"גוף ראשון יחיד"

בהוצאת "כתר", 2010, 318 עמודי טקסט

קראתי מראשיתו ועד סופו את הרומאן החדש של סייד קשוע "גוף שני יחיד". אגב, קדם לו בשם דומה הרומאן של נתן שחם "גוף ראשון רבים", אבל אני מניח כי לסייד קשוע סיכויים טובים ומהירים יותר לזכות בפרס ישראל לספרות עברית מאשר לנתן שחם.

לומר שהתפעלתי? לא. למעשה קראתי בו כל הזמן ארבעה סיפורים, וזאת נוסף על השניים שמהם הוא מורכב. סיפור ראשון, סייד קשוע ואשתו בטור השבועי הסאטירי שלו, המוצלח בדרך כלל, ב"במוסף הארץ"; הסיפור השני, אמג'ד (נורמן עיסא), בסידרת הטלוויזיה "עבודה ערבית" ואשתו בסדרה, בושרה, שמגלמת אותה קלרה חורי, שניהם נהדרים, ואי אפשר להפריד אותם מהזוג ה"אוטוביוגראפי" בסידרה הסאטירית, וכן מהעורך-דין ואשתו ברומאן, כמעט ממש אותם טיפוסים. הסיפור השלישי – סייד קשוע הסופר, המחלק עצמו בין שני הגיבורים הערבים ברומאן ובתור אחד מהם הוא גם מקנא לאשתו וחושב שהיא בוגדת בו, ממש כמו בסידרת הטלוויזיה. והסיפור הרביעי, מן הסתם "סיפור על" – הוא הביוגראפיה של הערבי העברי סייד קשוע, הכותב את עצמו שוב ושוב, ואשר עיקר כישרונו הוא העמדת מצבו הקיומי, המורכב, בין יהודים לערבים בישראל – עד כדי כך שהוא נעשה לנו כמין "הערבי של היהודים" על משקל "היהודי של הגויים" או של הנוצרים.

המורכבות הזו עולה בקטע שבו, במסווה של יהודי, מתקבל גיבורו הערבי הסייד-קשועי כסטודנט לצילום ב"בצלאל":

"בבצלאל הייתי שמאלן כמו רוב הסטודנטים שלמדתי איתם, ומהם למדתי שהערבים הם חרמנים, חושבים מהזין, בעיקר על הכוס, לרוב על איך לשמור על הכוס של אחותם. הערבים יכולים להתעצבן בקלות, ואין לך דרך לדעת מתי אתה מבעיר את חמתם. הם בלתי צפויים ויכולים להיות אגרסיביים. הכבוד חשוב להם מאוד, למעשה זה כל מה שמעסיק אותם. כבוד מכל הסוגים. כבוד עצמי, כבוד לאומי, כבוד דתי, כבוד משפחתי. תכבד את הכבוד שלהם ואתה בטוח למדי. הם חשוכים, גם אלה שמדמים את עצמם לנאורים. הערבים חושבים אחרת. הערבים יותר יצריים, אין מה לעשות, יותר חייתיים. השפה היחידה שהם מכבדים היא כוח, וכאשר הם מזהים חולשה הם תוקפים. כמו צבועים. זה לא אומר שאנחנו צריכים לכבוש אותם, זה לא, אבל הלוואי שיכולנו לבטוח בהם. אז היינו חותמים איתם על הסכמי שלום שיבטיחו הפרדה מלאה בין שני העמים הכל כך זרים, מקבילים שלעולם לא ייפגשו. לו רק היו מרפים, נותנים לנו לחיות, מקיימים איתנו יחסי שכנות טובים, מתגברים על יצר הנקם האינסטינקטיבי שלהם, מוחלים על כבודם, שוכחים מחלום האימפריה האסלאמית שעליה הם מפנטזים. לו רק היו מודים שבכל זאת היינו כאן לפניהם, שאנו בעלי הזכות הטבעית על הארץ, לו רק היו אומרים לנו תודה ומבינים עד כמה אנחנו נדיבים.

"כמובן לא משתמע מזה שאין אצלנו מטורפים. למשל, כל המתנחלים חולי הנפש שמוכנים לחרף את נפשות ילדיהם בשם אידיאולוגיה אלוהית. והחרדים, והמזרחים שמתלוננים כל היום על אפלייה עדתית. לו היו מחכימים, היו מודים לנו שהבאנו אותם עד הלום והצלנו אותם מתהומות החושך שבהן היו שרויים.

"הדברים האלה נאמרו בדרך כלל בקפטריה או בפינת העישון הלא-רשמית, ונועדו אך ורק לאוזניים ישראליות, לבנות, תרבותיות. הערבי התורן תמיד התקבל שם בברכה, ואפילו בשמחה שלרוב גם לא השאירה רושם שהיא מלאכותית." ["גוף שני יחיד", עמ' 262-263].

דומה ששום סופר עברי לא יכול לרקד ככה, בהומור גרדומי, בהפוך על הפוך, ללגלג על שני העמים ועל עצמו שמיטלטל ביניהם, ולא להיחשד בשום גזענות. כי כל הנאמר הזה הוא אמיתי ברומאן. הוא ודאי חלק מהווייתו וממראות התשתית של סייד קשוע בכל מה שקראנו וראינו ממנו עד כה.

מצד שני, הרומאן אמנם קריא אבל גם קצת שטחי ומשעמם. לא כל כך אמין. בעיקר הסיפור הבלשי המפותל, המיוסד על קנאת הערבי האחד לאשתו ועל ניסיונו של הערבי האחר לאמץ לעצמו דמות של ישראלי צעיר משותק לאחר ניסיון התאבדות. התוכנית של הרומאן טובה. האפשרויות רבות. בכל זאת חסר בו זיק של ספרות אמיתית, כי הכול משועבד למיבנה של הסיפור הבלשי. לתעלומה הנפתרת לבסוף, והיא מאוד לא משכנעת מהבחינה העלילתית. היא כמעט קרובה לבדיחה לא מוצלחת.

היינו מציעים לסייד קשוע להתחיל לכתוב שירים, בעברית כמובן. שירים רציניים. אולי שם ימצא, אם ימצא, את תהומות נפשו, את האינטימיות, את המילים הקשות, האמיתיות, שאינן תלויות כל הזמן באוויר כמין לוליין ערבי-פלסטיני דובר עברית המחופש ליהודי-ישראלי ששומר כל הזמן על שיווי משקל בהלכו על חבל המתוח על פי תהום בין עם לעם.