים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. לא בכדי הפלשתינאים דחו את הצעותיהם של ברק ואולמרט לנסיגה מלאה מכל השטחים (עם אי אלו חילופי שטחים) ולחלוקת ירושלים, כיוון שאינם מוכנים לוותר על טענת "זכות" השיבה. לא בכדי ישראל מצויה תחת מתקפת דה-לגיטימציה על קיומה. כיוון שאין בעיניהם הבדל בין ההתנחלות הציונית אחרי 1967 אריאל, להתנחלות הציונית לפני 1948 שער הגולן. כשבשער הנגב רוצים ללמד באופן שיוויוני את שני הנרטיבים, הישראלי והפלשתינאים, מדובר בלגיטימציה לשלילת זכות קיומו של קיבוץ שער הגולן.

לכן, כאשר חברים רבים בשער הגולן מזדרזים ליצור דה-לגיטימציה לאריאל ולתמוך במחרימיה, כדאי שיקדימו וישאלו את עצמם, אם אין הם יוצרים תקדים שיפגע בהם. כי יש מי ש"זוכרות" שבעצם שער הגולן היא התנחלות בלתי לגיטימית על אדמה פלשתינאית כבושה.

*

ולשאלתך, אהוד, בגיליון הקודם – כן, גרשם שלום נמצא במפתח השמות של ספרו של יאיר שלג.

אהוד: לא קראתי את ספרו של שלג אבל מדבריך המפורטים עליו לא הרגשתי שמחברו מכיר או מתמודד עם ההיסטוריוסופיה של גרשם שלום, בין השאר עם דבריו המפורשים בנושאים שאליהם נדרש שלג,והם מופיעים בראיון שערכתי עם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" בספרי שאזל "אין שאננים בציון" ("עם עובד").

2. כמו פיל בחנות חרסינה

חרם האמנים על אריאל נחל כישלון חרוץ. היכל התרבות בעיר נפתח ברוב עם והדר. תיאטרון באר שבע חנך את האולם בהצגה, בהרכב מלא, חף מסרבנות ומסרבנים. תור המבקשים להופיע במקום לא היה מבייש אף מוסד תרבותי אחר בארץ.

כל התיאטראות, ללא כל יוצא מן הכלל, הודיעו שיופיעו באריאל. רוב מוחלט של השחקנים סירבו לסרב ולא הצטרפו לחרם. התנגדותם של מנהלי התיאטראות לחרם חד משמעית – הם הודיעו שלא יכפו על שחקנים להופיע, אך אם שחקן יסרב, ההצגה תמשך, כי היא חייבת להמשך, וימצא לו מחליף.

מכתב המחרימים השני הוא פרי כישלון החרם. בעוד המכתב הראשון תואר כחרם מצפוני, של אנשים שמצפונם אינו מאפשר להם להופיע, המכתב השני היה מכתב מצוקה של מי שנכשלו בהשגת מטרתם – לנוכח מיעוט המצטרפים, הם הוציאו מכתב הסתה להחרים; מכתב שנועד לשחקנים אחרים. גם המכתב הזה צפוי לכישלון. סביר להניח שמי שלא הצטרפו מלכתחילה לחרם, לא ישנו את עמדתם.

בתוכנית "בילוי נעים" בגל"ץ (12.11.10) התראיינו בצוותא נועם סמל, מנהל תיאטרון הקאמרי וציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין. שניהם הביעו דעה חד משמעית – אי אפשר להיות יותר חד משמעיים, נגד החרם. הם הבהירו שיופיעו בכל מקום שירצו לראות אותם. הם הבהירו שאינם מחרימים איש בשל דעותיו או מקום מגוריו. הם התייחסו לחרם כאל קוריוז מבוטל – ציפי פינס הביעה תרעומת על ההתעניינות התקשורתית בשטות הזאת, לעומת חוסר ההצלחה בניסיון להביא את ענייני התרבות האמיתיים אל הפריים התקשורתי. נועם סמל דחה בביטול את הודעתו של המחזאי שמוליק הספרי (איש השמאל ה... "לאומי", עאלק) שיפעל באופן משפטי נגד העלאת מחזהו "הבדלה" באריאל. טענתו של הספרי היא שבחוזה כתוב שהוא יעלה בכל מקום בארץ, ואילו אריאל אינה בשטח הריבוני של המדינה. סמל, שאינו חשוד כאיש "גוש אמונים" או מועצת יש"ע, אמר באופן חד משמעי – אריאל היא בארץ. הוא אף חזר על כך מיספר פעמים.

במציאות הזאת, כל מה שנדרש הוא להמשיך ולהסיע את שיירת התרבות הישראלית, ושהנובחים ינבחו. כל מה שנדרש הוא להפעיל את היכל התרבות באריאל ולהביא אליו את מיטב היצירה התרבותית הישראלית, על אפם וחמתם של קומץ צעקנים, גם אם מדי פעם הם היו מנסים לייצר איזו פרובוקציה.

וכאן התערבה בגסות שרת התרבות והספורט לימור לבנת, ואיימה לפגוע בכיס של התיאטראות, או בלשון נקייה – לקבוע קריטריונים חדשים לתקצוב, שייקחו בחשבון את סוגיית הסרבנות. מה קפץ עליה, שהחליטה לנהוג כפיל בחנות חרסינה ולפתוח בלשון איומים? אם בלאו הכי כל התיאטראות הבהירו שלא יתנו ידם לחרם, הרי אין כאן כל עניין הקשור לתקצוב התיאטראות. מדובר באיום סרק, שאינו רלוונטי למציאות. כל מה שיש כאן, הוא מתן פרס למחרימים, והפיכתם מביריונים אנטי תרבותיים, המרימים יד גסה על התרבות הישראלית, לקורבנות "הדורסנות הממשלתית".

במקום נדיבות של מנצחים – למשל, אמירה של השרה שהיא מכבדת את כל האמנים בישראל, שהיא מברכת את הרוב הגדול בתוכם שלא נכנעו לחרם, ושהיא מקווה שהמחרימים יחזרו בהם, היא לא יכלה להתאפק, והפיחה רוח חיים בחרם ובמחרימים, להפוך אותם לקדושים מעונים.

במאמר מוסגר, כמנהל מתנ"ס הגולן לשעבר, אציין שבעיניי יש לשנות את הקריטריונים במשרד התרבות והספורט, ללא כל קשר לסוגייה הזו, בהגדלת התקציבים לפריפריה, על חשבון מרכז הארץ. ניסיון להנהיג מדיניות כזו עשה מנכ"ל המשרד איתן ברושי, לפני שנים אחדות, והודח עקב כך בידי השר מג'אדלה, שנכנע ללחץ מוסדות התרבות התל-אביביים, שלא אהבו זאת.

אני מזכיר זאת, כדי להבהיר שאיני רואה בקריטריונים הקיימים פרה קדושה, שאין לגעת בה. אולם אני נגד שימוש כוחני בתקציבים, כדרישה של השלטון, בהיותו בעל המאה, להתיישר על פי עמדותיו. היום מדובר בשרה שעמדותיה קרובות לשלי, מחר יהיה מדובר בשר שעמדותיו הפוכות משלי. יש להיזהר מהפוליטיזציה הזאת של התקצוב. אמנם, אין המדובר כאן בהתערבות בעמדות פוליטיות, בתכנים אמנותיים, אלא בצעד אנטי תרבותי חריג כחרם על אוכלוסייה. אולם מאחר ואף תיאטרון אינו שותף לחרם, ולפי האמירות הנחרצות של התיאטראות, אין סכנה שתיאטרון כלשהו יצטרף לחרם, מה שנשאר מהצהרתה של לבנת, הוא הריח הז'דאנוביסטי.

וכך, בהצהרה טיפשית ומיותרת אחת, השרה הפכה את קערת השיח הציבורי סביב החרם על פיה. המחרימים קיוו שצעדם יפתח שיח של דה-לגיטימציה למפעל ההתיישבות. הם נכשלו בכך – השיח שנוצר היה על הלגיטימיות של החרם. בשיח הזה, רוב שותפיהם לדעה הפוליטית יצאו נגדם. והנה, בעקבות הצהרת השרה, עולם התרבות והאמנות, שהפנה להם עורף, מתייצב לצדם ומיישר קו. כך, במקום שהשיח יעסוק בלגיטימיות של החרם, הוא עוסק בלגיטימיות של האיום בתקציב. השרה נתנה נשק בידי כל מי שמנסים לצייר מציאות של "מתקפה פאשיסטית" כביכול, בישראל. כעת הם קיבלו מתנה נפלאה, יכולת להציג את הממשלה כסותמת פיות ומתנכלת לאמנות וכו' וכו'. למה?!

לצד ההצהרה המיותרת והמזיקה הזאת, הודיעה השרה על יוזמה חדשה – פרס ליצירה המבטאת את ערכי הציונות. זהו צעד יפה וחשוב (ובלבד שהפרס ינתן באמת ליצירות הראויות לכך, מבחינת איכותן האמנותית). כך יש לפעול – בדרך של חיוב ולא בדרך שלילה. בדרך של עידוד, ולא בדרך של איומים. שיטת האיומים היא תמונת ראי של שיטת החרמות – החרמות והאיומים לפגוע בכיס הם שני ביטויים של שיח כוחני, פלגני, קיצוני ואנטי תרבותי.