רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
פרק ח / חלק שני
"עצרו!" קורא הורביץ.
"מי זה?" עונה איברהים. "מי שיבוא לכאן, דמו בראשו!"
על כך יורה הורביץ מעל סוסתו באוויר. הקול העז של כדור-הציד מרעיד את הסביבה החשוכה, גם ההדף מורגש.
"הכל בגללך!" בועט איברהים בתופיק, ולעבר הירייה הוא פולט בשנאה, "בחיאת אללה שאנחנו עוד נזכה ונגיע ליום הגדול שבו נחזור אליכם עם רובים, ועם תותחים – ואת כל מה שאתם לוקחים מאיתנו בכוח – נחזיר בכוח!" אך בינתיים הוא שומט מידו את החבל הקשור לצוואר הפרה, ונמלט בעקבות עבד, שכבר הספיק לעשות עיקוף גדול, לחצות במרוצה את הכביש ולהיבלע בסימטה, בין הבתים הנמוכים של אום-אל-זעתר.
הורביץ טוען את הכדור החסר ברובה-הציד הדו-קני, יורד מסוסתו, הרובה בידו, וניגש אל הפרה דיצה. בחשכת הוואדי הוא ממשש את צווארה ומגיע לחבל, עונב את הקצה לטבעת, משחיל על אמת-ידו, ומניח רגלו בארכובה כדי לעלות חזרה על גב הסוסה. לפתע הוא מבחין ברחש מוזר על קרקעית הוואדי, שם גם עומד כלבו, מיילל ומרחרח.
"מי זה?" הוא נדרך. מכוון את הרובה אל הקרקע. מתלולית הצואה עולה ריח חריף, ונשמע קול בכי.
"קום!"
תופיק קם, כפוף מעוצמת הבעיטה של איברהים.
"מי אתה?"
"אתה לא מכיר אותי? תופיק..."
"תופיק של חוואג'ה אבו-אורי?"
"כן אדוני."
"שעובד אצלם במטבח?"
"כן אדוני."
"אתה גנבת את דיצה?"
"לא אדוני."
"אתה יודע מי גנב?"
"לא..."
"בוא הנה, שמע, אתה משוגע אתה? לגנוב פרה שהמליטה הלילה והעגל שלה מחכה ברפת? אם לא תגלה לנו מי היו השותפים שלך – אני אוריד את הקת של הרובה על הראש שלך!"
"לא, אל תעשה את זה, אדוני, לא, חוואג'ה אבו-ג'ורי, לא, כי אני מלא חרא."
"מה קרה? חירבנה עליך הפרה?" צוחק הורביץ. "טוב. תלך לפניי בוואדי, עד הכביש, ושם תפנה שמאלה ואל תברח."
תופיק בוכה.
"מה אתה בוכה? חשבת שארשה לך לחזור לאום-אל-זעתר?"
"לא, אל תשלח אותי, בחייך, שם יהרגו אותי."
*
שעתי הגדולה היא בעת התשלום השבועי, בכל יום שישי. אני עומד בתור הארוך עם השבאב בחצר האחוזה. לעתים הם דוחפים איש את חברו, רק סביב לי נוצר כמין עיגול של יראת כבוד. התור משתרך ממגדל-המים שבאמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של מקס רוזין, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר. אפו של מקס מתעקל מעל גליון-התשלום, כחרטומו של נשר. לחייו שקועות, פיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת כאילו הוא לועס תמיד דבר-מה. משקפיו במסגרת-כסף דקה. ידיו ניראות ארוכות ולקחניות. כל הווייתו אומרת פקידות. בדמיוני אני רואה נצנוץ של מטבעות בעיניו החמדניות.
בבוא תורו, טובל כל נער את אגודלו בכרית-החותם ומטביע אותו במקום המיועד לו בגליון-התשלום, בקצה השורה שבה נרשמו שמו, מספר הימים שעבד במשך השבוע, וסכום משכורתו. אם סוטה האגודל שחור-הציפורן של אחד הנערים ממקומו בטור – מקס הזריז תופס ומכוון אותו בלחיצה קשה למקומו המדוייק. אני מתקדם בתורי וכבר ניצב בפתח המשרד, ויודע שעוד מעט יעצרו הכל את נשימתם בהשתאות, כי אף-על-פי שאני צעיר מכולם, אקח ביד אמונה את העט ואשרבט בגליון את שמי. והחתימה שלי, מדוייקת ונאה, תתנוסס יחידה ועברית באמצע הטור שבו משחירות טביעות האצבע של שאר הנערים. גם שכרי שונה. הם מקבלים שילינג ליום, שזה חמישה גרושים, ואילו לבן המלומד של המנהל, לי, משלמים שישה גרושים ליום!
*
ככל שהם מתקרבים לחצר יוספיה, לרפת, מגבירה דיצה את קצב הליכתה ודומה שהיא מוכנה כבר להתחרות עם הסוסה שצועדת לפניה. שתיהן מתנהלות בשולי הכביש, המחזיר עתה את אור הירח כראי, והכלב רץ לפניהן. סמוך לרפת פותחת דיצה בגעייה, העגל פועה מבפנים לעומתה, ואחמד יוצא לקראתם.
"קח את הפרה למקומה," יורד הורביץ בצליעה קלה מסוסתו, "ואותו, קודם שיתרחץ, ואחר-כך תחזיק אותו אצלך עד הבוקר. אתה ערב בעדו, וגם שיספר לך מי היו איתו."
"ט-טוב, חווא-ג'ה אבו-ג'ורי."
הפרה דיצה חוזרת לרפת. העגל הרך, המנומר בכתמי לבן על שחור מבריק, שעמד עד כה ברגליים רועדות וחיכה לה, פוסע לקראתה בהליכה קופצנית ובגעיית געגועים, ושולח את פיו לינוק בראשונה-בחייו מעטיניה השופעים של אימו. הוא עומד ומוצץ ברעבתנות, נאחז בפטמה גם כדי שלא יפול. דיצה מפנה אליו את ראשה הגדול, בעל הארשת הרצינית, ולשונה מלקקת בהנאה גלויה את גבו הרועד של העגל, הלח עדיין מן ההמלטה, ומלא באניצי-קש.
אחמד מוליך לפניו את תופיק, מכוון אותו עם קלשון שמפזרים בו חציר לפרות, כדי שלא להתקרב אליו בסרחונו. בהגיעם לשוקת הבהמות, הוא דוחף אותו בקצה הקלשון עד שתופיק נהדף כולו לתוך השוקת ומפרפר במים.
*
אבל אני שונא את השמש, את הזיעה, ובייחוד את הדבורים, צרעות גדולות שצבען חום-צהבהב והן עפות מכל עבר אל הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם. הן טסות בחלל סוכת-הגפנים הירוקה, המעולפת חום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני אשכולות בארגז. עקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה מעקיצת דבורה. אצבעותיי נעשות דביקות, ומשחירות מעסיס הענבים המתוק ומהאבק שדבק בו ונעשה לבוץ סמיך. המקטפה מזדהמת עד מהרה, ידיותיה נדבקות לאצבעות, והעור העדין מתנפח ומעלה בועות. הידיים שלי צורבות בלילה, והפצעים אינם נרפאים.
אבא מרוצה מכך שאני מתחשל והולך, שאני קורא פחות, שעיניי לא כואבות, ושאני, לדעתו, כבר לא בטלן. אבל אמא חסה על בריאותי ואינה מסתירה את דעתה. אבא מתרגז. "אי אפשר לחבוש כובע אחד על שני ראשים, אומר הפתגם הערבי, ולכן לא ייתכן ששני אנשים שדיעותיהם מנוגדות יחנכו ילד אחד, כי אם כך יהיה – סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עלייך להחליט מי משנינו יחנך את אורי, וישא באחריות, לבדו."
אמא מתעקשת. אבא צועק בלי קול. פניו השחומים מעלים גוון שחור של דם בהתרגזו. "את לא מבינה בחינוך," הוא אומר, "וארורה השתלטנות. אני לא אעשה כל מה שאת רוצה, היה לא תהיה!"
אמא מתחילה לבכות. זה הנשק הסודי שלה. באותו רגע אני מרגיש שהוחלט בלא מלים שלא אלך יותר לעבודה בכרם, אך לי נודע הדבר במפורש רק בבוקר, כאשר מתברר שאמא לא הכינה לי כריכים. אבא חורק שיניים ואומר: "מהיום והלאה אני מתפטר מתפקידי, ואת תחנכי לבדך את אורי. אני לא אנקוף אצבע, לטוב ולרע."
למחרת בצהריים, כאשר אני יושב לשולחן במכנסי-התעמלות ובגופייה צחורה, עיניי שוב אדומות מקריאה יתירה, ראשי סחרחר וגופי רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר המוצל והקריר כל הבוקר – מביט אלי אבא בשתיקה מלאה בוז ואינו אומר דבר.
*
תופיק יוצא מהשוקת, רחוץ וערום. אחמד זורק לו שקים אחדים להתנגב בהם ולכסות את עצמו, וכשהוא גומר להתנגב, אחמד מושך אותו אליו ומוריד לו שתי סטירות-לחי עזות.
"מה זה?" מיילל תופיק.
"ז-זה בש-בילך מחווא-ג'ה אבו-ג'ורי. ה-גיע לך עוד מ-קודם, א-בל לא ר-צי-תי ללכ-לך את הי-דיים ש-לי."
אחמד לוקח אותו לפינת הרפת, שם שוכבת אשתו והתינוקת בחיקה, וחוזר לטפל בפרה. משני צידי המעבר, באולם הגדול של הרפת, רובצות פרות גדולות על רגליהן ומנמנמות, כל אחת במדורה. חלקן שחורות חלקן חומות וכולן מנומרות בכתמים לבנים כמו היבשות על פני האוקיינוסים במפת כדור-הארץ. מדי פעם מזיזה פרה את ראשה ונתקלת בצינור התוחם את מדורה, ומשמיעה קול צלצול מתכתי. מדי פעם מפריע חלום לשנתה של פרה והיא משמיעה קול געייה קטוע: "מו... מו..."
נורת-חשמל דלה, שחורה מחריוני זבובים ומאבק קרוש, מפיצה אור צהבהב-עכור מן התקרה. על מצע הקש בפינה פרושים כסדינים שקי תבואה נקיים שעומד בהם עדיין ריח שעורה וחרובים וקליפות תפוחי-זהב אפויות. פניה של זריפה עטויות מטבעות ונזמים מן האף לאוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות. היא מתעוררת לקול בכי התינוקת, ומגלה את תופיק.
"מי אתה?"
"תופיק," הוא רועד כולו, רטוב עדיין ממי השוקת, ולחייו לוהטות.
"מה אתה עושה כאן? למה אתה בוכה?" היא חולצת שד חום-בהיר לתינוקת, שאינה רואה עדיין, ומכוונת את הפטמה אל פיה הרעב. השדיים מתפקעים מעומס חלב ולוחצים על זריפה עד כדי כאב. התינוקת אינה מצליחה עדיין למצוץ, וזריפה מחככת את הפטמה בפיה הפעוט פעם ועוד פעם, סוחטת ממנה טיפות חלב אחדות, כדי למשוך את הקטנה לינוק. אך זו רק בוכה.
"יאללה, יאללה יא בנת, חודי אל-ביז, קחי את הפטמה." מצלצלים נזמיה בהתנועעה.
"הלכו, הלכו החיים שלי," מקונן תופיק טרוט-העיניים, החגור שק. "אם אחזור לכפר יהרגו אותי, הוי אימי, הוי אחיי הקטנים!"
"אז תישאר פה," היא אומרת.
"אם אני נשאר פה, בבוקר יקחו אותי לחקירה, יכו אותי, לא יעזבו אותי עד שלא אגלה מי היו השותפים, ועכשיו קר לי, ואני רעב, ואני צמא, יותר טוב שאני אמות עכשיו על המקום כי זה הגורל שלי."
התינוקת השחרחורת, שעוד לא מלא לילה לחייה, יונקת עתה בשקיקה. עיניה עדיין אינן רואות דבר, אך כשהפטמה נשמטת לרגע מפיה, היא פועה בבכי.
"הוי יא אמא, יא אמא, שאני אמות עכשיו... יא אמא שאני אמות עכשיו..." ממשיך תופיק לרחם על עצמו.
"יאללה בוא, אל תבכה גם אתה..." מושכת זריפה אליה את תופיק בשיער ראשו, ומקרבת אותו אל שדה השמאלי, הפנוי, שמתפקע מעוצם החלב הזורם בו. "קח, חוד אל ביז, קח כמה שאתה רוצה."
"שאלוהים יברך אותך, זריפה."
"שיברך אותך, שאתה מקל מעלי את הכאבים, מפני שהבת הזאת עוד לא מצליחה..."
תופיק מניח ראשו בחיקה החם של זריפה, מגשש בשפתיו ומוצא את הפטמה העבה כמו אצבע. שקט. נשמע רק קול היניקה שלו ושל התינוקת, שניהם שרועים על חזה הנפוח של זריפה. השד הרך מזכיר לתופיק את החזה הלבן של גברת בן-עמי, שראה אחר-הצהריים מבעד לתריס הפונה לגינה, ותחושת עדנה שלא ידע כמותה עוברת בו מפה ועד כף-רגל. זו פעם ראשונה בחייו שהוא קרוב כך לאשה זרה. הוא מתעלם מהתינוקת ולש את השד שניתן לו, יונק ברעבתנות את החלב הסמיך, החם, וטועם בשפתיו את חספוס הפטמה ואת מתיקות העור הרך.
"מה אתה שוב רועד?" היא שואלת, מנומנמת-למחצה.
אך פיו מלא בה והוא אינו יכול לענות לה. גם מפני שאברו, שנתקשה עתה, מפרכס מול השק המחוספס, שבו הוא לבוש-מכוסה, ופולט זרע מעצמו יחד עם אותן עוויתות של רעד שהוא מושך בהן את החלב הסמיך, החם, של זריפה, והיא נענית לו יחד עם התינוקת בזרועותיה, שמתערסלת איתם ואינה בוכה עוד.
המשך יבוא