הוראתו האנטי-ישֹראלית של הארכיבּישוף דזמונד טוּטוּ לתיאטרון של קייפּטאוּן לא להופיע בארצנו – וצִפצוּפם המתוּקשר היטב של השׂחקנים על "גזירתו" # עלייתו של האיסלאם האנטישמי השחור והסלמת העימוּת בין שתי הציוויליזאציות בעוד יהדוּת דרא"פ נלחצת בין המלקחיים # כל אלה מטיחים בפנינו שאלה מוּסרית נוקבת: האִם קורבנות גִזענוּת ממין אחד מבינים בהכרח ללב קורבנות גִזענוּת אחרת? # איש-הדת חתן פרס נובּל, אותו ריאיינתי לפני 26 שנים בלִשכּתו ביוהאנסבּוּרג, מאפיין בדמוּתו את אי-ההבנה הטראגית בין בני-חם ובני-שֵם בה אין גם אנו פּטוּרים מאחריוּת.
כל הסיפור מתחיל, כמו תמיד, בילד קטן, בעיירה שכוּחת-אל. הוא רוכב לו, שחרחר ומקוּרזל שׂיער צמרי, על זוג אופניים מחלידים בדרך-אבק חולית. מדי בוקר שולחו מנהל בית-הספר (שהוא, במִקרה, אביו) להביא את עיתון-היום מדוכן-עיתונים סמוּך, מַטָּלָה שיגרתית כּביכול, אִלמלא שמִפּעם לפעם צפוי לו, לַילד, מין אַמבּוּש. זוהי welcome committee בּרוּטאלית של ילדי חוואים לבנים, אינתיפאדה של חסד קלוויניסטי מפוּקפּק הרוגמת אותו במטח אבנים ארטילרי. אין פלא איפוא שבמקום את העיתון מביא הוא לאבא את בנו מעוּטר "פּנסים". במארב אין כל חדש והאורבים מוּכּרים לילד, כך גם מציאוּת חיי גִזעוֹ בארץ זו. לוּא היה אותו ילד פעוט יהודי וכל "שייגץ" אפריקאנֶרי קרוּי בפיו "גוי", היתה אותה דראמה טיפּוּסית לאוקראינה, לליטא – ולא לעיירה זו, שוונטרסדוֹרפּ שמה, שנִסיון ילדותו בעימוּתי שִׂנאות-הגזע בינו והלבנים בני-גילו יעצב את תפיסת עולמו.
יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, עם זכייתו של אותו "ילד" בזרי-הדפנה של פּרס נובּל, יאמר הוא עצמו (מאוּבּק לא בחול כי אם בּאפור-שׂיבה): "כבר אז נסתבּר לי כי גם הרודף – ולא רק הנִרדף – מאבּד באותו עימוּת, אם יודה בכך או לא יודה, את דמוּתו של נִברא בּצלם."
כל זה לא יפריע לו להרעיף, חדשות לבּקרים, הצהרות וּסתירת-הצהרות-קודמות שיביכו את כל שומעיו. פּעם דגל בּסאנקציות כלכליות על מִשטר ה"אפּרטהייד"; מאוּחר מִזה חזר בו וטען באותה נחרצוּת כי עיקר הסובלים מאותן הסאנקציות יהיו בני גִזעו שלו. וכך גם בּמיגזר היהוּדי-ישׂראלי: אמר שהִכחיש והכחיש שאמר, וחזר (על עצמו) חלילה. כך, למשל, תמך בהחלטת עצרת או"ם (שהוּקעה פּה אחד בַּסנאט האמריקאי) בה הוּכפּשה הציונוּת בפי אויביה כגִזענית. מאידך גיסא, חמש שנים לאחר-מכן, הוא מבטיח בפגישה עם מנהיגים יהודיים בסינסינאטי, כי איננו אנטישמי (דהיינוּ: צריך להבדיל בּרוּרות בין "ציונוּת" ל"זכוּיות היהוּדים" – איך כתב פעם אלתרמן בּטוּרו השביעי: "ייתכן שצריך – אבל איך?...")
 
גִלגוּל-העיניים המתחסד של "הכֵּס הקדוש"
בספּטמבּר 1986, כשהוּכתר כארכיבּישוף האנגליקני של קייפּטאוּן, נורוּ אל בימת-ההכתרה בקתדראלה ההיסטורית לא רק הֶבזֵקיהן של מצלמות הטלוויזיה, אף אף כמה תמיהות נוקבות שקשה לחמוק מהן. העוּבדה שיותר ויותר לבנים נשרוּ מִצאן-מרעיתו של טוּטוּ (וזאת – בקול ענוֹת ולא ב"פּיאניסימו" אֶוונגֶלי) המחישה תהליך של אנטגוניזם ואכזבה. יש שיָּרוּ בו מן המותן אִזכּוּרים של קל-וכּומר: הטחתו של ג'פרסון, בניסוּחה הבוטה-"דוּגריסטי", בגנוּת "השילוב המתועב בין המדינה והכּנסייה"; גִלגוּל-העיניים המתחסד של הכּס הקדוש בימי פּיוּס ה-12 (מי ששתק שתיקה מחפּירה כּש-6 מיליון מבני עמו של ישוּ נטבּחו בידי גרמניה ומשת"פּיה): "קומתו של אדם מתגבּהת באמת רק כשהוא כורע בענווה על בּרכּיו"; ולהבדיל אלפי הבדלות, דברי האפּיפיור יוחנן הכ"ג, אולי המנהיג הנוצרי הנאור ביותר במאה ה-20: "כשאני מתעורר בלילה אגב הִרהוּר בשאלה קשה, יש לי צורך לספּר זאת כבר מחר לאפּיפיור. רק בבוקר, כשאני לובש את הגלימה ורץ לספּר לו, אני נזכּר לתמהוני כי האפּיפיור הוא אני עצמי..."
"טוּטוּ," אומרים, "רחוק מענווה כִּרחוק קייפּטאוּן מקנטרבּרי. תאוות-הראווה שלו עלתה לו מִזמן לראש. מה שנוגע לָראש עצמו – מדי יום הוא מחליף דיסקט. בעד סאנקציות, נגד סאנקציות, נגד אלימוּת, למָעֵט זו של שחורֵי ה-A.N.C (הקונגרס הלאומי האפריקאי, תנועתו של מאנדֶלה)."
מי שזוכר אותו קטע היסטוריוסופי של טולסטוי ב"מלחמה ושלום" הקלאסי, אותה הִשתאוּת של "מי עושׂה מה?" (האישיוּת את ההיסטוריה או ההיסטוריה את האישיוּת); או מי שזוכר את ניתוחו של המהפכן הרוסי פּלכאנוב את רכיב-המנהיג ורכיב-התקופה בדברי ימי עולם – יודע כי טוּטוּ, עם כל כּישוּריו, איננו מרטין לוּתר, לא הראשון ואף לא השני, ד"ר מרטין לוּתר-קינג, שבּין חסידיו לא חסרוּ יהוּדים. יותר מִמה שטוּטוּ מנווט או מעצב תהליך היסטורי, הוא תוצר שלו, בּבוּאה שלו, תשקיף-רנטגן של מצב חברתי נתוּן, שבּשוּם פּנים אינו ניתן להִתמצוֹת בתרשים של שחור-לבן. הוא טריבּוּן מסוּר, אותנטי, לעניין צודק-ביסודו, שמרבּית נושׂאי-דברו נגוּעים באותה מחלה עצמה בה לוקה כל גִזענוּת, ובכלל זה קורבּנות ה"אפּרטהייד". תרכּיב-חיסוּן כולל בו, כּידוּע, את אותו נגיף שכנגדו הוּא נועד לחסן את הגוּף. השאלה היא: באיזה מינוּן? ואצל טוּטוּ, כמו אצל מַנדֶלָה (וכך אצל קאסטרו וצ'אבֶס ושוּת') ניכּר כי האנטי-גִזענוּת מוּדלחת בגִזענוּת-שכנגד. ראייה חותכת לכך אצל טוּטוּ היא הִתבּטאוּתו האוּמללה בעניין "הפּתרון הסופי": "לאחר 45 שנה אני סבור כי הגיעה העת שהיהודים יסלחו לנאצים את מה שעוללה להם גִזענוּתו של היטלר." מי שמסוגל להוציא דבר-איוולת כזה מפיו, ראוי ששיקול-דעתו ייבּדק במאזניים של בית-מרקחת.
 
נקוּדת-ההשקה בין הרִשעוּת והסִכלוּת
מי שחזה אי-פעם בסידרת-התיעוּד של ה-.C.B.B, "השבט הלבן של אפריקה" (הלא הם האפריקאנֶרים, הידועים גם בשם "בּוּרִים") זוכר כיצד הוּשפּלה אוּמה צעירה זו בידי הבריטים מִסוף המאה הי"ט ועד נצחונו האלקטוראלי של הגִזען האפריקאנֶרי פֶרווּרט. כל זה לא מנע, כזכוּר, עד קץ החֶרפּה ששמה "אפּרטהייד", מאותם אפריקאנֶרים מוּפלים-לרעה בידי בריטניה, יחס משפיל לאין ערוך יותר לכוח-האדם החיוני ביותר שלהם, לרוב האפריקאי השחור במדינתם.
בנקוּדת-ההשקה שבין הרִשעוּת הצרוּפה והסִכלוּת המזוּקקת נפגשו האנגלים וה"בּוּרים" גם יחד על אדמת מכורתו העקוּבּה מִדם של טוּטוּ. כשאירופה ההרוּסה ממלחמת עולם שניה איבּכה תִמרות עשן מחורבותיה, התדפּקוּ מיליוני לבנים אירופּאים, בעלי מקצועות וכישורים פּרודוּקטיביים ביותר, על שערי ההגירה לדרום-אפריקה שלא ניזוקה לא מן ההרס שזרעו גייסות היטלר ולא מהפצצות בעלות הברית שחיסלו את הרייך השלישי. אילו ניחן אז המיעוּט הלבן, הן זה שמוצאו אנגלי והן זה שמוצאו הוא "בּוּרִי" (ה"בּוּרִים"-אפריקאנֶרים מוצאם בעיקרו הולנדי, עם כמה נגיעות צרפתיות וגרמניות שביחד עם הרוב הנידֶרלאנדי יצרו אוּמה זו) אם לא באמפתיה פשוּטה ואנושית, לפחות בראיית-נולד וב"קומון-סֶנס" סטאטיסטי-דמוגראפי – היתה פתיחת שערי ארצם למיליוני בעלי-מקצוע אירופּאים מאזנת בלי ספק את יחסי-הכוחות המִספּריים בין שחורים ולבנים בארץ זו, ולא פחות מכך מאששת את מצבה הכלכלי. כיוון שצרוּת-עינם של האנגלים וה"בּוּרים" כאחד לא הִשׂכּילה להבין כי סוף מעשׂה במחשבה תחילה, לא ייפּלא אם תביעתו המוצדקת של הרוב השחור לשִוויון אלקטוראלי (one man, one vote) הביאה, בסופו של תהליך בלתי-נמנע, לקריסתו של מִשטר ה"אפּרטהייד".
 
הצורך ההיסטורי בשׂעיר לעזאזל
לתמונת-מצב מוּרכּבת זו נוסף היבּט נוסף: היעדר המונוליתיוּת בשני הגזעים גם יחד. במיגזר הלבן הוּתקף הנשֹיא ה"בּוּרִי" האחרון, דה-קלֶרק, שקרא לרפורמה – מצד הימין הלבן הקיצוני בהנהגתו של אנדרֶה טריניך. היה זה, כמובן, לפני חיסולו של ה"אפּרטהייד", ומִפגן-מחאה של מחנה מיליטאנטי זה, הלא היא המפלגה האפריקאנֶרית השמרנית, הִקהיל בזמנו בַּבּירה פּרֶטוֹריה, חמש רבבות לבנים זועמים, נכונים לאחוז בנשק. "שום ספינה אינה ממתינה לקחת אותנו מִכּאן," זעק טריניך, "זוהי ה'פַאטֶרלַאנד' שלנו ו'פאטרלאנד' אין נוטשים!" האמת היא שחרף הצליל המוּכּר, הטבטוני-צורם של מילה גרמנית זו – לא פלשו הלבנים, היסטורית, לארץ שכּוּלה שחורה. במִקרים רבּים הִתנחל הקולוניאליזם האפריקאנֶרי בשטחים שרגל-אדם לא דרכה בהם מעולם. הִזדקקוּתם הכלכלית ההדדית של שחורים ולבנים בהרבה חבלי-ארץ (שחורים שהִרחיקו לנדוד מִתחוּם-שִבטם מִשעה שאזלוּ מקורות-הצַיִד ולבנים שנצטרכו לידיהם העובדות של השחורים) – יצרה "חֲזָקָה" שווה לשני הגזעים גם יחד על אותן כִּברות-ארץ עצמן – ופחד קיוּמי שווה, בשני הצדדים כאחד, אלה מאלה; וטבע הפּחד שהוא קטליזטור המאיץ עימוּת אַלִּים. בראיון טלוויזיוני שהוּקרן בניו-יורק עוד בימי קיוּמו של ה"אפּרטהייד" טען יוּג'ין טרבּלאנש, מנהיגהּ של ה- B.W.A (זרועהּ הצבאית של מפלגת טריניך, אִרגון תוקפני שדִגלוֹ וסמליו מזכירים עד זוועה את הנאצים) כי אין אנשי מאנדֶלה מתכּוונים לשיתוף קונסטרוּקטיבי, כי אם להשתלטוּת טרוריסטית על דרום-אפריקה כּוּלה.
אך לא פחות "שחורה" היתה התמונה באגף השחור. פּער שִבטי ופוליטי קטל שחורים בידיהם של שווי-גון-עור. כאלף שחורים עוינים זה לזה, אם מבני שבט קוֹזָה התומכים במאנדֶלה ואם מתנועת ה"אֶנקָאטָה" (אנשי שבט זוּלוּ של בּוּטוּלֶזִי) נפלו חללים בעימוּתים בּין-שִבטיים, שהם תופעה שכיחה זה דורות ביבּשת זו. לא צאצאיו הלבנים של יֶפֶת "הִדבּיקוּ" בנגיף זה את יושבי אדמת בני חם – כשם שאין שום "זכוּת יוצרים" לאדם השחור על צרה צרוּרה זו. תוּרכּים ויוונים בקפריסין, קתולים ופרוטסטנטים באירלנד, סוּנים ושיעים בעיראק והסִכסוּך הישׂראלי-פּלשׂתינאי אינם מצביעים על זיקה הכרחית בין יכולת הדוּ-קיוּם לַשיוּך הגִזעי-דתי-אֶתני. אך כּיוון שאוּמות בּמשבּר נזקקות זה דורות על דורות לשׂעיר לעזאזל, וכיוון ששׂק-החבטות היהוּדי לא איבּד מִפּוֹפּוּלאריוּתו גם עִם תבוּסת ההיטלריזם – יש בהתבּטאוּיות מנהיגים כמאנדֶלה וטוּטוּ, כמו בּאנטישמיוּתו של הימין הניאו-נאצי, איתוּת-אזהרה לא ליהוּדי דרום אפריקה בלבד, אלא לכל יהודי בעולם ששִׂנאת ישׂראל אורבת לו ממש מֵעֵבֶר לַפּינה. למען האמת, גם לנו, כּזכוּר, יד בּשיסוּיָם של שחורי מדינה זו נגדנוּ: במשך שנים שיווקה התעשׂייה הצבאית שלנו אמצעֵי לחימה קטלניים ביותר למִשטר ה"אפּרטהייד" הנודע לשִמצה. לא ייפּלא אפוא אם מי שנפגע ממוּצרי תעשׂיית כּחול-לבן זו איננו רוחש לנו חיבה יתֵרה והציניוּת של עיסקות-הנשק יש לה מלבד רִווחיוּת כּספית גם מחיר לא קטן בַּמוּבן הפּוליטי.
 
ריצת "אָמוֹק" על סף התהום
אך נשוּב אל דזמונד טוּטוּ, צרור גדוּש זה של פּאראדוכּסים: מי שהוּרשה, טרם קְרוֹס ה"אפּרטהייד", לקבל את פּרס נובּל בּסקנדינביה הרחוקה, אך לא דרכּון בארצו שלו; מי שהוּצע לו, ב-1975, עם מינוּיו כדיקן הכּנסייה האנגליקנית של יוהנסבּוּרג, בית-מגוּרים מפואר בשכונת-היוקרה Lower Houghton, אך העדיף להתגורר ברובע-העוני הנחשל של סוּאֶטוֹ ("לא היתה לנו כל כוונה," אמרה אשתו השמנמונת לאה, "להמיר עקרונות בהיכל נוצץ, על תקן של גביר לבן..."). מי שהטיף כל ימיו לאי-אלימוּת נטוּלת-פּשרות (להוציא פּיגועי ה-A.N.C בימים שקדמו לשיחרוּר מאנדֶלה...); מי שסמוּך לזכייתו בפרס נובּל לשלום אמרו מתנגדיו כי רודף-שלום זה מייצג הכל מלבד שלום; אותו "מי", כּמִסתבּר, נכח עוד בימי מִשטר ה"אפּרטהייד"ּ בהלוויתו של אחד הקורבּנות במחוז-השחורים סיסקַאי. כַּצפוּי, לוּותה הלווייה נזעמת זו בליווּי משטרתי כבד מחשש התפּרעוּיות ופּרובוקאציות. חשש זה, נתבּרר עד מהרה, נִתאמת כמוּצדק ביותר. האוויר, כּמקוּבּל באותן הלוויות, טעוּן היה חומר-נפץ. חומר-נפץ, כּידוּע, אינו נִזקק להצתתו אלא לניצוץ בלבד. ניצוץ-זעם כּזה, שנדלק ממצוּקת השחורים, לא איחר להבליח – אך עיניו החדות של טוּטוּ זיהוּ, לא הרחק מִמלווי המת, שוטר לבן שסופו של עכן (שנִרגם, כַּזכוּר בּאבנים) היה צפוּי לו. בִּזריזוּת וללא היסוּס, תוך הטלת נפשו מִנגד, סוכך אפוא טוּטוּ על גוף השוטר, תחת בְּרַד אבנים שיידוּ בני גִזעו שלו. למוֹתָר להדגיש עד כמה סלד טוּטוּ מִשוטריו של מִשטר ה"אפּרטהייד", אך חייו של אותו שוטר לבן ניצלוּ בהלוויה זו רק בזכוּת הִתערבוּתו.
 
הדגים קופצים והכּוּתנה צומחת...
בסוף שנות ה-70 למאה שעברה נִתמנה דזמונד טוּטוּ למזכּ"ל ה-A.C.C.S – מועצת הכּנסיות הדרום-אפריקאית היוּקרתית. היתה זו הפּעם הראשונה שנִבחר איש שחור למִשׂרה רמה זו וגבּות רבּות הוּרמוּ מייד בתִמהון. ב-1981 טמנו לו אויביו מלכּודת. הם הפיצו שמועות על שחיתוּת כּספּית בצמרת אִרגון דתי נכבּד זה. טוּטוּ, מזכּ"ל אִרגוּן-הגג, נקרא אל דוּכן-העדים. הוא ניצל את עדוּתו במיוּמנוּת של אשף-תקשורת, הוא תיאר בדראמאטיוּת את ילדוּתו, את אלימוּת שומרי החוק. בקיצוּר: גורלה של אוּמה שלֵמה השרוּיה בּגלוּת בּארצהּ שלהּ. "ייתכן, רבותי, שקוֹלִי, כקולו של אותו יהוּדי גלילי, הוּא אכן קול קורא בּמִדבּר," זעק בלהט, "אבל זהו הרגע לבלום את ריצת ה'אמוק' אל סיפּה של התהום."
דוּ"ח חוקרי טענות השחיתוּת לא הִסתיר אכזבה וזעם. נסתבר כי קודמו במִשׂרת המזכּ"ל, ולא טוּטוּ, נכשל במעילה. להשחיר את פניו של מזכּ"ל שחור אי אפשר, הוא שחור ממילא. להלבּין בּרבּים את פניו של קודמו, ג'ון ריס, מן הנמנע היה בּמִשטר-אפלייה לבן. החליטו אם כן לשלול את דרכּונו של טוּטוּ, בתקווה שיֵּשֵב בשקט וישמור על פּרופיל נמוּך. הוא ישב, זה נכון, אך לרוב בּמטוס (שהטיס אותו, או החזיר אותו, בין דרום-אפריקה לחו"ל). כך יצא שהפּרופיל שלו לא היה נמוך מן הגובה בו הוא טס הלוך ושוב במסעי הוקעת ה"אפרטהייד" שניהל. מה שנוגע לַשקט שלו – הוא החריש את אוזני התקשורת: כאן ראיון ושם הצהרה וכולם בשחור-לבן. מיהוּ אם כּן דזמונד טוּטוּ: כוהן-דת או לוּליין פּוליטי? איש-רוח וסמל מצפּוּן לאוּמי או קרייריסט רודף פִּרסוּם?
בּדצמבּר 1989 בּיקר טוּטוּ בּארצנו הקטנה. הוא בּיקר בה תרתי משמע: את הארץ ואת ממשלתו של יצחק שמיר. אך בכך לא חידש דבר שלא נִטען מִפִּי השׂמאל שלנו, שמחאותיו על אי התקדמוּתו של תהליך-השלום עם בני-דוֹדֵנוּ אקטוּאליוֹת גם כּיום, בעידן נתניהוּ-ליבּרמן. בִּקורת אנטי-מִמסדית היא אקט לגיטימי בכל דמוקראטיה, בין אם מִבּית ואם מִחוּץ לו, ואין בכך כּל סירכה. מה שחוטא לָאמת (ספּורט אופנתי ביותר בימינוּ) הוא גלישת הרטוריקה הסלפנית של טוּטוּ לרמת גִזענוּת הפוּכה. אנטישמיוּת בּוטה זו, במסווה של אנטי-ישֹראליוּת השוללת את זכוּת-קיוּמנוּ, ניכּרת לא אחת גם בדברי נלסון מאנדֶלה, ג'קי ג'קסון ולוּאיס פאראקאן. אחוּזי היהוּדים בתנוּעת-המחאה של ד"ר מרטין לוּתר-קינג ואף בין מתנגדי האפליה הגִזענית בּהיסטוריה הדרום-אפריקאית, אינם נִזקפים לעולם בדבריהם לזכוּתו של העם היהוּדי, שאפילו זוועותיו של ה"אפּרטהייד" בזמנו לא יִשווּ לגורלו בעידן הנאצי. עצתו של טוּטוּ לתיאטרון השחור של קייפּטאוּן להחרים את ישֹראל ולא להופיע בה במחזמר של צמד האחים היהוּדיים ג'ורג' ואיירה גֶרשווין, מחבריו של "פּוֹרגי וּבֶּס", נתקלה, מצִדם של שׂחקני תיאטרון זה, בִּמקום בצייתנוּת – בסירוּב-פּקוּדה וציפצוּף ארוך. אין להסיק מכך, כמוּבן, כי החדצדדיוּת השחורה נִסדקת. אך מוּתר לקוות כי כשם שהשלאגר הגֶרשוויני המפורסם "Summertime" מתאר איך קופצים הדגים בנהר וכיצד הכּוּתנה צומחת – כך יקפּצוּ אלינו יותר ויותר שגרירי תרבּוּת דרום-אפריקאית וּממש כּמו הכּוּתנה תִצמח בּיניהם תובנה מאוּזנת, שאינה מבדילה בין סִבלם של ילדי עזה לסִבלו של גלעד שליט וסִבלם של יושבי שׂדרות.