החוק מעניק לחשוד את זכות השתיקה – הזכות שלא להשיב לשאלות החוקרים, כדי שלא להפליל את עצמו. כאשר מדובר בנבחרי ציבור, זכות זאת בעייתית, אולם ניסיונות לשלול אותה לא התקבלו. וכך, יש בצמרת המערכת הציבורית בישראל אישים, שהתקדמו והצליחו בזכות השתיקה, דוגמת יצחק הרצוג. באופן כללי, איני חסיד של זכות השתיקה – המקשה על חקר האמת. באשר לנבחרי ציבור, שאמורים לתת דוגמה לציבור – חזקה על מי ששותק, שיש לו מה להסתיר. בעיניי, מן הבחינה הציבורית (להבדיל מן הבחינה הפלילית) – איש ציבור שבוחר לשתוק בחקירה הוא אשם, אלא אם הוכחה חפותו.

דרישה חשובה יותר מאיש ציבור, היא לדבר אל הציבור. לאו דווקא בענייני חשדות – בעיקר בעניינים הציבוריים עליהם הוא מופקד. בתקופת כהונתו של שרון כראש הממשלה, נבנתה סביבו הילה של שתיקה, בחינת מנהיגות = שתיקה. אחרי נתניהו וברק, שפטפטו את עצמם לדעת ושחקו בכך את מעמדם הציבורי, הציבור קנה את הסחורה הזאת. הסחורה הזאת שווקה באופן פופוליסטי – "מנהיג שעושה ולא מדבר." "מעולם לא הצטערתי על מה שלא אמרתי," צוטט המכתם הידוע, כדי להאדיר את המיתוס. אולם על פי אותה גישה, יכול מנהיג לומר "מעולם לא הצטערתי על מה שלא עשיתי." מי שעושה טועה, ומי שמדבר מצטער לעיתים על דברים שאמר. אולם כפי שאיננו משחררים את מנהיגינו מחובת המעשה, אל לנו לשחררם גם מחובת האמירה. על המנהיגים לדבר עם הציבור ולתת לו דין וחשבון על תוכניותיהם, כוונותיהם, מדיניותם ומעשיהם. הדין וחשבון הזה הוא כלי הכרחי בדמוקרטיה.

אין הדרישה הזאת רק מנבחרי ציבור, אלא ממנהיגי ציבור, גם כאלה שאינם נבחרים. יש לדרוש זאת גם ממנהיגים בלתי פורמאליים – כמו הרב מוטי אילון המתעטף בשתיקה מסתורית ומציג אותה כ"גבורה" ו"גדלות נפש", ויש ציבור הקונה זאת. ובוודאי שיש לדרוש זאת מאדם כמו הרמטכ"ל, הדמות החזקה ביותר במדינת ישראל, אחרי ראש הממשלה.

בשיטת שרון, נבנתה סביב אשכנזי הילת הגולנצ'יק המסתער, הקצין המקצועי שאינו פוליטיקאי ואינו מפטפט לתקשורת, כי הוא עסוק בהגנת המולדת והכנת צה"ל למלחמה ואין לו זמן לפטפוטים ולראיונות סרק לתקשורת. ההילה הזאת מעצימה את מעמדו הציבורי ככוכב עולה בשמי הפוליטיקה, בעוד הוא משוחרר מלתת תשובות לציבור על שאלות קשות.

תחת מנהיגותו – מערכת היחסים בצוות המוביל של הצבא מתבררת כשערורייתית. הקשר האישי ההדוק שלו עם יוצר "מסמך גלנט" ועם מדליף המסמך מעורר מבוכה רבה. החיפוי על אל"מ הרפז לאורך זמן, מעורר דאגה.

כאשר מערכת יחסים מכוערת, ובחלקה אף מושחתת – מבוססת על תרבות של שקר, מאפיינת את צמרת צה"ל, מדובר בפגיעה מהותית בביטחון מדינת ישראל. אין לציבור זכות לדעת את העובדות הרלוונטיות? אין זו חובתו של הרמטכ"ל להשיב על השאלות הקשות?

התקשורת המדווחת על הפרשה, מתחלקת לאוהדי אשכנזי ולאוהדי ברק. על פי החלוקה הזאת, מתבטאים העיתונאים אודות הפרשה כולה. איני חשוד באהדה כלשהי לברק, ואיני חושב ששר הביטחון פטור מאחריות למה שקורה בצמרת צה"ל. אני גם תומך בביטול חוק הצינון לרמטכ"ל, שבעיניי הוא פסול עקרונית (ובלאו הכי ספק אם הביטול יחול על הרמטכ"ל הנוכחי). עמדתי נובעת אך ורק מחרדתי, כאזרח המדינה, הן לביטחון ישראל והן להיגיינה הציבורית. על הציבור לתבוע ממנהיגיו, ובכלל זה מהרמטכ"ל, את חובת התשובה.

2. המדינה נגד הפריפריה

מינהל מקרקעי ישראל אסר על הקיבוצים להשכיר דירות, בטענה שעל פי חוקי החכירה, אין לעשות שימוש בלתי חקלאי בקרקעות המדינה. הטענה הזאת אינה רק מוזרה, היא הזוייה. במשברים הקשים שפקדו את הקיבוצים ב-30 השנים האחרונות, עזבו חברים רבים, מאזן ההגירה היה שלילי, בנים מעטים חזרו לקיבוץ. בשנים האחרונות יש שינוי לחיוב במגמה הזאת, אולם עדיין יש אלפי דירות ריקות בקיבוצים. אין ולא יכול להיות שימוש חקלאי בקרקע של הדירות הללו. המשמעות של איסור השכרתן, היא הישארותן ריקות (כל עוד אינן מאוכלסות באוכלוסיית קבע), מוזנחות, מופקרות – העיקר שהקיבוצים לא ייהנו מפרי השכרתן. יתר על כן – מצבם הכלכלי של קיבוצים רבים נפגע במשברים שפקדו את ההתיישבות, וגדיעת מקור ההכנסה מהשכרת דירות, שבחלק מן הקיבוצים היה ממש למטה לחמם, היא פגיעה קשה מאוד בקיבוצים ובחבריהם, ללא כל הצדקה.

מנהיגי המדינה ומוסדותיה מרבים ללהג אודות חשיבותה של הפריפריה, אולם פוגעים בה בהחלטות כגון זו. רובם המכריע של הקיבוצים נמצא בפריפריה – בגליל ובנגב, בערבה, בגולן ובבקעת הירדן, וההחלטה הזו פוגעת בהם קשות. אם המדינה רואה ביישוב הגליל והנגב יעד לאומי, עליה לקבל החלטות המעודדות אכלוס ולא הפוגעות בו.

חלק ניכר מהדירות בקיבוצים מושכרות לסטודנטים המאכלסים בהמוניהם את הקיבוצים הסובבים את המכללות בפריפריה, כמו מכללת תל-חי באצבע הגליל ומדרשת ספיר בשדרות. אין כל חלופה לאותם סטודנטים. איסור על הקיבוצים להשכיר את דירותיהם עלול למנוע כל אפשרות שיכון לאותם סטודנטים ולהמיט מכה קשה מאוד על המכללות.

ההחלטה הזאת מנוגדת לאינטרס הלאומי, פוגעת באינטרס החברתי, פוגעת במערכת ההשכלה, מכה את ההתיישבות ובעיקר את הקיבוצים החלשים. אין לה כל הצדקה ואין בה כל היגיון. יש להיאבק בהחלטה הזאת ולהביא לביטולה.

אהוד: דומני שכל אלה הם מספיחי הדמגוגיה החברתית של "הקשת המזרחית", שהצליחה לפגוע גם במטה לחמם ובזכויותיהם של אלפי חברי מושבים ממוצא מזרחי ברחבי הארץ. אבל לפי ה"פוליטיקלי קורקט" הישראלי-התקשורתי אסור לומר מילה רעה בגנות המחבלים האלה, שנוספו גם הם על הצרות והגזירות הקשות שנחתו על ההתיישבות העובדת ברחבי ישראל. ראה דבריו של משה סמילנסקי המופיעים בראש כל גיליון שלנו.