חלק ראשון
ב-1951 נערכה גבת – קבוצת "קדושי פינסק" – לחוג בשמחה את מחצית היובל להתיישבותה בעמק. תוכננה תכנית אמנותית עשירה. נקבע שהתוכנית תתבסס על יצירות חברי גבת, ובראש וראשונה על שירה של פניה ברגשטין "עם פרחי השדה". היה זה שנה למותה של פניה, ומסיבת החג הזאת, היתה למעשה גם מסיבת הפרידה ממנה. עשרים שנות חייה של פניה בגבת, הותירו ירושה עשירה של שירים לילדים ומבוגרים, שהיו ארוגים בלב כולם.   
"עם פרחי השדה" היה שיר שכתבה פניה בחולייה. תוכנו: פרחי השדה מזמינים את המשוררת אליהם, אל שלל צבעיהם וריחם. היא מבטיחה לבוא, אבל אין בכוחה לעמוד בהבטחתה והיא נאלצת לבדות אמתלה, והפרחים מקשים עליה: "הן הבטחת... ומדוע לא באת?" הדבר חוזר כשבאים הציפורים, הדבורים, הפרפרים ועוד, עד שבאה הרוח ולה מספרת המשוררת את האמת. אז באו אליה והקיפוה, כל פרחי השדה ועימם הפרפר, הדבורה והציפור "ועימם שוררתי שיר כל יכול, ויצאתי עימם במחול." השיר מתאר את פניה החולה והכלואה בחדרה ומתגעגעת אל הטבע שבחוץ ואל פרחי השדה, והנה "לפתע ובבת-אחת באו, כל פרחי השדה אליי,"
 
וּבְשׁוּבִי לְבֵיתִי –
בָּעֲרוּ חַלּוֹנִי לִקְרָאתִי
בְּזִיו יְקָרוֹת,
וטהורי עֵינַיִם
אֶצְלִי עַל הַסַּף
מָחְאוּ כַּפַּיִם
וְשָׁרוּ הַטַּף.
 
הקומפוזיטור ארתור גלברון נענה לאתגר והלחין יצירה סימפונית שלמה: "חדווה" – מחזה ריקודי לתזמורת סימפונית וקריין – התמליל – "עם פרחי השדה" של פניה ברגשטיין.
תמונה ראשונה – הפרפר.
תמונה השנייה – הדבורה.
תמונה שלישית – הציפור.
תמונה רביעית – אינטרמצו אווירת חלום.
תמונה חמישית – הרוח.
תמונה שישית – מופיעים כל המוטיבים המנחים לא כיחידים אלא בלהקות. שינוי זה יישמע בנעימותיהם.
תזמורת "הקיבוץ המאוחד" החלה בחזרות. הגיעו נגנים מרחבי הארץ: המנצח היה המלחין עצמו – ארתור גלברון. הסולן היה רוברט-יעקב הרצפט-לבבי. יעקב הרצפט-לבבי היה יהודי וינאי, שהצליח להימלט ולעלות לארץ-ישראל לפני השתלטות הנאצים. בנעוריו בווינה הוא למד בכיתה אחת עם אדולף אייכמן. עם פרוץ המלחמה הוא עזב את אשתו, שהיתה שחפנית ונשארה עם אימה, ונמלט לשנחאי, שם שהה שנים אחדות בתנאים קשים. משם הגיע לארץ והצטרף לאחותו בקיבוץ. כל חייו היה יֶקֶה ערירי. מעולם לא למד עברית. ביום עבד במחסן הבגדים. יום שלם היה מגהץ מכנסיים במכונת הגיהוץ. יום-יום לאחר תום העבודה היה חוזר לחדרו הקטן, מסתגר בו, ומנגן על כינורו יצירות שונות, עד בוא הלילה, עת היה הולך למיטתו לישון. הצלילים הנוגים שיצאו מליבו דרך מיתרי הכינור היו מפלחים את לב הדממה וזורעים את בדידותו אל לב השמיים. שכנים רעים התלוננו עליו, מדוע הוא "מנסר" כל הזמן בכינורו? לעיתים כשבאו וביקשוהו לנגן במסיבות הקיבוץ בכינורו, הזדעזע עד לעמקי נשמתו ואמר: "אינני פידלר – כנר כליזמר, אני כנר – קונצרטים, אמן! (Geiger בגרמנית). הרצפט-לבבי השקיע את כל ליבו בחזרות למופע הגדול. שעות על שעות חזר וניגן את התווים.
תוך כדי הציפייה לחג הגדול, וההנאה מהיצירה השירית, והמוזיקלית העשירה, עברה "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק", את המאבק הקשה בתולדותיה. הפעם לא היה זה אוייב חיצוני, לא קשיי הטבע, לא מלחמה ולא בצורת או שיטפון, אבל בהחלט רעידת אדמה. המאבק הפעם היה מבפנים, מאבק בתוך הקבוצה. מאבק שאיים למוטט את הכול.
כ-170 שנים קודם לכן, העיר פינסק סערה. רבי לוי יצחק קיבל את משרת הרבנות בעיר. רבי לוי יצחק האמין, בעקבות רבי ישראל "בעל שם טוב", בתורת "החסידות". במאה ה-13 שונתה הדת היהודית. רב ספרדי בשם משה די-ליאון פירסם ספר בשם "הזוהר" לפיו האלוהות מחולקת לעשר "ספירות" שלכל אחת יש שם ותפקיד והן כוללות את: אלוהים, העולם, והאדם. משה די-ליאון ידע שבמאה הקודמת לו, בוויכוח נגד הנצרות שמאמינה בחלוקת האלוהות ל"שילוש", פרסם "הנשר הגדול" – הרמב"ם, פסק הלכה שלפיו כל יהודי שאינו מאמין ב"אמונת הייחוד" – שאלוהים אחד – יש להוציאו להורג. הרמב"ם אף הכניס זאת לי"ג עיקרי האמונה. מחשש לחייו סיפר משה די ליאון, שהספר בו נמצאת התורה החדשה שהמציא – "ספר הזוהר", נכתב בידי התנא רבי שמעון בר יוחאי. ולידיו הוא רק הגיע כ"קבלה" מחכמי דת קדומים. הרב יצחק מעכו נסע לספרד לחקור מהו המקור האמיתי של הספר. אשתו של משה די ליאון הודתה בפניו, כי בעלה הוא זה שכתב בעצמו את הספר. למרות זאת המשיכו יהודים להאמין ב"זוהר" כספרו המקורי של בר יוחאי.
רבי ישראל "בעל שם טוב", שייסד את ה"חסידות", האמין בעקבות משה די ליאון, שהאלוהות מחולקת לעשר "ספירות", והרבי (הרעבע) הוא "צדיק" שמתווך בין כל יהודי פשוט לקב"ה. ה"מתנגדים" נלחמו באמונה זו בשצף קצף. למרות שלבסוף גם ה"גאון מווילנה", ראש ה"מתנגדים", קיבל את "קבלת" משה די ליאון והאמין ב"קבלה" – הביאה המחלוקת לפילוג קשה בחברה היהודית, הלשנות הדדיות לשלטון, חרמות ונידויים, והחמור מכל – פילוג משפחתי. משפחות נחצו בין חסידים למתנגדים.
החסידות הכתה שורשים גם בפינסק-קארלין בהנהגת רבי אהרן מקארלין (1736-1772). בתחילה לא עוררה החסידות בפינסק תנועת-נגד חריפה, ובכל זאת, עד בואו של ר' לוי יצחק, בשנת תקל"ה (1775), נלמדה תורת החסידות בחשאי. לוי יצחק החל ללמדה בגלוי. בשנת תקל"ב הטיל הגר"א מווילנא חרם על החסידות וההתנגדות החלה לצבור תאוצה. המון יהודים בפינסק יצאו בחרפות ובגידופים לכיוון ביתו של ר' לוי יצחק, הם פרצו לתוכו ובזזו מכל הבא ליד. לבסוף החליט לוי יצחק לעזוב את פינסק. בשנת תקמ"ה (1785) עבר לוי יצחק לברדיצ'ב, שם יצא שמו של: "לוי יצחק מברדיצ'ב" לתהילה כמליץ יושר וכסניגורו של עם ישראל. המחלוקת בין "חסידים" ל"מתנגדים" המשיכה עוד להתנהל בפינסק לאורך כל השנים.
קבוצת "קדושי פינסק" התחלקה גם כן ל"חסידים ומתנגדים". כמו לכל מחלוקת, גם לזו היתה סיבה תיאולוגית, וסיבה פוליטית. בניגוד לדימוי המקובל, החברה הקיבוצית היתה בבסיסה חברה דתית. הדת התבטאה בכל תחומי החיים. דת היא מילה פרסית שמשמעותה מנהג. למחלוקת הפעם כמו בעבר, היה רקע פוליטי ארצי.
בעצם ימי מלחמת העולם והשואה התחולל פילוג ב"מפלגת פועלי ארץ ישראל". בתוך מפא"י נוצרה אופוזיציה שהתאפיינה בתביעה לדמוקרטיזציה, ולעמידת ההסתדרות לצד הפועל העירוני. הסיעה האופוזיציונית שקמה חברה ברוב העמדות ל"גוש" "הקיבוץ המאוחד" בהנהגת יצחק טבנקין, כולל בעמדה ה"אקטיביסטית" הניצית נגד השלטון הבריטי ונגד חלוקת הארץ. היא התנגדה לניסיונות הפיוס בין בן גוריון לז'בוטינסקי, להסכמתו של בן גוריון לתוכנית החלוקה של ועדת פיל, ולניסיונות של ברל כצנלסון ואחרים לאחד את התנועות הקיבוציות: "הקיבוץ המאוחד", ו"חבר הקבוצות והקיבוצים" – לגוף אחד. האופוזיציה, שכונתה "סיעה ב'" בתוך מפא"י, ושכללה את מרבית חברי ה"קיבוץ המאוחד", הפגינה גם התנגדות למאמציו של בן גוריון להגיע למדינה יהודית על פי תוכנית בילטמור. התוכנית נשללה מחשש שתביא לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה ערבית בחלקים רבים שלה.
בישיבת מרכז מפא"י נתקבלה הצעת בן גוריון על תוכנית בולטימור, ברוב של 42 נגד 21. אך הסיבה הישירה לפילוג היתה ההחלטה האוסרת הופעה פומבית של סיעה ב' בבחירות לוועידת ההסתדרות. בוועידת מפא"י בכפר ויתקין (1942) הצליח בן גוריון להעביר החלטה לחיסול הסיעות וה"גושים" הפנימיים במפא"י. סיעה ב' לא השלימה עם ההחלטה ובזה נקבע אקט הפילוג. ב-20 במאי 1944 פרשו אנשי סיעה ב' ממפא"י. כתוצאה מכך שליש מחברי מפא"י עזבו אותה, בתוכם רוב חברי ה"קיבוץ המאוחד" וכן חלק ניכר מהסניפים העירוניים. היוצאים הקימו את התנועה: "לאחדות העבודה". התנועה החדשה התקרבה לחוגי השמאל: "פועלי ציון-שמאל", ו"השומר הצעיר", והביעה אהדה לברית המועצות.
לאחר מלחמת השחרור עלתה קרנו של סטאלין בשמאל הארצישראלי: אחרי הכל הוא היה המנהיג היחיד שהסכים לקבל לתחומי מדינתו כל פליט יהודי שהצליח להימלט מציפורני הגרמנים. מה שצ'רצ'יל ורוזבלט לא הסכימו. בנוסף סטאלין היה היחיד שתמך בהקמת מדינת היהודים וסיפק לה נשק בשעותיה הקשות ביותר. בעת שאמריקה הטילה עליה אמברגו.
בתקופת פילוג סיעה ב' החליטה קבוצת חברים מגבת לנסות למנוע את הפילוג. אברהם כנעני כתב ביומן: "עלינו ללמוד מהלקח של השתלטות הפשיזם, התמוטטות תנועת הפועלים, ושואת ישראל. עת הפילוג משתלט במחשבה הפוליטית של ציבור הפועלים – ישתלט הפילוג גם על המעשים של תנועת הפועלים."
ביולי 1945 ארגנו הפינסקאים את כלל אנשי העמק לכנס בגבת למען איחוד תנועת הפועלים. ציבור המשתתפים מילא את "בית הרשל". ברל רפטור, בהתלהבות האופיינית לו "חצב להבות" בנאומו למען השבת האחדות. נבחרה משלחת, בתוכה אברהם כנעני, שתיפגש עם בן-גוריון. המשלחת לא באה לתבוע שינוי בהחלטה לגבי תוכנית בולטימור שכן כבר בישיבת הוועה"פ הציוני הצביעו אנשי סיעה ב' עם אנשי מפא"י האחרים בעד תוכנית בולטימור. הבקשה מבן גוריון היתה עיון מחדש בהחלטה המונעת מסיעות להופיע בבחירות להסתדרות, החלטה שבשלה אירע הפילוג. הפגישה עם בן גוריון התקיימה. תשובת בן גוריון היתה קצרה ובתכלית הפשטות: "אתם לא תהוו גורם לאחות את הקרע..." סיעה ב'-"לאחדות העבודה" נשארה בחוץ והחלה להתחרות במפא"י.
ב-23 בינואר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, בעת הפוגה קצרה בקרבות, התאחדה מפלגת "לאחדות העבודה" עם מפלגת "השומר הצעיר" והוקמה "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם). נציגי המפלגות התכנסו באולם "בית העם" בתל אביב. הבמה היתה עטורה בדגלי הלאום והמעמד. כתובת: "המעפילים יעפילו" התנוססה על הקיר. לקול תופים וחצוצרות נערך מצעד הדגלים והקהל שר: "תחזקנה" ו"האינטרנציונל".
המפלגה החדשה ראתה את עצמה כמוקד הפעילות של האליטות ביישוב: הקיבוצית, התרבותית והביטחונית. במציאות של המלחמה היה ייצוגה של מפ"ם בקרב הפיקוד הבכיר בעל משמעות עצומה. רוב מפקדי החטיבות היו חברי מפ"ם וכן סגן הרמטכ"ל ושני מפקדי החזיתות. רוב הקצינים הבכירים היו חברי "הקיבוץ המאוחד", ולכן במהלך המלחמה נהנתה תנועתם מיוקרה שתורגמה למעמד בתוך המפלגה. רוב חברי גבת הצטרפו למפלגה החדשה.
 
חיים כהן קיבל פנקס חבר בצבע אדום שבו נכתב: פועלי כל הארצות התאחדו! / מפלגת הפועלים המאוחדת בארץ ישראל. / פנקס חבר מס' 25758 סניף גבת / על החתום בנקובר.
המפלגה מאוחדת ביסודות המחשבה, במגמות המעשה ובהכרת ייעודו ותפקידיו של מעמד הפועלים בעם ובעולם.
א. המפלגה מאוחדת בראיית הציונות כפתרון לשאלת היהודים בדרך קיבוץ גלויותיו של העם היהודי וריכוזו הטריטוריאלי, תקומתו הלאומית, התחדשותו הסוציאלית, עצמאותו המדינית, החברתית, והתרבותית בארץ-ישראל. התפקיד המרכזי בחיי העם הוא הגשמה דחופה של הציונות בדרך של עלייה המונית, שתהא הולמת בהיקפה ובקצבה את זעזועי התקופה והכרעותיה: יצירת מקורות קליטה והתיישבות רחבת-מידות; שידוד מערכות סוציאלי לתקומת עם עברי עובד, מעורה בכל ענפי המשק והכלכלה, מחייה שפתו ומעצב תרבותו, עומד ברשות עצמו ומחשל עתידו הסוציאליסטי, תוך חתירה לברית עם המוני העמלים הערבים בארץ.
ב. המפלגה מאוחדת בראיית התפקיד ההיסטורי של המלחמה המעמדית-המהפכנית ושל הקמת – שלטון פועלים לחיסול הקפיטאליזם וכל צורות השעבוד הלאומי והסוציאלי – לכינון חברה סוציאליסטית אל-מעמדית ועולם של אחוות-עמים. המפלגה רואה עצמה חלק בלתי-נפרד של תנועת הפועלים המהפכנית במלחמה להדיפת כוחות הריאקציה הקפיטליסטית-אימפריאליסטית, המסכנת את שלום העולם, ולעקירת גילויי הפאשיזם, הגזענות והאנטישמיות; להבטחת העלייה הפוליטית והסוציאלית של המוני העובדים: לכיבוש עמדות-המפתח במשק ובמדינה בידי המעמד העובד; להגנת מדינות הדמוקרטיה העממית החדשה ולחישול ברית אמת של עמים שוחרי חופש ושלום. המפלגה תטפח קשרים עם תנועת הפועלים המהפכנית בעולם ותיתן ידה לאחדות בינלאומית לוחמת, מקצועית ומדינית, של מעמד הפועלים, שתיכון על עצמאותו הלאומית של הפועל בעמו ועל ברית אמיצה בין פועלי העולם וברית-המועצות, מדינת-הפועלים הראשונה, המקיימת את מפעל-הבנייה הסוציאליסטי הגדול של דורנו ומגשימה את ייעודיה ההיסטוריים של מהפכת אוקטובר – ייעודיו של מעמד הפועלים בעולם כולו. המפלגה, הממזגת את ערכי התרבות היהודית והאנושית ושואבת ממקורות התורה המהפכנית וממסורת-הגבורה של הסוציאליזם, תייסד את פעולתה בחינוך ובהסברה על השקפת-העולם ושיטת המלחמה המעמדית של המרכסיזם. המפלגה תשקוד על עיצובה של תרבות-עבודה עברית ובניין חיים חלוציים וסוציאליסטיים.
ג. המפלגה מאוחדת במקורותיה החלוציים והפרולטאריים, בשאיפתה למיזוג המלחמה המעמדית והיצירה הסוציאליסטית בעיר ובכפר, בבניין מפעל התיישבות העובדת והקיבוצית ובטיפוח התנועה החלוצית בקרב הנוער היהודי והפועלים היהודים בכל תפוצות הגולה ככוח מארגן ומדריך בחינוך, בהכשרה ובעלייה. המפלגה מאוחדת בהכרת שליחותה של תנועת הפועלים העברית בארץ ותפקידה הלאומי המשחרר של המלחמה המעמדית וההגמוניה הפועלית בציונות ביישוב. המפלגה תילחם לעצמאותה המעמדית של תנועת הפועלים בכל שטחי החיים ולחיזוק אחדותה של ההסתדרות הכללית ותשאף לאחדות לוחמת, מעמדית-מדינית של כלל פועלי ארץ-ישראל.
 
בעקבות הקמת המפלגה החדשה, חלק מחברי "הקיבוץ המאוחד" השתייכו למפא"י, בעוד חלק אחר השתייך למפ"ם. בעיני חלק מהחברים הפך מצב עניינים זה לבלתי נסבל עקב יחסן השונה של שתי המפלגות כלפי ברית-המועצות. גישתה של מפא"י לסוציאליזם היתה יותר פרגמאטית מאשר מארקסיסטית; מפא"י חתרה להתקדמות חברתית כללית יותר, ולא לתפיסת השלטון בידי הפועלים. לעומת זאת מפ"ם דגלה ב"השתלבות בעולם המחר", הוא העולם האמור לשרור בכל אתר ואתר עם התפשטות הקומוניזם.
היו שביקשו להביא את מפלגות הפועלים לאיחוד בחזרה. בפברואר 1949, נפגש אליעזר שושני עם מפקדו לשעבר בפלמ"ח – יגאל אלון. (בחברות הוא מכנה אותו בשם החיבה "הסייסניק"). שושני סיפר לו על כמיהתו לקירוב לבבות לאיחוד בין מפא"י למפ"ם: "אין לנו חומר אנושי יותר מעולה מאנשי מפ"ם," הוא קבע, "הם טובים ויקרים והייתי רוצה ללכת איתם בתלם אחד."
באוקטובר 1949 גברה העייפות שהצטברה אצל חיים גבתי והוא עלה ל"מעלה החמישה" לנוח שבוע ימים בבית-המרגוע. את הימים האלה הוא הקדיש לכתיבת חיבור אוטופי דמיוני, בהשראת "אלטנוילנד" של הרצל. בספר שקרא לו: "גבת ב-1960", תיאר גבתי את התפתחותה של גבת בעשר השנים הבאות. סיפור העלילה מספר על תייר אחד – "אירווינג בראון - איש כבן שלושים" שביקר בגבת ב-1949 ומבקר בה שנית ב-1960. ברצונו לראות מה השתנה בקיבוץ. המזכיר בן הדור השני מספר לו מה השתנה ומה ישתנה. החוברת שוכפלה וחולקה לחברים לקראת החגיגה של יום העלייה על הקרקע בשנת 1950. בספר האוטופי הזה, גבתי מנבא כך: "כיום מחולקים חברי גבת לפי ההשתייכות המפלגתית: חצי למפא"י, חצי למפ"ם, אבל תמיד גם בימים קשים הצלחנו לשמור על יחסים חברתיים הוגנים והקפדנו על כך שחיי המשק והחברה לא ייפגמו עקב ריב אחים. הוכחה שאין אצלנו קולקטיביות רעיונית..."
אשדות יעקב היה הקיבוץ שפתח את תהליך הפילוג ב"קיבוץ המאוחד". חברי מפא"י במשק טענו שמחנכים את בניהם ברוח של קומוניזם פוליטי. הם סירבו לאשר קבלה לחברות לקבוצת עולים ממפ"ם. זו היתה העילה לפילוג "הקיבוץ המאוחד". הסירוב נבע מפחדם שהשתלטות מפ"ם תגזול מהם את ילדיהם. המחזורים הראשונים של בני המשק שהתקבלו לחברות, הצטרפו למפ"ם. פירושו של תהליך זה היה שהבנים הפכו "אויבים" להוריהם. גם בגבת נטו הבנים הצעירים, כולל בני ה"מפא"יניקים", לתמוך במפ"ם. הצעת בן גוריון לפתור את הבעיה על-ידי חלוקה מפלגתית של בתי הספר בקבוצים, נדחתה ע"י חברי מפא"י וביניהם חיים גבתי. בכיתות העליונות של בית הספר בגבת, חינך ולימד הומניסטיקה מאיר איילי, שהיה חבר מפא"י ובעל השפעה רוחנית וחינוכית רבה. הוויכוחים בגבת לא היו מפלגתיים בעיקרם. בגבת לימדו מורים ממפא"י וממפ"ם, ולימדו שם אפילו את תורת ליסנקו. ב-1949, כאשר ביקש מאיר איילי להחליפו באחד מחברי מפ"ם הפעילים, התקוממו חברי מפ"ם ומפא"י כאחד כנגד התוכנית, כולם היו מעוניינים בו. חברי מפ"ם הסתפקו בהשתתפות חבריהם בחינוך התנועתי המשלים של גבת.
במהלך 1950-1951 חל בגבת שינוי מהיר לרעה ביחסי החברים משתי המפלגות. יוסף פינסקי בנו של הרשל, מייסד הקבוצה, היה בעל אישיות כריזמטית. יוסף היה חניכו של מאיר איילי. הוא הדריך את הנוער במשק, ובתנועת ה"נוער העובד", בקנאות לערכי הקיבוץ, ולסוציאליזם בגוון קומוניסטי, וסחף אותם לאמונותיו. הקסם שהילכה אז ברית-המועצות על הנוער, בשילוב המופת הבולשביסטי והלהט הקנאי של הגשמה קיבוצית ואופוזיציונית למפא"י, קסם לצעירים. יוסף פינסקי תלה את דיוקנו של סטאלין מעל מיטתו.
הצלחתו החינוכית של המדריך יוסף פינסקי האפילה על עבודתו החינוכית הממושכת של המורה והמנהל מאיר איילי. רובה של כיתה י"ב בגבת הגדירה עצמה למפ"ם. דני פומרנץ-הדרי, בנו של ליוליק, ושלמה ציפרשטיין-צפריר, ציירו על הקיר בחדרם את סמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי" שהיה ארגון קומוניסטי בינלאומי מוסווה, ציפורה גוז'נסקי, המטפלת המפא"יניקית שעבדה בבית הילדים, גילתה זאת. היא רצה מיד מבית הנעורים בקמפ, שם גרו הנערים, את כל הדרך הארוכה לכיתות, פרצה באמצע השיעור, וקראה למורה מאיר איילי המפא"יניק, לראות את "הסטליניזם" של הנוער. מאיר הלך מיד את כל הדרך למגורי הנערים, ראה, ובתבונתו הרבה כמחנך אמר: "זה בסך הכל קיטש."
אמנם היו גם נערים שחשבו אחרת. אוריאל ריינגולד בן 16 כתב ב"חבריא": "אם לתלות תמונות, הרי יקרו לי פי כמה שערות שיבתו של טבנקין, מאשר שפמו וחיוכו של סטאלין," –  בכל זאת מאיר איילי, שראה עצמו שותף מלא בדרכו החינוכית של ה"קיבוץ המאוחד", נדהם מתמונות סטאלין, וסמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי" שהופיעו בחדרי חניכיו. התמכרותם של בני המשק לרעיונותיהם של משה סנה ושל מדריכם יוסף פינסקי, הביאו לניכור הולך וגדל בין המורה לתלמידיו.
יוסף פינסקי עצמו טען נגד המפיצים עליו שמועות שהוא מוכר את הארץ לקרמלין. באסיפת גבת הוא קם וסיפר כיצד ספג מכות מחברים כאשר נשא על חזהו את סמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי". פינסקי קרא לחברי מפא"י בגבת שלא לחרוד לבניהם ולתת להם ללמוד את כתבי לנין... ראש הדוברים באסיפה נגד פינסקי היה אליעזר שושני. כמי שהיה חבר מטה הפלמ"ח ומהמתנגדים לפירוקו ב-1948, שאל שושני את פינסקי מהי תשובתו לסתירה בין הציונות וסטאלין ונדהם מהתשובה.
אליעזר שושני היה מאוד רגיש לנפש הנוער. הוא חרד להשפעה שיכולה להיות להשמצות ההדדיות על עיצוב דמותו, והוא כאב את העובדה שבני הנוער נגרפים בלי דעת עם הגלים העכורים שמשחיתים כל חלקה טובה בחברת המבוגרים. שושני חש את ההתדרדרות על בשרו: יום אחד בשעת מנוחת הצהריים, שמע אליעזר דפיקה חרישית בדלת חדרו. הוא קם ופתח את הדלת. בפתח עמד יוסף פינסקי. יוסף בחור צעיר. רק בן עשרים וכבר בעל ניסיון קרבי עשיר במלחמת השחרור. יוסף שאל בקול מתנצל: "אפשר?"
אליעזר ישב על הספה ויוסף התיישב מולו על הרצפה. "באתי לשמוע את דעתך, דעתו של מפא"יניק הגון," אמר יוסף.
אליעזר היה מוחזק בקרב אנשי ה"קיבוץ המאוחד", כפי שהיה מוחזק גם בקרב אנשי הפלמ"ח, כ"מפא"יניק הגון".
בסוף השיחה, הקשה אליעזר: "הנה אתה ועמוס ויגודסקי ז"ל פרצתם ללוד וכבשתם אותה. עמוס נפל ממש לידך. על איזה עניין נאבקתם?"
יוסף שתק, מהורהר, ואליעזר המשיך להקשות: "אם 'שמש העמים' שלך, סטאלין, יחליט שהעניין הציוני מזיק לקידום הקומוניזם העולמי ולכן צריך לסלקו – מה תהיה אז עמדתך?"
התשובה בפיו של יוסף באה נחרצת ומיידית: "ברור שסטאלין "צודק!"
אליעזר, נדהם וחרדתו גדלה. האם באמת הושחתה כל חלקה טובה? האם גם עיני הנוער טחו מראות? השיחה הותירה בו רושם עמוק, נדלקה אצלו נורה אדומה.
 
שנה קודם לכן. בסוף שנת 1950. אליעזר שב משנת שליחות באיטליה. פנחס ספיר הזמין אותו למשרדו בתל-אביב: "אליעזר, אני רוצה לספר לך משהו. תקבל את זה איך שאתה רוצה," אמר לו ספיר. "כדאי שתדע שחברים מהקיבוצים גונבים נשק מצה"ל בשביל מפ"ם."
אליעזר מיהר לבטל את הדברים: "פנחס, אתה רואה צל הרים כהרים. זו רק שמועה מרושעת."
כעבור שנה, ימים אחדים לאחר השיחה עם יוסף פינסקי, ניגש אליו חבר מאנשי מפא"י בגבת ולחש על אוזנו בסוד: "אליעזר, שאל את רפי בנך מה אמר לו איתן סט בליל שבת, בשעה אחת-עשרה בלילה כשישבו בצריף של רפי."
אליעזר שאל: "ומהיכן אתה יודע מה אמר איתן לרפי בני בליל שבת בשעה אחת-עשרה בלילה?"
החבר ענה: "צותתי."
רפי היה קצין זוטר בצה"ל. כאשר החיילים היו מגיעים הביתה בימי שישי היו הנערים מתגודדים סביבם ושותים בצמא את סיפוריהם על הצבא. איתן, נער בן שש-עשרה, אמר לרפי הקצין: "כקצין יש לך אפשרות לגנוב מצה"ל נשק עבור מפ"ם..."
תוך זמן קצר שמע על כך אליעזר, גם מפיו של איסר הראל. שאמר לו בביטחון: "ידוע שגונבים נשק בשביל מפ"ם."
לאיסר הראל – ראש השב"כ, היה תפקיד חשוב בליבוי המחלוקת. בשלהי 1951 הזהיר איסר הראל את בן גוריון מפוטש של מפ"ם. בן גוריון רושם ביומנו: "מפ"ם יכולה לכבוש השלטון. יש לה חברים מאורגנים, חומר מסור וקנאי, השולטים על מסגרות התיישבות. יש להם תאים בציבור... כשהם מוציאים לרחוב כוח – עלינו להוציא כוח!"
לנוכח הסכנה הטמין איסר הראל מיקרופון בחדרו של מאיר יערי – מנהיג מפ"ם. הוא לא מצא דבר.
הקמת מפ"ם הביאה לכך שמפא"י, מפלגתו של בן גוריון נהפכה למפלגת מיעוט ב"קיבוץ המאוחד". בן גוריון נקט את הכלל הרומאי עתיק היומין - הכלל שבעזרתו הצליחה האימפריה הרומית לבסס את שליטתה: "Divide et impera!", "הפרד ומשול!" – כדי להמשיך למשול חייב היה בן גוריון לחלק את "הקיבוץ המאוחד" לשניים. "הפרד ומשול". פעילי מפא"י קיבלו הוראה לבצע את הפילוג. בדומה לשיטתו של סטאלין צריך היה למצוא עילה אידיאולוגית למאבק על השליטה. העילה נמצאה. בשני המקרים העילה היתה: המאבק נגד סטאלין...
האמירה הגורלית והכואבת ביותר, לגבי אליעזר שושני, היתה האמירה שיצאה מפיו של הנער איתן סט. אליעזר ידע שהוא לא המציא את הדברים, אלא קלט אותם מאחרים. כאב לו מאד לשמוע את דיבורים כאלה מפי צעירים רגישים כדוגמת יוסף פינסקי ואיתן סט.
הלך הרוח של חלק מהצעירים, היה מתלהם: כשסלאנסקי וחבריו הואשמו במשפטי פראג בבגידה במולדת האדומה ובמכירת נשמתם לשטן האימפריאליסטי. כינו אותם אז המפ"מניקים: "סלאנסקי וכנופייתו." באחד הימים הלך הנער יואב ויגודסקי בן ה-12 על המדרכה בגבת והנה כמה נערים מגודלים עצרו אותו, וניסו להכריח אותו לשיר איתם במקהלה: "זארודינה זאלנינה זאסטאלינה – הורה!"
הנער בקושי נמלט מהם.   
חברי גבת, ניסו לא להיגרר לפילוג שהיה נחלת קיבוצים אחרים. באסיפה ביום 12.9.50 אמר חיים גבתי: "אנו מצווים לעשות הכל לטפח את המאוחד ולהתגבר על המלכד כדי לשמור על הבית הזה. נציע גם לקיבוצים אחרים לא להתפלג. האומנם 'המרכסיזם-לניניזם-טיטואיזם' הם האטריבוטים של 'הקיבוץ המאוחד'? איני רוצה בכך. איננו יכולים לחנך את הילדים בקיבוץ המאוחד. עזיבת 'הקיבוץ המאוחד' אין משמעותה עזיבת גבת. נחיה יחד חברה אחת משק אחד."
הרוב בגבת לא האמין כלל שהפילוג יגיע גם אליו. כאשר נתגלע הקרע בישובים שונים, יזמו שני חברים מפעילי גבת – ליוליק וחיים גבתי, ביקור באשדות יעקב בניסיון לאחות את הקרע החברתי שהיה שם עדיין בראשיתו. הם חזרו משם מאוכזבים. הקרע היה עמוק מדי. לעומת זאת הם עדיין סברו, שהחברה בגבת ידעה תמיד יחסי רעות עמוקים, והם ימנעו את האסון.
בין חברי מפא"י בגבת לא היתה תמימות-דעים לגבי דרך המאבק ותכליתו. היו חברים שדחקו את הקץ ותבעו לפרוש מ"הקיבוץ המאוחד". רוב פעילי מפא"י היו סבורים כי במצב שנוצר, ולנוכח הניגודים החריפים בין שתי המפלגות, מוטב יהיה לחברי מפא"י לפרוש מ"הקיבוץ המאוחד", שהנהגתו היתה על טהרת חברי מפ"ם, שניצלו את מעמדו של ה"קיבוץ המאוחד" ואת מנגנונו לצרכים מפלגתיים.
מיעוט בין חברי מפא"י, שעימו נמנה חיים גבתי, ראה בפילוגו של ה"קיבוץ המאוחד" מכה קשה לתנועה הקיבוצית בכללה, והם עשו מאמצים נואשים למצוא מוצא, ובלבד שלא לפגוע בשלמותו של הקיבוץ. גבתי קיים שיחות רבות עם חברי המזכירות של "הקיבוץ המאוחד" והציע הצעות שיאפשרו למיעוט אוהדי מפא"י בתוך הקיבוץ להמשיך לחיות בו בלא חששות ופחד, תוך שמירה על עצמאותו הרעיונית והפוליטית. כמנכ"ל משרד החקלאות, הקדיש זמן רב לפעולה שתכליתה היתה מניעת הפילוג. גם בגבת גברה המתיחות, אם כי נעשו מאמצים רבים מצד החברים לבל יתדרדרו היחסים כמו בקיבוצים אחרים, אולם נבצר מהם לשים סכר לסחף, והגיע היום שבו ניצבה לפני הכל השאלה: מה הלאה?  
הפילוג שנכפה על הפעילים חברי מפא"י בגבת ע"י מרכז מפא"י, חלחל למטה, ונוצר משקע כבד בין חברי "המאוחד" לחברי מפא"י. חברי מפא"י התחילו לטעון שהגורם לפילוג הוא פנימי. ה"נימוק" היסודי שלהם היה שהחינוך בבית-הספר הוא ברוחו של סטאלין, והם התמידו בהמצאת העיוות החינוכי הזה באופן מרושע. אכן, אנשי מפא"י מצאו "סטליניזם" אצל כמה צעירים מתלהמים, דוגמת יוסף פינסקי, והנער איתן סט שהיה ילד חוץ, אבל, ה"פינסקאים" עצמם מעולם לא היו סטליניסטים. הם מעולם לא דגלו בפולחן מנהיג כלשהו ומעולם לא דבק בהם רבב של חוסר "ציונות" על בגדם. כל זאת היה ידוע היטב גם לשושני.
ב-18 במאי 1951 נערכה בנען המועצה האחרונה של "הקיבוץ המאוחד" שבה השתתפו גם אנשי מפא"י. היה זה בליל שבת. באולם המסגריה בנען נאספו כשלושת אלפים צירים, סגני צירים, חברי משקים ונציגי התקשורת. אפשר היה לחוש את המתיחות, הכאב והזעם הכבושים בצו "המשמעת הסיעתית". מעל במת הנשיאות התנוססה שורה מתוך שיר של רחל: "בטרם אתא הליל, בואו בואו הכול..." אולם לא היה במשאלה-תחינה זו כדי למנוע את הבלתי-נמנע.
ביום שני בבוקר, כאשר ישראל גלילי נעל את המועצה, כבר נעדרו מהאולם חברי מפא"י. הם פרשו ל"בית-ברל" הסמוך כדי להחליט על פרישתם מתנועת "הקיבוץ המאוחד", והקמת תנועת "איחוד הקיבוצים". בין הצירים באותה מועצה היה אליעזר שושני. אליעזר חזר לגבת כשהוא נסער כולו. קומם אותו מאוד מה שנראה לו כניסיון של אנשי מפ"ם במזכירות "הקיבוץ המאוחד", להשליט את מרותם על חבריהם במזכירות. הוא כעס על הדרך בה נקטו כדי לבלום את אנשי מפא"י ב"קיבוץ המאוחד", שהלכו וצברו כוח, למורת רוחה של מזכירות ה"קיבוץ המאוחד".
אליעזר שושני ראה את עצמו איש מפא"י נאמן, בעל השקפת עולם ציונית סוציאליסטית. מבחינה ציונית וסוציאליסטית יכול היה לחיות בשלום עם "הקיבוץ המאוחד" המפ"מי. אבל משהחלה "שמש העמים" לתעתע ולצבוע באדום את כל מלוא האופק, והאמונה ב"עולם המחר" ובקומוניזם הפכה לחזות הכל חש אליעזר שאין זה ביתו עוד. כאשר הוחלט במועצת נען להוציא את אנשי מפא"י – חברי אשדות יעקב – מ"הקיבוץ המאוחד" קומם הדבר את אליעזר עד כדי כך שהוא החליט, כאשר חזר מן המועצה, להיות ראשון החותמים בגבת על עזיבת ה"קיבוץ המאוחד". חברי מפ"ם בגבת התקשו לראות כיצד אליעזר גזבר הפלמ"ח נוטש את מפקדו האגדי: יגאל אלון, שהיה מעמודי התווך של "הקיבוץ המאוחד". אליעזר, חשבו, נהפך "למפא"יניק כדאיניק..."
פעילי מפא"י בגבת החלו מיד לאסוף חתימות לעזיבת "הקיבוץ המאוחד".
 
בתאריך 28.6.51 שלחו חברי מפא"י בגבת את המכתב הבא:
לכבוד מזכירות "הקיבוץ המאוחד".
לאחר שמועצת ה"קיבוץ המאוחד" בנען החליטה להוציא מ"הקיבוץ המאוחד" מאות חברים מאשדות יעקב וגבעת השלושה המשתייכים למפא"י על אף האזהרות הרבות שחברינו הזהירו וחזרו והזהירו כי עם הוצאת החברים האלה יראו כל חברי מפא"י את עצמם מוצאים מ"הקיבוץ המאוחד" – הרינו מודיעים לכם בזה כי אין אנו רואים את עצמנו יותר חברים ל"קיבוץ המאוחד", ומבקשים להוציא אותנו מרשימת חברי "הקיבוץ המאוחד".
83 חתימות. בין החותמים חיים גבתי, מאיר איילי, אליעזר שושני.
 
אסיפת המשק התכנסה, וברוב קולות גינתה את המעשה. החתימה גונתה כצעד המפלג את החברה בגבת. ב-1.10.51 החליטו חברי מפא"י להצטרף ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים". ב-17 אוקטובר 1951 למרות המצב המתוח, היו עדיין חברים בקבוצה שסברו, שעדיין לא פסה תקווה ליישר את ההדורים. הקבוצה כולה על שני פלגיה, התכנסה לחגוג את חג מחצית היובל ליישוב. החגיגה קוימה ברוב עם. הקבוצה מנתה עתה יותר מ-800 נפש, וכל החברים חגגו את "חצי יובל" של הצלחה כבירה: הצלחה להתגבר על אדמת הביצה הטובענית בחורף, והסדוקה ויבשה בקיץ. הצלחה להפרות את האדמה ולהקים עליה משק חקלאי לתפארת, והצלחה בהקמת חברה סוציאליסטית-שיוויונית פורחת ומשגשגת במדינת ישראל העצמאית.
החברים כולם עמלו קשה בהכנת החג. נחפר אמפיתיאטרון גדול במדרון המערבי מצפון לבריכה העגולה. נבנתה במה עם קרשים פשוטים. האמפיתיאטרון הכיל את אלפי הקרואים. היתה זו הפקה שטרם היתה כמותה. אך על כל השמחה האפילה אימת הפילוג החברתי והתנועתי. היתה מועקה גדולה בלב – צל הפילוג הקרב ריחף על כולם.
לפנות ערב התכנס כל הקהל העצום. מלבד החברים, מנה הקהל אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, ביניהם פעילי תנועה רבים משתי המפלגות, שבאו לחוג עם חברי הקבוצה את חגם. בתחילה הערב הוקראה ברכה בכתב מנשיא המדינה – פרופסור חיים וייצמן. וייצמן ברך את הנוכחים והזכיר להם את היותו פינסקאי. הקהל הגיב בסיפוק, במחיאות כפיים, אחרי הכול, חיים וייצמן היה הפינסקאי החשוב בעולם. וכשווייצמן אמר ש"אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף", הפינסקאים ראו את עצמם כפועלים שייצרו את מגש הכסף...
אחריו עלה לברך אברהם הרצפלד. ברגיל היה הרצפלד, איש העלייה השניה, ראש המרכז החקלאי, ואבי ההתיישבות, מתחיל תמיד בשירו הידוע: "שורו הביטו וראו / מה גדול היום הזה, היום הזה / אש יוקדת בחזה / והמחרשה שוב פולחת בשדה," – הוא שר בלהט וסוחף אחריו את כל הקהל. כשעלה לברך, ציפו ממנו כולם, שיתחיל לשיר. אבל הפעם, הרצפלד הרים את ראשו, הביט אל הקהל הגדול, ונסתתמו מילותיו. הרצפלד לא ידע במה להתחיל. הלסת נשמטה לו. הוא חשב: "הנה מעשי ידיי טובעים בפילוג, ומה יהיה גורל ההתיישבות? והנה במקום שירה, יצאה מפיו יבבה שממשיכה וממשיכה עד שהחל למרר בבכי. למשמע בכיו, החלו חלק מהאנשים בקהל הגדול למרר גם כן בבכי. חברי הקבוצה האחרים צפו במחזה ברוח נכאה.
אחרי הרצפלד עלה לברך טבנקין, ואחריו חיים גבתי שאמר: "מאחורינו כמעט שלוש עשרות שנים של חיי חברה בצוותא, האומנם יבצר מאיתנו היום לדלות את כוחות הנפש הרבים הדרושים כדי להתגבר על החולשה ופירוד הלבבות לגעור בשטן הפירוד ולצעוד יחד למען המשך היצירה ומילוי היעוד הגדול שנטלנו על עצמנו לפני שלושים שנה?"
אחרי גבתי עלה לברך מזכיר המשק ליוליק: "ידידים, קרובים וחברים. שליחי ישובים, נציגים של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית, ב"כ ההסתדרות, ההסתדרות החקלאית, ב"כ 'הקיבוץ המאוחד' וכן באי-כוח ארגונים, ומוסדות אחרים. תבורכו בבואכם לחוג עימנו. לפני שלושים שנה נתלכדה חבורה קטנה, יוצאי פינסק. למודי סבל, אחוזי חזון חברתי ויהודי, ציוני-סוציאליסטי – קמה הקבוצה. מראשית סומנה הדרך: התיישבות. חמש שנות הכשרה והחזון הפך מציאות. לפני עשרים וחמש שנים עלינו לגבת. מאז שונה הנוף כליל. לפני שש עשרה שנים הצמדנו את המשק ל"קיבוץ-המאוחד". נפתחה הדרך להרחבה, מאורע קדושי פינסק, העלייה לגבת וההצטרפות ל"קיבוץ המאוחד", קיימו וחיזקו אותנו כתא חלוצי נאמן של פועלים, מחנה ציוני-סוציאליסטי, מניחי יסודות למדינת ישראל לפני היותה במלחמת העצמאות, ואחרי כינונה. היום, בבית הקברות התייחדנו עם מתינו. שישים ואחד קברים. חברים – מראשוני הבונים, שעבדו במסירות, באמונה ובתום ובנו את הבית, את החברה, את הקיבוץ. הורי חברים – אשר הגיעו אלינו בערוב חייהם. ומתו בשיבה טובה. ילדים ותינוקות – אשר נקטפו באיבם. וכן אשר נפלו בהגנה במלחמת השחרור. הקהל מחא כפיים.
המופע עצמו היה הצלחה כבירה. היצירה של פניה ברגשטיין – "עם פרחי השדה", עם המוסיקה של ארתור גלברון, ובניצוחו. הכוריאוגרפיה של הרקדנית אלישבע מונה. ארתור גלברון ניצח על תזמורת "הקיבוץ המאוחד", שהפליאה לנגן. יעקב הרצפט הפליא גם הוא לנגן ככנר ראשי וכסולן. במחול הופיעה הדס הדרי בתו של ליוליק. היא הפליאה לרקוד כפרימה בלרינה מקצועית. לצידה רקד גם גרשון ישראלי בנה היחיד של פניה ברגשטיין, וחניכת חברת הנוער העולה מירי זילברמן. בנוסף חוברה גם קנטטה פרי עיטם של פניה ברגשטיין, יהושע רבינוב, וחנה פסטרנק, שלוותה במוסיקה שהלחין אברהם דאוס – המורה למוסיקה, תושב גבת. על הקנטטה קיבל דאוס את "פרס אנגל" מטעם עירית תל אביב. מ"מ ראש העיר – לבנון העניק לו את הפרס: 650 ל"י. בקנטטה בוצע שיר, שהושר מאז מדי שנה בסדר הפסח. המילים מהמקורות. הלחן אברהם דאוס:
 
תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ
וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ
וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים
וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ
וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה
וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשָׁךְ
בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.
 
המשך יבוא