רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ט / חלק ראשון

שריונית בריטית מתקדמת בכביש בין כפר-מאהלר ורמות-הצופים. ליד קיר הבית הקרוב ביותר לכביש, ביתו של הנפח גרשון גרין, עומד המשורר גבריאל דויטש-דרור בחולצה קצרת-שרוולים ובעניבה, שפמו שחור, שרידי תלתלים שחורים מעטרים את קרחתו, ובימינו מברשת צבע. לאור הירח הוא מתווה אותיות שחורות גדולות על הקיר, שמואר לפתע בפנסיה של השריונית:

אלביון הבוגדת, לשארית הפליטה

תני מולדת – לחלום אדמתה!

קצין הצנחנים לויטננט ברדליי, גבר גבה-קומה, פוקד לעצור את השריונית ויורד עם שניים מאדומי-הכומתות אל עבר ביתו של הנפח.

 "סלח לי אדוני, אפשר לדעת מה אתה צובע כאן, באמצע הלילה?" הוא שואל את המשורר.

 "לא נסלח לאלביון הבוגדת, אשרי מי שיקח את עוללייך וינפצם אל הסלע!" עונה דויטש-דרור באנגלית שקספירית.

 "אני מבין. בבקשה תעבור מיד בצבע על כל האותיות המרובעות האלה ותמחק אותן!"

 "לא יקום ולא יהיה. הלאה האימפריאליזם הבריטי!"

הרעש מעיר את גרשון גרין הנפח ואת אשתו שרקה. עד מהרה נשקף ראשה העגלגל החוצה, מבעד לחלון הפונה לכביש, והיא מגלה מה עולל המשורר לקיר ביתה.

 "לא מספיק שנתת לעמירם שלי בלתי-מספיק באנגלית, שאתה עוד מלכלך לי את הקירות בשירים הגסים שבאים מהמוח המופרע שלך?!"

 "שרקה," מנסה להרגיע אותה גרשון, בעלה הנמוך, בעל הגבות העבותות, השחורות, והקול הרך. "זה לא שירים. זה כתובות. זה סיסמאות. את לא רואה שאפילו הקצין מבקש ממנו למחוק?"

 "פעם אחת אולי לא תהיה נגדי, גרגוש, ועוד לפני זרים? תתבייש לך!"

 "עמירם שלך לא רק תלמיד גרוע וילד מגעיל, שמעתיק שיעורים מאורי בן-עמי – הילד השמן שלך גם יושב ומאונן בכיתה, כמו מפגר, אם את דווקא רוצה לדעת, גרין!" מוצא דויטש-דרור זמן, בתוך כל ההמולה, לענות לשרקה.

 "אמא! הוא משקר אותך!" מציץ עמירם, בפיג'מה, מחלון בחדר אחר. "הוא סתם קורא לי מגעיל ומפגר, מפני שכשזורקים בומבאלאך, דויטשה מוציא אותם מהגב של טלי רסקין! כל הכיתה יודעת את זה! הוא מכניס לה את היד לחולצה ומ-מז-מז אותה... אומרים שבשנה הבאה הוא כבר לא ילמד כאן... המ-מז-מז..."

*

צלצולי טלפון חותכים את האפלה במשרד האחוזה. מהחלון נשקפים החצר ומגדל-המים של יוספיה, שטופים באור ירח, המאיר גם את לחייו השקועות של מקס רוזין, שמנמנם על כסאו, ליד השולחן.

בכורסת-שכיבה ישנה, שהובאה לכאן מדירת מאיירסון, והיא בעלת ידיות-עץ רחבות לכל אורכה – מכורבלת אווה יואל הקטנה, כשהיא ישנה ואינה-ישנה.

מקס מגשש בידיו על לוח השולחן. בין המספיג, קסתות-הדיו, העפרונות המחודדים והעטים חלודי הציפורן – מצלצל מכשיר-טלפון שחור וכרסתני ומרעיד את סביבותיו. השפופרת מחוברת לעריסה בחוט שחור נפתל, מלא בליטות משונות.

 "הלו?" שואל מקס בעיבוי קולו, לבל יזהו אותו, ופיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת, כנחנק.

 "משורה?" עונה קול מרוחק, קולה של מזל צדוק הנכה, בעלת הטלפון, משכונת התימנים שבחובבי-ציון.

 "הלו? ישחרר?"

 "הלו... משורה... משורה..."

 "ישחרר... ישחרר... הלו?"

 "רק המוות."

 "רק המוות?"

 "כן."

 "אבל פרח... זה ברור – דודי חמק..."

 "בקריית-מלך שמטו דלת..."

 "חמק... זה חמק..."

 "זה מקודקוד. מספיק, פטפטן."

 "הלו? מי מדברת?" נשמע באפרכסת קולה של ליזה מאיירסון. ליוספיה רק קו-טלפון אחד, בעל שתי שלוחות, במשרד ובקבינט של ג'ייקוב מאיירסון.

 "אבל..." ממשיך רוזין.

 "שלום."

 "הלו? הלו?" השפופרת בצד השני נטרקת. מקס רוזין עוד מחזיק בשפופרת שלו.

 "הלו? מי מדבר?" ממשיכה גברת מאיירסון, "מה זה היה? מי זה?"

מקס מניח את השפופרת בעריסה מבלי לענות. הוא מביט לעבר אווה, שמתיישבת בחושך על הכורסה ועיניה מבריקות בתוכחה אילמת. מה לעשות? כל האחריות עכשיו מוטלת עליו. את מי יתלו? אינם מבינים זאת שם, אברומה "הראש", הקודקוד? הלא המייג'ור כבר חופשי, חופשי! פארפאלן... אין מה לעשות...

*

לויטננט ברדליי עומד ומתבונן במהומה כמי שמתבונן בעדת חיות. צעקותיה של שרקה מזעיקות למקום שכנים: השוחט, מאיר פולאק, סימה זלינגר, וגם ירוחם ישראלי, מזכיר המושב רמות-הצופים. ישראלי משדל את הלויטננט להרפות מהמורה. "הוא איש מאוד מיוחד, משורר, בן-אדם אקסצנטרי. אנחנו נדאג שהכתובת תימחק בהקדם."

במקום להודות לישראלי על השתדלותו, מתפרץ דויטש-דרור עליו, ועל שאר המושבניקים:

 "תולעים! מלחכי-פנכה! הגיע שעת האמת לכם, סוציאליסטים תועי-דרך! עבדים נרצעים אתם לסטאלין! אתם ה'מה-יפיתניקים' שמוכרים את אחיכם בכסף לכובש הזר! אתם משתפי-הפעולה האדומים! הבוז לכם ה'מופסים'! דרכי לא דרככם – סוכני מוסקבה והקומינטרן! יחי העם! תחי המחתרת העברית! בדם ואש יהודה..."

 "אידיוט שכמוך דויטש! מה קרה לך? פאר ווס אתה מגן על רוויזיוניסטים, על שודדי-בנקים ועל רוצחי יהודים ורוצחי חפים-מפשע? פשוט איך פארשטיי-נישט!" קורא לעברו פולאק בצעקה.

 "עזוב אותו, פולאק," אומרת זלינגר. "אתה לא יודע שהוא משוגע?"

 "תרחמו על גבריאל..." מתחננת אשתו, שירדה גם היא מביתם, במעלה גבעת בית-העם, מעל ביתו של הנפח גרין. "זה תמיד קורה לו בקיץ, בלילות ירח. תאמינו לי שהוא לא כזה!"

 "רמות-הצופים זה מושב של 'מויסרים' – אלה אתם! סנבלטים! מלשינים... מאצלכם, כל הרעל הפועלי... גם את ביאליק הסיתו נגדי, ואתה עוד מתרפס בפני הגוי?" ממשיך דויטש-דרור לענות בגאון לישראלי, לפולאק ולכל השאר.

ברדליי, הבריטי הגבוה, יורק בתיעוב על הקרקע שעליה ניצב המשורר הצרחן, וקוטע אותו בבוז. "אדוני המשורר, בבקשה תעבור מיד בצבע על כל האותיות המרובעות האלה ותמחק אותן! זוהי פקודה!"

בתגובה מעיף המשורר דויטש-דרור את פחית הצבע אל הקיר. נתזים פוגעים גם בלויטננט ובחייליו.

 "טינופת!?" גוער בו ברדליי בתדהמה. "איפה למדת נימוסים כאלה? אתה יודע שאני יכול לאסור אותך ואפילו לירות בך!?"

 "בבקשה, תאסור עוד יהודי!" פורץ המשורר בצחוק מר ומופגן, ומגיש את פרקי-ידיו ללויטננט, בעוד המברשת הלחה מתנודדת בימינו. "אלביון הבוגדת! אתם ממשיכי הנאצים! הבוז לשלטון הזר! הלאה, הלאה הכובש הבריטי!"

הלויטננט נסוג צעד אחד לאחור, כלא מאמין למראה עיניו. "אתם, כל אחד לביתו!" הוא פוקד. "כשאני חוזר מיוספיה אני רוצה לראות את הכתובת מחוקה, ואם לא, אדוני המשורר, נעשה לך חיפוש כזה בבית, שכל הנוצות תעופנה החוצה, הבנת?"

 "אבות-אבותיי כתבו את התנ"ך כאשר אבות-אבותיך עוד ישבו במערות..." מדקלם כנגדו דרור באנגלית צחה את דברי ד'יזרעאלי.

הם ניצבים זה כנגד זה תחת החלון של שרקה גרין, כמו שני תרנגולים ניצים.

 "אידיוט ארור!" מקלל ברדליי בשקט. "איזה עונש קיבלנו לטפל בכם!"

שרקה, שנעלמה לרגעים אחדים, מופיעה בחלון ובידה מחבת גדולה שגרשון האריך את ידיתה, כדי שיהיה אפשר לצלות בה חצילים שלמים, בלי שיתפוצצו. היא מניפה את המחבת אל עבר ראשו של האנגלי – אך זה יורק בו-ברגע הצידה בתיעוב, מפנה גבו ופוסע לעבר השריונית. ההחטאה כמעט מפילה אותה החוצה עם המחבת, אך היא שבה ומנחיתה אותה, והפעם פוגעת בקודקודו של דויטש-דרור בקול מתכתי עמום, שמשמיע הד כצליל של גונג. המשורר ההמום מרקד מול הקיר, המברשת בידו, מוחק את הכתובת מתוך טשטוש חושים, כעומד ליפול. למשמע החבטה, מעיף לויטננט ברדליי מבט לאחור, ומבלי להבחין בחלקה של המחבת בנעשה, הוא מפטיר:

 "או.קיי. עוד שבוע בטח תבכו בעיתונים שלכם באמריקה שאנחנו אנטישמים, ושגנרל בארקר נתן פקודה לפגוע בכיס שלכם! הכל תעמולה יהודית."

 "לויטננט," אומר ישראלי, "חבל על ההתרגזות שלך, והעלבונות. אתם כבר לא אויבים שלנו, של היישוב העברי ושל הציונות. אתם עוזבים עוד מעט. אתם עומדים לצאת מכל מקום, גם מהודו. בלי העזרה של האמריקאים אין לכם כסף להחזיק אפילו רבע מהאימפריה שלכם. אפילו לא את הארץ שלכם, אחרי המלחמה. והעניין שלנו נמצא כבר באומות-המאוחדות. ספינות המעפילים מרגיזות עליכם את כל העולם. ובן-גוריון אמר בנאום האחרון שלו שיש לנו עכשיו דברים הרבה יותר חשובים שצריך להתכונן לקראתם, כי שעת העצמאות המדינית שלנו מתקרבת!"

ברדליי מקשיב בחצי-אוזן להרצאתו של ישראלי, ופוקד על נהג-השריונית לצאת מיד לדרך, לעבר יוספיה.

אך כעבור רגע פוגע סילון מים חזק בקידמת השריונית, וחודר פנימה ומרטיב את הנמצאים בה.

עמירם השמן עומד בפיג'מה קיצית, לאור הירח, בחצר שמעל לכביש. הוא מוסתר מאחורי שיח בננות גדול, מקמט בין אגודל לאצבע את קצה ה"קישקה", הצינור שמשקים בו את הגינה, מכוון את הקילוח בזווית גבוהה לעבר הכביש, קצת לפני השריונית הנוסעת, מלווה אותה רגע בהתזה לכל אורכה, ומיד סוגר את הברז ונמלט חזרה, דרך הגינה, לעבר החלון האחורי של חדרו, כשהוא מתאפק שלא לפרוץ בצחוק קולני: 'אני לא שומן-תוז ולא בטיח, אני הכי-הכי מכולכם! יא אהבלים!'

 "בלאדי ג'וס, סאן-אוף-א-ביטש!" פולט לויטננט ברדליי, העומד זקוף בקדמת השריונית. וחייליו, שספגו מים אף הם, פורקים את זעמם בקללות נוספות: "פאק דם אול, דירטי בלאדי ג'וס!" – אך הלויטננט אינו מוכן לעצור, אלא ממהר להגיע בשריונית ליוספיה.

המשך יבוא