רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ט / חלק שני

אני פוסע במשעול החול המוליך מרמות-הצופים לחצר יוספיה, דרך הכרם ושדרת הברושים של פרדס הקלמנטינות, ולפתע אני נתקל בגוש מתכת שכמעט פוצע את הבוהן שלי, החשופה בסנדל. מתכופף לראות מה זה, ולאור הירח נוצץ לעיניי – אקדח!

אני מרים אותו מהחול, אקדח גדול, ויש לו ריח טוב, צבאי, כמו שהיה למייג'ור נורדי. אני משחק בהדק כדי לדעת אם הוא טעון, לוחץ.

נקישה. שום דבר. זה אקדח ריק.

לוחץ, ואז נשמעת ירייה שמפילה ענפים מהברוש בשדרת מגיני-הרוח.

מאיפה? על מי ירו? – אני נבהל.

עובר קצת זמן עד שאני מבין שהירייה באה ממני, מהאקדח התופי הכבד שמצאתי בחול.

*

ארקאדי והשחור חוצים את הפרדס בלי לעבור בדרכים שחוצות שתי-וערב את החלקות. הם מגיעים למרתף בית-האריזה הגדול של יוספיה, הנמצא מצפון לחצר האחוזה, יורדים אליו ובידם מפתח המתאים בדיוק למנעול הכבד.

בית-האריזה חשוך כולו. בקיץ הוא נטוש. רק אור ירח חודר בעד שני אשנבים אל המרתף. ריח עץ טרי עולה מחבילות של לוחות בהירים, קשורים בחוטי-ברזל, המשמשים להתקנת ארגזי-הפרי, ונמהל בריחו החריף של הדפיניל, חומר-החיטוי הנודף מחבילות נייר-עטיפה של פרי-ההדר. בפינה שעונים לקיר סולמות-קטיף ומחצלות מגולגלות, ועל ידם סינורי-קטיף מבד ברזנט, פטישי-נגרים, חבלים, וחומרים וכלים נוספים המשמשים לקטיף ולאריזה בעונת החורף. ארקאדי והשחור מוצאים לעצמם שתי בוקסות ריקות, ויושבים עליהן.

 "חבל כבר יש כאן," לוחש השחור, כי כל מלה גוררת כאן הד. "בוא נתלה את עצמנו. זה מגיע לנו. אחרי שנכשלנו ככה, איך נוכל להביט בעיניים של 'הראש'?"

 "תפסיק להיות דרעק," עונה ארקאדי בלי לחשוש מתהודה. "ואל תעשה טראסק מכל דבר. שתדע לך, תליתי כבר קרואטים, תליתי סלובקים, שככה יהיה לי טוב שעוד אתלה גם אנגלים. ואני גם אגיד לקופף הגמדי שלנו: נכון, נכשלנו, אבל לא בגדנו."

ירייה נשמעת מעבר לפרדס דרומה, מכיוון חצר האחוזה.

 "ששש... איך אתה מדבר עליו? אתה שומע? – ירו!" מתעקש השחור.

 "שווארצקה, אם ימצאו אותנו כאן, תלויים, יבינו בדיוק מי נתן לנו את המפתח, ומי אנחנו, ומה הוטל עלינו לעשות. ואז מה הרווחנו? היישוב המאורגן יגיד שוב שאנחנו טרוריסטים, והלכה קאקן תלייה של אנגלים גם בעתיד."

 "אז מה נעשה עכשיו?"

 "שמע, אל תהיה לי נאחס! נחכה בשקט, אפילו עד מחר בלילה. המייג'ור השמגגה בטח כבר הזעיק את כל הצבא הבריטי."

 "שמגגה אנחנו, אבל תפסיק להפליץ. הלוואי שהיה כאן תפוז לאכול."

*

אך עמירם אינו מגיע לחלון האחורי של חדרו. לפתע נשמע הד של ירייה בודדת מכיוון יוספיה, ובטרם יספיק להסב את ראשו – מחשיך קיר הבית מול עיניו, ושק מחוספס מולבש על ראשו, נודף ריח תבואה וחרובים. עמירם מפרפר, מכה בידיו באוויר ומנסה לצעוק, אך קולו אינו נשמע. מישהו רזה שומט מטה את מכנסי-הפיג'מה שלו וסוטר בכף-יד גרומה ומכאיבה על אחוריו החשופים, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם... צליפת האצבעות חותכת בבשר הרך, השמנמן...

 "דחיל ראבאכ, תעזבו אותי... מה עשיתי לכם?" הוא ממלמל-מיילל, ופיו סתום בסיבי-שק יבשים.

*

עם הישמע הירייה, מצלצל הטלפון פעם נוספת. מקס שב ומרימו במהירות ומתוך תקווה, ועונה בקולו המעובה, "ישחרר? כאן ישחרר..."

 "מקס, מה אתה ישחרר לי בקול לא שלך, איזה דיבוק עלה לך לראש באמצע הלילה ביוספיה? אתה בטח מחביא איזו קורבה אצלך! אני מכירה אותך, כל השנים אתה חולם להיות דון ז'ואן כמו אלכס בן-עמי!"

 "בת-עמי, מאיפה את מטלפנת כך באמצע הלילה? השתגעת?"

 "אני? ניגשתי ברגל עד למשטרה, בגללך! לטלפן אליך..."

 "הלו? את? עכשיו? מהמשטרה?"

 "כן. אני לא יכולה לדבר בקול רם. יושבת כאן גם גברת סלומון, אפרת, של ראש המועצה, אחרי שפוצצו לה את הבית... יחד עם אשה אנגלייה מאוד סימפטית, גברת מייג'ור משהו... שחטפו לה את הבעל, ואתה... ואתה... עם הקורבעס שלך, מצאת לך זמן... הלו? אתה שומע אותי, מקס!"

אווה הקטנה מתקרבת אליו בחשכה כזוחלת, בעודה זקופה. מקס טורק את השפופרת וממלמל בכעס, "נשים, נשים..."

 "עכשיו אני מבינה!" מתנשמת אווה. השיחות המסתוריות מגרות אותה.

 "את לא מבינה כלום. את לא יודעת כלום. לא שמעת כלום. בואי, אלווה אותך."

 "ואחר-כך? לאן אתה הולך?"

 "זה לא עניין של אף אחד."

 "אני מרגישה שהסתבכת במשהו..."

 "חלס, חלס, גמרנו. חוץ מזה, אולי אין לי ברירה, אז מה?" פיקת גרונו עולה ויורדת בהתרגשות, כלועס את המלים.

 "במשהו נורא, מקס..."

 "אמרתי – חלס!" הוא סוגר את המשרד ויוצא עם אווה לשער המערבי, ממנו יורדת דרך החול הטובעני לכביש, ולביתה שמעבר לו. החול זוהר עתה בלובנו באור הירח, בין שדרות עצי-תמר נמוכים, הנותנים פירות-סרק צהובים. בהיפתח פשפש הברזל, בחריקה, יורד אליהם רפי המ"מ במדרגות-הברזל של האסם.

 "הי, לאן אתם הולכים? אתה יודע שיורים כאן. מסוכן."

 "אני מלווה את אווה הביתה."

 "מה עשתה כל הלילה במשרד?"

 "היתה צריכה לטלפן לאסותא, לשאול מה שלום בעלה, שהיתה לו תאונה לפנות-ערב."

 "מה שלומו?"

 "יכול להיות יותר גרוע," עונה אווה.

*

כאשר חוזר אחמד לפינת הרפת, הוא מוצא את השלושה ישנים. גבה של זריפה נשען באלכסון על השקים הפרושים על ערימת החציר, והיא מוטלת פרקדן ונוחרת. התינוקת שנשימתה שורקת, ותופיק שנוחר אף הוא – שרועים משני העברים של שדיה הענקיים של זריפה, ששיירי החלב הסמיך, הצהוב, קרושים על פטמותיהם העבות. אפילו הירייה לא העירה אותם.

הוא רוכן על תופיק, ביד שמאל מושך בשערותיו ומרים-מקרב אליו את פניו הבוהים, הישנים עדיין – ובימינו מפליק לו שוב שתי סטירות לחי חזקות.

תופיק ההמום אינו מגיב אלא חוזר וצונח על החזה של זריפה. אחמד מציע לעצמו שק על החציר הטרי, לימינה, כשהתינוקת ביניהם. עד מהרה נרדם גם הוא והנחרה של שלושתם עולה יחד עם הצפצוף של התינוקת בשנתה ועם קול בכייה, המתעורר מדי פעם ודועך מעצמו.

*

בדרך החול המלבינה, משמאל לשדרת הברושים המגינה על הפרדס, מתגלים לעיניי סוסה ורוכבה. הורביץ השומר, אבא של גיורא.

 "מה אתה מטייל פה לבד כל כך מאוחר בלילה?" הוא שואל.

 "הייתי בחוג לריקודים בבית-העם ברמות-הצופים."

 "אתה, אורי, רוקד?"

אני שותק. הכלב מתרוצץ סביבנו ומדי פעם מלקק בלשונו הלחה את אצבעות רגליי הנתונות בסנדלים.

 "ואיפה גיורא? לא בא איתך?"

 "לא. הוא... לא רוקד. אני לא יודע." אני כן יודע – שהוא יחטיף לגיורא מכות-רצח אם אלשין עליו.

 "שמעת שיורים כאן? זה מסוכן. מה יש לך ביד?"

אני מושיט לו בתמימות את האקדח. הוא מריח אותו.

 "הוובלי הזה עכשיו ירה. איפה מצאת אותו?"

 "כאן. בחול."

הוא משחרר לצד את התוף, הסב על צירו, ופורק ממנו את הכדורים אחד-אחד אל כף-ידו, בקול שקשוק מתכתי.

 "מה עוד ראית כאן הלילה?" הוא שואל תוך כדי כך.

 "אני חושב, המוריס של הסרג'נט, שבא לפנות-ערב, עמד ריק על הכביש, מול התחנה של כפר-מאהלר, והאנגלי עמד ודיבר עם גברת לורט שישבה על הסוס, בשדרה של התאנים, אבל אנחנו לא הבנו..."

 "מי זה אנחנו?"

 "אני..."

 "אורי, תחזור מיד הביתה ותלך לישון ושלא אראה אותך יותר מסתובב כאן בלילות ומשחק בנשק. אני עוד אחליט מחר אם לספר לאבא שלך."

אני מהסס לזוז.

 "מסוכן כאן הלילה! אתה לא מבין? אלה שירו בוובלי הזה יכלו להרוג אותך!"

 "מה, באמת..." אני אומר, ככה סתם. אבא של גיורא לא מעלה על דעתו שאני יריתי. חושב שמצאתי את האקדח אחרי הירייה.

 "אורי, רק אל תתחיל להיות הרפתקן כמו הדוד שלך, אלכסנדר!" הוא מוסיף. והכלב רוטן ביללה, שכמו באה לאשר את דבריו.

אני מתבונן מלמטה למעלה באבא של גיורא, היושב באוכף, על הסוסה. קומתי מגיעה למגף-הרכיבה שלו, ומה אגיד לכם, אני לא מאמין למשמע אוזניי! איך הוא יכול להגיד עלי דבר כזה? – אני פורץ בבכי ובורח משם ועושה קיצור-דרך ליד הגדר של מכלאת הפרים בקיר הדרומי, ומבלי להיכנס לחצר האחוזה, חוצה את הכביש לעבר ביתנו.

*

 "מקס, שאתה תלך יחד עם הטרוריסטים? אני לא הייתי מאמינה."

הוא שותק. השניים יורדים מחצר האחוזה בדרך החול הזוהר, פוסעים לעבר ארבעת הבתים שמעבר לכביש, בעלי גגות הרעפים, שמוצפים עתה אור ירח.

 "זה קשור לכסף שאתה חייב למאיירסון?" שואלת אווה.

מקס נרתע כדורך על צפע, ותופס בזרועה באצבעותיו דקות הציפורניים, כמו בצבת.

 "זה שקר. על מה את מדברת בכלל?" הוא נועץ בזרועה ציפורן מעוקלת של האגודל.

 "מקס, תוריד את הידיים שלך ממני ואל תעשה את עצמך שאתה לא יודע שכאשר ביקשו את הורביץ לבדוק את גליונות-התשלום, מצא טביעות אצבע של פועלים שבכלל לא קיימים, ואת הכסף לקחת לעצמך!"

 "השומר הטיפש הזה? הצולע, רודף-השמלות? מי סיפר לך?"

 "ושאדון מאיירסון נתן לך אולטימטום שאם אתה לא מחזיר הכל עד הגרוש האחרון, הוא מפטר אותך, ולא יודיע למשטרה רק כדי שלא תפטפט ותגלה לאנגלים כל מה שאתה יודע על יוספיה."

 "באמת חסר לי צרות, שעכשיו גם מאיירסון משתף אותך בסודות שלו!"

 "לאן אתה הולך להודיע?"

 "איזו פרוטקציה יש לך אצל מאיירסון? היית מטריסה שלו?"

 "אתה משתף איתם פעולה בשביל כסף?"

 "גם אני רוצה לשחרר את הארץ שלי מהאנגלים! מותר לי, לא? ובייחוד כשתולים יהודי?"

 "לא. אתה מסתיר ממני שסוחטים אותך. מישהו בטח הבטיח לך שמהכסף שאברומה יחרים מהאיכרים בחובבי-ציון או מבנק בתל-אביב – תקבל בשביל להחזיר למאיירסון, בתנאי שתהיה מרגל שלהם כאן – תרגל אחרי קפלן, ודובז'ה שפילר, ורפי, והאנגלים שבאים אל מאיירסון, והעזרה שהוא נותן לבחורים של ההגנה שמתאמנים וישנים באסם... ושתעביר הודעות כאלה, שהולכים להרוג מישהו... איזה טיפש אתה!"

 "לא יהרגו אף אחד. אל תדאגי. הציפור כבר מחוץ לכלוב. אבל עכשיו אני רואה שדודל צודק בכל מה שהוא אומר עלייך. מאיפה את יודעת הכל? זאת את המרגלת. במקום להישאר ב'אסותא' עם הפצוע שלך – את נדבקת לכל אחד ומי יודע על מי ולמי את מלשינה! אני מזהיר אותך, אווה – אם את תגידי מלה אחת עלי ממה ששמעת הלילה, אברומה ידאג להשתיק אותך, לתמיד!"

לאור הירח ניראה בעיניה פרצופו, בעל הלחיים השקועות ופיקת הגרון הבולטת, נפחד ומפחיד כאחד.

 "ואתה מקס, תיזהר שלא תהיה יהודה איש-קריות! אני לא רוצה לחשוב במה בדיוק אתה הולך להסתבך, אבל אני יודעת שזה גדול עליך בכמה מיספרים..."

ככל שהם מתקרבים, כן מתגברות הנחירות המפחידות הבוקעות מדירתו של אליהו שפירא. מקס עוזב את אווה בפתח ביתה, ליד שתי מכוניות הפיאט המלבינות של פטר יואל, וחוזר לכביש ומתחיל לצעוד צפונה, לעבר בית-האריזה של יוספיה.

*

עכשיו, שנרגעתי קצת, אולי כאן המקום לספר לכם שדודי אלכסנדר אינו מאריך לשבת בארץ-ישראל לאחר גמר המלחמה. הוא מכיר בתל-אביב גברת אחת, שמנגנת בפסנתר לחיילים הבריטים בבית-קפה בטיילת, מבטיח לה נישואים אך בינתיים לוקח ממנה גאראנטי, חתימה על שטר-ערבות להלוואה. באותה תקופה הוא מכיר גברת אחרת, אלמנת-צייר עשירה, גם היא מתל-אביב, גר אצלה, מבטיח גם לה נישואים, משפיע עליה למכור את הווילה שלה כדי שיוכל לבנות על המגרש בית-דירות, לוקח מאנשים תמימים אוואנסים, מקדמות, על חשבון הבניין, ואומר שמפקיד אותן בקופה שבחדרו. מעודפי הצבא הוא רוכש מוטורצייקל, יחדיו טסים השניים על האופנוע בכבישים ורוקדים בבתי-הקפה. דודי אוהב מאוד לנהוג בנדיבות וברוחב-יד ולעזור לאנשים בעת צרה, אף כי לא תמיד מכספו-שלו, אלא לוקח מזה ונותן לזה.

יום אחד נפגשת האלמנה עם הפסנתרנית, וכתוצאה מכך בורח דודי מן הארץ ומניח מאחוריו צרור תביעות-מאסר של נשים ונושים שנפלו ברשתו, כולל תלונה מצד האלמנה על שהשחית בשעת מריבה, בסכין-מטבח, פורטרט שלה שצייר בעלה המנוח. לאחר שנעלם, מתאספים בביתה כל אלה שהיה חייב להם כסף, ומצפים במתח רב לפיצוח הקופה שהשאיר אחריו. הן לא ייתכן שבזבז הכל. הם מוצאים בקופה רק זוג גרביים של דודי אלכסנדר, ותמונת פספורט שלו. אולי לכן מגיעה יום אחד בדואר מתל-אביב לביתנו חבילה ששולחת האלמנה העשירה-לשעבר, ובה קופסת צחצוח הנעליים של דודי אלכסנדר, שמכילה מברשות, רצועות קטיפה סגולה ומשחות קיווי ריחניות. אין שני לו במושבה בהברקת נעליו.

דודי אלכסנדר מנתק כל קשר עם המשפחה הוותיקה שלנו, שמתביישת בו. אנחנו שומעים שהוא משתקע בכפר קטן בדרום-איטליה, שם הוא נושא אשה פשוטה, שמעריצה אותו ויולדת לו בן בשם ויקטור, או ויקו. ממה הוא מתפרנס? זו משפחה איטלקית גדולה, ודודי מופיע בכפר בדיוק לאחר שאבי המשפחה מת, ובמשך שנים אחדות הוא עוסק בחלוקת הירושה בין הקרובים. כאשר מתארכת החלוקה, וגם הוצאותיו מתרבות, כנראה, מגרשים אותו גיסיו האיטלקים והוא עוקר לרומא, שם הוא גר כיום בגפו ומתפרנס בדוחק כמורה לעברית בקהילה. העברית של דודי יוצאת מן הכלל, ולכן אומרים עלי לפעמים שיש גם לי קצת כשרון ביטוי, כמוהו.

 "אמא, את חושבת שאני אוכל פעם להיות סופר, כשאהיה גדול?"

 "לפי העברית שלך, אני לא בטוחה. איפה אתה ואיפה דודך אלכס! הוא למד בסמינר למורים בירושלים! – הוא יודע לכתוב! – איזו עברית עשירה יש לו, איזה אדם משכיל, יודע שפות, יודע בעל-פה את וולטר, את גתה ואת שילר, רק חבל שהוא משתמש בכל הכשרונות שלו רק לרעה."

המשך יבוא