חלק שני
 
כבר למחרת חגיגת מחצית היובל, החלו חברי "האיחוד" לגייס חברים לשורותיהם. גם חברי ה"קיבוץ המאוחד" פעלו רבות לגייס לשורותיהם כל חבר וחבר. הקרב נערך במיוחד על נפשות העולים החדשים, ניצולי השואה, שהצטרפו זה עתה לקבוצה וטרם בחרו באידיאולוגיה הנכונה. כל צד נלחם על כל חבר וחבר.
בשבת 27.10.51 אחרי עצרת היובל התקיימה האסיפה המשותפת האחרונה. "יומן המשק" המשותף האחרון נשא את המספר (721) 4 ויצא בתאריך 9.11.51. המיפקד הסופי של כל החברים נערך במתח רב במשך כמה ימים. 43% מהמיספר הכולל של חברי גבת הגדירו עצמם כחברי מפא"י והחליטו לצאת מה"קיבוץ המאוחד" ולהצטרף ל"איחוד".
בשבת 10.11.51 הגיעו חיים גבתי ואליעזר שושני לשיחה עם אברהם כנעני וליוליק והודיעו: "אנחנו נפרדים! קיבלנו החלטה על הפרדה וחלוקת המשק." הם הציעו לוותר על התביעה להישאר במשק הקיים, ולחלק רק את רכוש המשק.
למזלם של הפורשים, במלחמת השחרור נכבש בקרבת גבת שטח המתאים לבניית יישוב חדש. חיים גבתי, שהיה מקושר היטב, פעל בכל האמצעים הדרושים על מנת שהשטח הזה יימסר לידי הפורשים, חרף העובדה שבתכנון המוסדות הממלכתיים היה ייעודו של השטח לשמש אזור תעשייה למגדל-העמק. הפעולה המשותפת האחרונה שנעשתה היתה כתיבת תזכיר משותף למרכז החקלאי ובו תביעה להבטיח את שטחי הקרקע וזכויות המים לשני היישובים שיקומו עם הפילוג. התזכיר נחתם במשותף על-ידי אליעזר שושני וליוליק.
ב- 23.11.51 החל לצאת יומן משק נפרד ל"קיבוץ המאוחד".
כל המוסדות המשותפים של המשק – מזכירות, ועדות, בוטלו. הוסכם הדדית בין הצדדים שרק המכהנים בתפקידים המרכזיים: מזכיר, גזבר, וסדרן, ימשיכו ויפעלו כנציגי המשק המשותף כולו, ויפעלו עד להיפרדות הסופית. החל ויכוח מתיש בין הצדדים על החלוקה. מה יהיה המפתח לחלוקה. "האיחוד" תבע לחלק לפי הוותק של החברים ולא לפי המיספר. חלק ניכר מהצעירים החליטו להישאר ב"קיבוץ המאוחד". הרצפלד הכריע. הרכוש יתחלק לפי אחוז החברים.
למחרת הודעתם על החלטתם לתבוע את חלוקת המשק, פילגו חברי מפא"י את "חברת הילדים" והקימו חברת ילדים נפרדת, המודרכת על-ידי חברים מבוגרים ממפא"י. מאיר איילי, הרוח החיה בהקמת מוסד "חברת הילדים", עמד על כך שיש לבצע את עריכת "קבלת שבת" בנפרד. מסורת של שנים, של עריכת "קבלת שבת", הופסקה. לראשונה בתולדות הקבוצה נערכו לילדים שתי קבלות שבת נפרדות. "קבלת השבת" טופחה במשך שנים בקבוצה, והגיעה לרמה גבוהה של ביצוע. טקס קבלת השבת היווה חלק חשוב בעיצוב חיי התרבות של "חברת הילדים". במפעל הזה הושקעו הרבה מחשבה ומסירות של מחנכים וחניכים.
 בקבלת השבת השתתפו גם בני כיתות ה'-ו' טרם כניסתם ל"חברת הילדים". חברי "האיחוד" החליטו גם לחלק את שתי הכיתות הללו על פי ההשתייכות הפוליטית של הוריהם, כדי שיוכלו להסב לקבלת השבת הנפרדת.
הגיע ערב שבת והנה: באותו חדר-אוכל ישבו עתה שתי קבוצות של ילדים. קבוצה אחת של ילדים ממפא"י ישבה מצד ימין של האולם, וקבוצה שנייה של ילדים ממפ"ם ישבה מצד משמאל של האולם. הילדים ישבו ופזלו במבטיהם אל הקבוצה היריבה. "שבת המלכה" שירדה מעתה על הילדים, נכנסה מפולגת: שבת "איחודית" ושבת "מאוחדת". לראשונה ילדי "האיחוד" עשו "קבלת שבת" ללא השיר הפותח המסורתי: "ירדה השבת". על פי המסורת הגבתית – השיר "ירדה השבת", פרי עטו של יהושע רבינוב, פתח כל "קבלת שבת" בעבר. הסיבה לפסילת השיר: המשורר יהושע רבינוב שייך ל"קיבוץ המאוחד". ילדי "הקיבוץ המאוחד" לעומת זאת המשיכו לפתוח איתו את קבלות השבת.
בליל שבת 21.12.51 קיימו חברי ה"קיבוץ המאוחד", בנפרד את המסיבה לציון חג החנוכה והעלייה על הקרקע. היה זה חג העלייה הראשון שנחוג בנפרד. 25 שנים חגגו יחד את חג העלייה. חלוקת המשק וההפרדה של החברה היתה מעתה לעובדה קיימת. ליוליק כתב ביומן: "כמה מענה ומכאיב כאשר אני סוקר את קהל המסובים, כמה חסרים לי אישית החברים החסרים – היריבים. גם אלה שהיו יריבינו בעמדה קיבוצית במשך כל זמן היותנו בגבת, גם הם חסרים לי עד לכאב. כמה קשה להתרגל לנוף האנושי המקוצץ. קהלנו רב. הרבה נוער וילדים. הסתכלתי במיוחד בבנים ובבנות אשר הוריהם אינם בין החוגגים. מה מתרחש בליבותיהם. בודאי כאב וצער בליבם."
חברי "האיחוד" חגגו בנפרד.
לקראת ט"ו בשבט נעשה ניסיון לשיתוף פעולה תרבותי: כבכל שנה, אורגן בט"ו בשבט, טקס נטיעה. אליעזר שושני אירגן נטיעות עצים לרגל ט"ו בשבט באתר הנקודה החדשה שהוחל בתיכנונה. (יישוב נקרא אז נקודה) הוא פנה לליוליק והזמין את כל חברי גבת להצטרף אל הקבוצה החדשה בנטיעות. ליוליק התייעץ באטל הנדלר אשתו, האם להיענות לבקשה: "הדבר דומה לזוג שהתגרש, והנה הבעל מזמין את מי שהיתה אשתו למסיבת אירוסין עם אשתו החדשה..." אמרה לו אטל.
ליוליק השיב בשלילה. חברי מפא"י נטעו לבדם את העצים בנקודתם החדשה [לימים יפעת. – אב"ע].
באותה שנה היו שלושה טקסי נטיעות: 1. נטיעה של חברי מפא"י בנקודה החדשה. 2. נטיעה משותפת של הכיתות הנמוכות שהיו עדיין משותפות. 3. נטיעה של חברי מפ"ם בגבת.
כל המוסדות הופרדו לשני הפלגים – חלקות גן הירק עובדו בנפרד; סידור העבודה היה נפרד; הטיפול בילדים היה בנפרד. אליעזר שושני שימש כגזבר גבת בעת הפילוג. לעת ערב, כשהיה חוזר מיום מתיש בתל-אביב, היה חבר ממחנה זה או אחר ניגש אליו ובפיו קובלנה: "אליעזר! אנשים במחנה היריב גונבים לנו חיטה!" או שאישה מ"מחנה היריב" טענה באוזניו: "אליעזר! 'הם' חסמו את דרך העפר ולא מאפשרים לנו לנסוע לחלקות שלנו!"
חליבת הפרות נעשתה בנפרד ועל אנשי "האיחוד" היה לשמור בשבע עיניים על כדי החלב שלהם, לאחר שנוכחו לדעת שבני הנוער של "הקיבוץ המאוחד" "מסלקים" את כדי החלב המלאים.
 מיום ליום החריפו היחסים בין שני הפלגים בגבת. יום-יום עמדו על סף פיצוץ. כל יום היה בבחינת מאבק מחודש על השפיות, על שיקול הדעת. "חיים גבתי ואליעזר שושני נאבקו בכל כוחם כדי למנוע את קלקול המידות," אלא שביום-יום חיים גבתי לא היה בהישג יד. כחבר במרכז החקלאי היה גבתי פעיל במישור הארצי ולביתו בגבת חזר רק בשבתות. כך שההכרעות המשמעותיות היו בעצה אחת איתו, אבל מי שהשפיע ביום-יום היה אליעזר, והוא אמנם הפעיל את כל כוח השפעתו וכובד משקלו כדי לרסן את מחנהו.
ההווי של "שבת אחים ביחד" המסורתי עורער כליל. ההתדרדרות היתה הדדית. גבתי תקף את חברי "הקיבוץ המאוחד" שהם: "פורקי עול הציונות ומחבלים במעשה הגואל." היו האשמות רבות בבגידה בעם, במולדת, ומהצד השני – פשיסטים הבוגדים במעמד הפועלים.
יהושע כהני ראה עצמו בצדק מחוץ לשני המחנות המתפלגים. הוא הגיע עם משפחתו מבית אלפא כאשר הוא התפלג, והמשיך לשמור על יחסים טובים עם חברים מבית אלפא ומרמת יוחנן. כהני פנה לחברים מעל דפי היומן: "כאחד החברים שלא נתון במחלוקת הדברים הנטושה בגבת, הנני רוצה בכל זאת להעיר את תשומת הלב להופעה ציבורית חמורה שמצאה לה מהלכין בחיינו, ואם לא יעמדו עליה בעוד מועד הרי זה עלול להביא לידי תוצאות מדאיגות. מתכוון אני לאותו נוסח דברים שנקטו בהם חברי 'האיחוד' כלפי יריביהם בזרקם מדי פעם לחלל האוויר ביטויי דופי וגנאי כגון: 'בולשביקים', 'קומוניסטים', חבל רק שחברי 'האיחוד' אינם חשים שזה עלול להתנקם בהם ובחניכיהם, אולם נוסח דיבור זה של 'נאצים' 'היטלר' מוכרח להרתיח דמו של כל יהודי. וחברי 'האיחוד' יתנו על כך את הדין. זו לא פליטת פה, אלא התפרצויות חוזרות ונשנות. 'חכמים היזהרו בדבריכם!'"
בשבת אחת אחר-הצהריים הופיע דוד חורן, חבר "קבוצת השרון", לביקור אצל חיים גבתי. בפיו היתה הצעה מפתיעה: איחוד בין חברי מפא"י בגבת עם חברי "קבוצת השרון", שהיו גם כן חברי מפא"י. היו בפיו נימוקים רבי משקל: לשתי הקבוצות: קבוצת "עיינות" וקבוצת "השרון", היושבות ב"רמת-דוד" – צר המקום שם, והדבר עלול למנוע את פיתוחן בעתיד. בנוסף לזה קבוצת השרון סובלת ממחסור באנשים וזה גורר אחריו העסקת עבודה שכירה בקנה-מידה גדול.
תוך זמן קצר הובא העניין למשאל בשתי הקבוצות. גם קבוצת חברי מפא"י בגבת וגם חברי קבוצת השרון, אישרו ברוב גדול מאוד את הצעת האיחוד. תקופת המעבר נמשכה למעלה משנתיים. בתקופה זו הלך ונבנה היישוב החדש, שעוד לא היה לו שם ונקרא זמנית "איחוד השרון-גבת".
ב-30.7.1952 עברו ותיקי גבת – הפינסקאים מ"הקיבוץ המאוחד", ל"שיכון ותיקים". ותיקי גבת הפינסקאים ממפא"י – התעתדו לקבל "שיכון ותיקים" דומה בנקודה החדשה העומדת להיבנות.
ותיקי הקבוצה הגיעו לסביבות גיל החמישים שלהם. שיכון הוותיקים שקיבלו כלל חדר וחצי, ולראשונה גם לוקסוס – חדר שירותים: מקלחת ובית שימוש יחד. יותר לא יצטרכו הוותיקים לצאת את חדר מגוריהם לשירותים הציבוריים או למקלחת הציבורית. לדירונת היו צמודות שתי מרפסות. מרפסת גדולה יחסית במזרח וקטנטונת במערב. בדירה היה שכלול דרמטי: במקלחת הורכב דוד ברזל שבתחתיתו בערה אש שחיממה את המים. מעל הדוד היתה תלויה פחית ברזל קטנה מלאה בנפט, שזלף לאיטו לתחתית דוד הברזל והזין את האש. את הנפט הביאו ממיכלים שהיו פזורים בחצר. כשהמים היו חמים דיים, היו סוגרים את ברז הנפט. האש כבתה, וניתן היה להתקלח במים חמים. למרות שהדירה החדשה היתה בעלת חדר וחצי, עדיין המשיכו לקרוא לה בקיבוץ "חדר" ולא דירה. "הולכים לחדר" יש לשטוף את "החדר", "החדר" של ההורים וכדומה. שאר החברים הפחות "ותיקים", המשיכו לגור ב"חדר" קטן בלי שירותים.
כדי למלא את החוסר בחברי משק, הוחלט לקבל, במקום החברים שעזבו, חברים מקיבוץ מחניים המתפרק. והנה ב-27.7.52 הגיעו לגבת מקיבוץ מחניים: 15 חברים, 21 ילדים, ו-2 הורי חברים. החצי השני ממחניים הצטרפו לקבוצת "גבת השרון".
במשך כל התקופה הזו המשיך להתקיים המשק המשותף בגבת. בצד המזכירות והוועדות המשותפות בגבת, הוקמה ועדת ביצוע, משותפת עם קבוצת "השרון", שתפקידה היה לבצע את חלוקת המשק בגבת והקמת היישוב החדש. בנוסף לזה הוקמה ועדת תיאום בין חברי "הקיבוץ המאוחד", לבין חברי "האיחוד" בגבת לביצוע החלוקה. תקופה זו היתה אחת הקשות בחיי חיים גבתי. הוא נעדר מהבית במשך כל ימי השבוע, וכאשר היה חוזר בימי שישי אחר-הצהריים, מיהר להגיע לישיבות של ועדת הביצוע. קיים פגישות והתייעצויות עם החברים. מזמן לזמן, הגיע לתל-אביב והיה שותף לדיונים עם חברי "הקיבוץ המאוחד" שהתנהלו אצל הרצפלד במרכז החקלאי – דיונים ממושכים ומורטי עצבים. בעומס העיקרי של הקמת הישוב וניהול המו"מ עם חברי גבת נשא אליעזר שושני, שעמד במרכז הפעולה והשקיע בה את כל כוחותיו ומרצו.
בפועל היחסים בין הצדדים היו עכורים למדי. אנשי ה"קיבוץ המאוחד" בגבת סירבו לתת לאנשי ה"שרון", השותפים המיועדים של אנשי "האיחוד" – להיכנס לחדר-האוכל ולקיים בו את אסיפותיהם. בתגובה לכך סירבו אנשי "האיחוד" להתיר את כניסתם של אנשי מחניים שהיו אמורים להשלים את גבת, לחדר-האוכל.
יום אחד כאשר חזר אליעזר מתל-אביב, ראה את ילדי הקיבוץ משחקים יחד על הדשא בלי לייחס חשיבות להבדלי ההשקפות של הוריהם. הוא ניגש נרגש אל, ליוליק שהיה אז מזכיר, ואמר לו: "ליוליק, אתה רוצה שאתה ואני נוציא את העז מהבית? תראה את הילדים. בוא נלמד מהם."
ליוליק הבין את הרמז ויחד עם אליעזר פעל להסרת האיום של שני הצדדים לגבי איסור הכניסה לחדר-האוכל. כולם השתמשו מאז בחדר האוכל המשותף.
חג הפסח מצא את החברים בעיצומה של שותפות אנוסה. בין החברים היה ויכוח על דרכי ההפרדה וחלוקת הרכוש. בהתקרב החג פנו חברי ה"איחוד" הפורשים בהצעה לערוך סדר פסח משותף. הנימוקים שהעלו היו כבדי משקל: יש משפחות "מעורבות" לא מועטות וקיים חשש שאם יהיו "סדרים" נפרדים יהיו חברים שלא יוכלו לחוג ביחד עם כל משפחתם.
אנשי "הקיבוץ המאוחד" היו חלוקים בדעותיהם. השוללים את עריכת "סדר" פסח המשותף, התנגדו בנימוק שסדר הפסח הוא ביטוי לחווייה חברתית, ובאין חברה אחת ניטל טעמו. ובנוסף, יש בזה גם טעם לגנאי, חוסר אמת ויושר. התומכים בעריכת הסדר המשותף סברו שישנם עוד חברים לא מעטים שהכרעתם אם להתפלג תלויה בטעמים משפחתיים. כל בני קבוצת "אלומה", שסיימה את לימודיה באותה שנה והיתה על סף הגיוס לצה"ל, תבעו את עריכת הסדר המשותף מהטעם שיש בנים ובנות אשר הכריעו נגד הוריהם ויש כאלה שטרם הכריעו. אחת מבנות הקבוצה הציגה את הדילמה בשיחה עם חברתה לקבוצה: "זהו הסדר האחרון שלי, והברירה בידי היא: סדר עם הוריי, או איתך..."
היו חברים שהודיעו שלא יבואו לסדר או שיסעו מן הבית. חברים אחרים החלו לתכנן לקיים סדר פרטי-משפחתי במקרה שלא יהיה סדר משותף. הרעיון הזה של קיום סדר פסח משפחתי-פרטי במקום ציבורי הפחיד את ליוליק יותר מכל. סדר משפחתי, הוא טען בלהט, הוא תקדים מסוכן שמי יודע לאן יוביל... זה יוביל לפירוק החברה כולה... הסכנה הזו הביאה את ליוליק להפוך לראש המדברים בעד הסדר המשותף. יודקה הלמן, נלחם נחרצות נגד. יאמין מלכין ואברהם כנעני הצטרפו לדעתו וסירבו בכל תוקף לחוג את הפסח במשותף עם המפא"יניקים.
אסיפת משק מיוחדת התכנסה לקבוע החלטה. לאחר דיון החליטה האסיפה בעד קיום "סדר" משותף. ההחלטה התקבלה בלב כבד בגלל החשש שההחלטה הזאת עלולה להרחיק מן ה"סדר" המשותף חברים ממפ"ם במיספר לא ידוע.
למרות המתח הרב התקיים ה"סדר" המשותף. כל החברים היו מסובין ביחד ללא חלוקה פוליטית. הגיעו כמובן גם אורחים רבים, אמנם קצת פחות מאשתקד. בוצע טקס "קציר העומר". התקיימה כל התוכנית הקבועה: קריאת ההגדה הקיבוצית, שירה, ריקודים. הכל כדת וכדין, אפילו הילדים שרו את: "מה נשתנה", כמימים ימימה כאילו באמת לא נשתנה דבר. אבל באולם שררה רוח נכאים. התוכנית בוצעה על-ידי הילדים, שעשו ככל יכולתם, אבל זה יצא בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו". סביב השולחנות לא הורגשה התעלות, השתתפות החברים בשירה לא היתה שלימה. לא שרתה רוח הדבקות החסידית שאיפיינה את השנים הקודמות. המשתתפים וקהל צופים היו ללא השראה. ללא הזדהות. התוכנית נדלתה חיש מהר. בשעה עשר בלילה נסתיימה מועקת ה"סדר" המשותף והאנוס.
יודקה הלמן נשאר נאמן לדעותיו עד הסוף. הוא בשום פנים ואופן לא הסכים להסב ל"טיש" (שולחן) אחד, עם המפא"יניקים! יודקה נסע בהפגנתיות לחגוג את הפסח ב"סדר" שערכו חברי קיבוץ אלונים. מאוחר בערב נסע ליוליק במיוחד להחזירו משם הביתה לגבת. כשנכנס לחדר האוכל, קבלו אותו חברי אלונים בשמחה ובתרועה, ובמחווה ליודקה הרימו כוס: "לחיי משק גבת של הקיבוץ המאוחד!"
ביום שישי – 25.4.52 נורתה אבן הפינה לנקודה החדשה של איחוד "גבת-השרון". עשרות דגלי הלאום והמעמד התבדרו ברוח מסביב לגבעה שעליה תיבנה הנקודה. לאחר שירת "התקווה", קריאת פרק בתנ"ך, ומחולות, פתח את החגיגה אליעזר שושני בהעלאת זכר חללי השואה ומלחמת השחרור: "לא מאהבת הריסה באנו להקים ישוב חדש מול גבת הקיימת אלא, מתוך צימאון הבניין והיצירה במסגרת של שלום אחים. ואנו מבקשים לטפח ערכי תנועה וחברה כפי שהורונו אבות תנועת העבודה."
הרב הזקן מנחם קרמראז'-כנעני הביא את ברכת ההורים מגבת ודרש בשבח האחדות ואחוות אחים. אחד מבניו היה מפא"יניק שעמד לעזוב. חיים גבתי קרא את מגילת היסוד של מה שהגדיר: "בית הבחירה החדש". הרצפלד לא שר את "שורו הביטו וראו".
הזמנה בלוח ההודעות בגבת, קראה לכל החברים להשתתף באירוע הזה. חברי "הקיבוץ המאוחד" לא נענו להזמנה. "אילו נענינו," כתב ליוליק, ב"יומן המשק" מ- 9.5.52, "היינו חייבים להגיד את אשר עם ליבנו בכנות ובאומץ. נוכחותנו היתה מחייבת אותנו ל'לכו נא וניווכחה,' דיבורנו היה מחייב לחשבון מר ונוקב, כי לכל אשר תשלח עינך בעמדך על הגבעה תיתקל בעדים וסמלים של ברית-חיים אשר הופרה, של עבר משותף אשר התכחשו לו. של דרך-חיים אחת אשר הבונים את הנקודה החדשה פנו לה עורף. אני נשבע," הכריז ליוליק: "כף רגלי לעולם לא תדרוך שם."
כדי לטפל בחלוקת הרכוש הורכבה ועדה בה ארבעה חברים: חיים גבתי, אליעזר שושני, ליוליק ואברהם כנעני. בדיונים מסויימים השתתף גם ניומקה בן צבי. הישיבות התקיימו בעיקר בשבתות, כיון שגבתי ואברהם כנעני היו עסוקים ברוב ימי השבוע והגיעו למשק רק לסופי השבוע. כמו כן נקבעה "ועדת שלושה" של "המחלקה להתיישבות" שחבריה היו: אברהם הרצפלד, שלמה כנרתי, ואברהם כנעני, ותפקידה לשמש בוררת בין הצדדים.
החלה מלאכת החלוקה.
מבצע החלוקה היה קשה. צריך היה לחלק: שטחי קרקע, מכסת מים, מקרקעין, מיטלטלין, מחסנים, זכויות וחובות, מיבני בטון ואבן, אינסטלציה. הכל היה צריך למדוד. הלוואות שהיה לפרוע.           
על-פי הסכם החלוקה היו אמורים המים והקרקע להתחלק שווה בשווה בין שני הפלגים. כלומר, כל צד היה זכאי ל-75 יחידות קרקע. ואולם משהתאחדו אנשי מפא"י, חברי גבת, עם חברי רמת-דוד וקבוצת השרון, הביאו איתם אנשי השרון "נדוניה" של 100 יחידות קרקע. ולפתע גדל "הרכוש" של אנשי מפא"י וגבת השרון ל-175 יחידות קרקע, בעוד קיבוץ גבת, הגדול באזור, נשאר עם 75 יחידות בלבד. מחצית השטח שעמד לרשותו לפני הפילוג.
כנרתי והרצפלד הציעו להוסיף לגבת שטחי קרקע עד 120 יחידות. אברהם כנעני תבע להחזיר לגבת את כמות יחידות הקרקע כפי שהיו לה לפני הפילוג. כחבר ועדת הקרקעות העליונה פנה אברהם כנעני ליו"ר הוועדה יוסף וייץ, ודרש שהוועדה תאשר לגבת מכסת קרקע כפי שהיתה לפני הפילוג.
יוסף וייץ השתכנע, וועדת הקרקעות העליונה אישרה 150 נחלאות של 60 דונם האחת, נחלת קבע של 9,000 דונם. כששמעו על כך אנשי ה"איחוד" בגבת הם נזעקו: "סקנדאל!" מיד כינסו את "הנהגת הסיעה הפורשת" וביקשו לבחור משלחת שתיסע לווייץ במטרה להניא אותו מלהסכים לבקשתו של כנעני. הם פנו אל אליעזר שושני: "אתה האיש המתאים לייצג אותנו."
אליעזר התנגד לבקשה וענה לעמיתיו: "לחרפה הזו אני לא מצטרף! מה זה איכפת לכם? ובאמת, מדוע שלא יקבלו עוד קרקע? תן לשני לחיות ותחיה! לא תיתן – לא תחיה!"
במקומו נבחרה משלחת של שלושה אנשים. אבל הם החליטו בסופו של דבר שלא לנסוע.
ב-23.10.53 קוימו הבירורים האחרונים. הגיעו הצדדים להסכם וחולקו האדמות. נשארו מספר חילוקי דעות, והוסכם למסור את החומר למשרד הקק"ל לביצוע המדידות. ב-30.11.53 נחתם בנפרד החוזה עם הקק"ל.
חלוקת בית החרושת, היוותה בעייה. הרוח החיה בהמצאות של שיפורים ושכלולים ובייצור הכלים, בבית החרושת שבנה ברמסון לגבת, היה יצחק נבו שנמנה על חברי "האיחוד". בעקבות הפילוג, הוחלט על ביטול השותפות עם ברמסון. המכונות שהוזמנו הגיעו ומצאו בעלי בית מפורדים ומסוכסכים. והנה גם התקבלה הזמנה גדולה לעבודה. אנשי "האיחוד" התנגדו להכנסת המכונות ולהפעלת המפעל. הם תבעו שכל בית החרושת, על כל ציודו, יעבור אליהם בלבד. העניין הובא לבירור בפני המרכז החקלאי, בינתיים הבניין החדש נשאר ריק, המכונות נשארו בארגזים, והמגע בין הצדדים הוקפא. המרכז החקלאי החליט כי יש להפעיל במשותף את המפעל ועל החלוקה תבוא החלטה מאוחר יותר. מהון להון המפעל נסגר, המכונות נמכרו, והמיבנה שימש ללול תרנגולות. הזוג ברמסון עזבו ועברו לגור בטבעון.
תהליך החלוקה השתרע על פני כל שנת 1953 ובחלקו, עבר גם לשנת 1954. המהלך היה מורכב ומסובך: חלוקת בעלי-חי, פרות ברפות, כבשים בדיר, מחסנים, טרקטורים, מכונות חקלאיות, מכוניות, מוסדות מלאכה, כלי-עבודה ועוד.
ועדת השלושה התעכבה על כל פרט. אפילו קבעה כי יש להשלים ציוד אישי של חברים – רשימה מפורטת שכללה מכנסי עבודה, פיג'מות, תחתונים, גופיות, תחתוני עבודה, גרבי מנוחה ועוד...
אנשי "האיחוד" תבעו לעצמם 50 אחוזים מן היבולים בשדות הפלחה, בהסתמכם על ההחלטה שהקרקע מתחלקת באורח שווה. אנשי "המאוחד" התנגדו וראו תביעה זאת כמופרכת, שהרי כל העבודה שהושקעה בשדות, הושקעה לפני החלוקה והיבול אינו שונה ממחסן התבואות המתחלק לפי אחוז החלוקה. ועדת השלושה קיבלה את דעת "המאוחד" וכפיצוי ל"איחוד" הוסיפו כי ניתנת להם זכות להשקיע עד גמר הקציר 3 אחוז עבודה יותר מחלקם ולקבל תמורתה בגרעינים. חברי ה"איחוד" ויתרו על הפיצוי הזה.
אנרגיה עצומה הושקעה בחלוקה. היחסים העכורים ממילא היקשו כבר על כל פעולה. במדרכות הצרות התהלכו האנשים כאשר היו מברכים לשלום רק את חבר מפלגתם. אם היה מפמ"ניק הולך ומולו היתה עוברת חברה ממפא"י, היה מתייחס אליה החבר ממפ"ם, כאל אוויר. וכמובן ההיפך.
למרות שבכל הענפים כבר עבדו לחוד, לפי ההשתייכות המפלגתית, נאלצו החברים לעבוד במשותף על דבר אחד – על החלוקה. בדיר: חילקו העובדים את הכבשים: כבשה אחת ל"מאוחד" הכבשה השניה ל"איחוד". ברפת חילקו את הפרות: פרה אחת ל"מאוחד", הפרה השניה ל"איחוד". בלול: תרנגולת אחת ל"מאוחד" התרנגולת השניה ל"איחוד". במחסן הבגדים: חולצה אחת ל"מאוחד" החולצה השנייה ל"איחוד". (כך גם הגופיות, המכנסיים, הגרביים, המגבות, הסדינים, וכדומה). במסגרייה: בורג אחד ל"מאוחד" הבורג השני ל"איחוד". בנגריה: קרש אחד ל"מאוחד" הקרש השני ל"איחוד". וכך הלאה וכך הלאה.
שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: "ומותר האדם מן הבהמה אָיִן". אָיִן – פרשו חכמים – ראשי תיבות: "אדם יש נשמה". לא בטוח. יום אחד בא החזיר בטרוניה אל החמור: "למה זה כשבני האדם רוצים להשתמש בשמות גנאי הם משתמשים בשמנו?"
"נכון מאוד," ענה לו החמור, "זו באמת חזירות!"
אפשר שבגבת היה חילוף תפקידים. באותם ימים של פילוג, חי בדיר בגבת חמור אחד. תמיד, משהבחין החמור ברועה הנכנס לדיר ומתקרב אליו, התלהט ופתח בקולות נרגשים. בשל נעירותיו המוזיקליות נתן לו ליטמן, הרועה המסור, את הכינוי: "החזן".
יום אחד הופתעו ליטמן ועמיתו לעבודה בדיר, הרועה והסופר יוסל בירשטיין, כאשר בבוקר חורפי אחד מתח החמור את שריריו, סובב את זנבו, פתח את פיו, אבל קול לא יצא ממנו. זו ה,ייתה בבירור מחאת "חמור". בגבת חילקו כבר הכול. גם את משק החי. תרנגולות, בקר, וצאן. והנה הפרידו גם בין החמור "החזן" לבין האתון "המפא"יניקית" אותה קיבלו חברי "האיחוד". "החזן" מחה על המעשה בשתיקה.
ימים אחדים לאחר הפרידה מהאתון, ברח "החזן" מהדיר. ליטמן ידע מיד היכן לחפש. הוא הוביל את יוסל לנקודה החדשה של מתפלגי גבת שמעבר לכביש. החמור "החזן" עמד שם בחוץ והביט מעל לגדר על האתון שבתוך הסככה. הוא עמד שם כל הלילה בקור העז, מתחת לאפס, והתקרר. כשהבחין בהם, מתח עצמו, זנבו הקצר החל מסתובב במהירות, פיו נפער כמו פרסה של סוס, ונדמה היה שתצא מתוכו תרועה אדירה. כלום.
שלושתם – ליטמן, יוסל והחמור, חזרו יחד בשתיקה. כשחצו את הכביש בחזרה לגבת, שאל יוסל את ליטמן: "כיצד ידעת לאן ברח 'החזן'?"
"ידעתי," השיב לו, "משום ששאלתי את עצמי את השאלה: לו הייתי חמור, לאן הייתי בורח?"
החלוקה של נכסי דלא ניידי נמשכה ממש עד יום היציאה. עוד ביום האחרון עבדו על חלוקת כלי הבישול, והסירים במטבח, כלי ההגשה, צלחות וכוסות. הרהיטים בחדר האוכל, ארונות, שולחנות כסאות. התרופות והתכשירים במרפאה, מחסן המכולת, מיכלים לדלק ועוד. נשארו לחלוקה הפסנתר, הספריות ודברים נוספים שטרם בוצעה הערכתם.
בבעלות משותפת, נקבע, נשארו רק: "בית הרשל", "החורשה ע"ש קדושי פינסק", וכן בית הקברות. נקבע שהמפאי"ניקים יקברו מעתה בצד ימין של בית הקברות וחברי "המאוחד" בצד שמאל.
ב-5 במרץ 1953 בשעה 21:50, סטאלין התפגר. הוא גסס חמישה ימים. למחרת ב-6 במרס 1953 הגיעה הידיעה לגבת. באותו בוקר יצא אליעזר בנקיר, המורה לטבע וכימיה, עם כיתה לטיול. בדרך נודע שסטאלין מת. גרשון ישראלי ואיתן סט עצרו את הקבוצה בדום לזכרו. אליעזר, המורה השכיר המפא"יניק, המשיך ללכת. התלמידים גינו אותו כ"נטול חזון".
ב-8 במרץ יצא עיתון "על המשמר" בכותרת גדולה: "העולם המתקדם אבל על מותו של י. וו. סטאלין. שבק חיים המנהיג הגדול, אשר בהנהגתו הונחו היסודות האיתנים לחברה אל מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים, נהדפה מתקפת הדמים של הפאשיזם, הוחל במעבר אל הקומוניזם. בוצר מבצר השלום והסוציאליזם בעולם – ברית המועצות."
סטאלין, הוגדר כ"יורשו של לנין וממשיך גאוני של מפעלו ההיסטורי," ו"קברניט תנועות השלום בעולם שידריכו דורות במצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל."
מודעת אבל של מפ"ם שנשלחה למרכז המפלגה הקומוניסטית במוסקבה, פורסמה בעיתון והגדירה את מות סטאלין כ"אסון": "המוני העמלים בעיר ובכפר הבונים את מולדתם העתיקה חדשה נחרדו לשמוע על האסון הגדול שירד על עמי בריה"מ, הפרולטריון העולמי, ועל כל האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל סטלין. בשם מפ"ם מ. יערי י. חזן י. בן אהרון.
המשורר הפלמ"חניק יהודה עמיחי פירסם בעיתון שיר אבל: "מותו של סטאלין".
משלחת מפ"ם בראשות י. בן אהרון ומ. בנטוב, הביעה תנחומים לציר בולגריה – בוגדנוב שייצג את בריה"מ לאחר ניתוק יחסיה עם עם ישראל.
הפובליציסט אברהם תרשיש, עורך ביטאון "הקיבוץ המאוחד" – "מבפנים", שיבח במאמר ארוך את תכונותיו הייחודיות של סטאלין: "עמל שקדני, כישרון עבודה, יציבות בלתי נתונה להברקות 'גאוניות', בהירות שיפוט, רצון פלדה."
ילדי המשק קיבלו חוברת חדשה של "משמר לילדים" כאשר בשער תמונת סטאלין, והכותרת במסגרת שחורה – קברניט המהפכה איננו. "העולם נחרד לשמוע על מותו של סטלין שהיה לא רק ראש מדינה אלא אב אוהב ודואג. שפועלו הביא ברכה למאות מיליוני בני אדם."
בצוהרי יום שישי הורגשה תכונה מיוחדת בקיבוץ משמר העמק. אל חדר האוכל שבקיבוץ הגיעו לאט-לאט החברים. הם חדלו ממלאכתם; הקיבוץ כולו היה אפוף באבל כבד. הבשורות הרעות הגיעו. שם, ליד ספלי תה ופרוסות עבות של לחם בריבה, דיברו בלחש על התוצאות החמורות הכרוכות באבדנו של המנהיג הדגול... כביד נעלמה סולקו הפרסומות לחג הפורים... ובמקומם הופיע דף לבן עם מסגרת שחורה: "סטאלין איננו. אבל כבד ירד על הקיבוץ." ומודעה נוספת פורסמה במשמר העמק. "פורים בוטל, הערב בשיחת חברים ייאמרו דברים לזכרו. באווירה של אבל כבד חזרו החברים והתכנסו... לפני הקיר הצפוני הוצב פודיום קטן ועליו שולחן מכוסה מפה אדומה וכיסא. מן הקיר השקיף יוסיף ויסאריונוביץ'... וחיוכו הרחום לא מש מפיו... יעקב חזן עלה על הפודיום ועשה סימן לחברים לקום ולכבד את זכרו של המת בדקת דומייה. ראשו הכבד שח מעט, שפתיו החושניות חשוקות... עצם חזן את עיניו בחוזקה, ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה. היתה דומייה כבדה."
בסמינר הרעיוני ברמת אפעל ספד יצחק טבנקין לסטאלין. "בן סנדלר שנהיה למצביא."
בחדר האוכל בגבת שמעו גם כן על מותו של סטאלין ליד ספלי התה ופרוסות הלחם בריבה. הבוקר הגישו גם דגים מלוחים. לא הורגש צער גדול. חלק הצטערו שלא מת קודם. מותו של סטאלין בא מאוחר מדי מכל הבחינות. גם מבחינת גורלו של העולם, גם מבחינת משפחתו האישית, וכמובן גם מבחינת "קבוצת פינסק". לו היה מת שנתיים קודם, הכול היה נמנע.
במחצית 1954 הושלמה החלוקה של המשק, וגם הגיע לסיומו השלב הראשון של בניית היישוב החדש. ההעברה של חברי גבת והשרון ליישוב החדש, נקבעה לאמצע יולי. שר החקלאות פריץ נפתלי אישר לחיים גבתי מנכ"ל המשרד, חופשה מיוחדת לכמה שבועות לעזור בביצוע ההעברה.
ביום ראשון 15 ביולי 1954 החלה ההעברה לנקודה החדשה. חברי מפא"י העבירו את רכושם ליישוב החדש. ההעברה בוצעה בכלי רכב שונים ומשונים: במשאיות, בעגלות רתומות לטרקטורים ולסוסים. כאשר היו כבר על עגלת המשא בדרך ל"נקודה" החדשה, ניגש ליוליק אל ידידו האהוב עליו – אליעזר שושני, ואמר לו: "אליעזר, אני נשבע שכף רגלי לא תדרוך לעולם על אדמת הנקודה החדשה!"
אליעזר ענה לו בקריצת עין, "נו באמת ליוליק, אפילו להלוויה שלי לא תבוא?"
נורית שושני, בתם בת ה-14 של אליעזר ודבורה שושני, אמרה להוריה שהיא נשארת בגבת. אליעזר באמת חשש תמיד שרוב הבנים הבוגרים של המפא"יניקים יישארו בגבת ולא יעזבו לנקודה החדשה. דבורה אִמָּהּ פרצה בצעקה: "גבת לא נשאה אותך מתחת לליבה תשעה חודשים, כי אם אני. לאן שאני אלך גם את תלכי!"
נורית הצטרפה להוריה.
האוכלוסייה הותיקה התמקמה בשיכון הקבע, והדור הצעיר השתכן באופן זמני בצריפים ובחדרים בקומת הקרקע של שיכון הוותיקים. למחרת ההעברה החלו לפעול המטבח וחדר-האוכל ומוסדות השירות האחרים. הילדים הועברו לבתי-הילדים. תוך שבוע ימים עברו כולם לנקודה החדשה שנקראה בשם הזמני: "איחוד השרון-גבת". זמן מה לאחר מכן, הציע אורי שהם לקרא לישוב החדש – "יפעת", על שם הישוב הסמוך יפיע. קבוצת השרון-גבת החליטה לקבל את הצעתו.
משפחות שלמות נקרעו לשניים. הבן הראשון של הקבוצה צֶבִי, נשאר. הוריו – ישראל פרלוב-שהם וחווה בייגלמן-שהם ושני אחיו – עברו ליפעת. בשבתות היה ארנון שהם – הנכד, הולך ברגל עם הוריו, לבקרם ביפעת. הוריו של צֶבִי הפעילו לחץ על אימו – אטי, שתצטרף ל"איחוד" ותשפיע גם על בעלה. אטי, ניצולת שואה מילדי טרנסניסטריה, נקרעה בין הרצון ללכת אחר רצון בעלה ממפ"ם, לבין האמונה והביטחון שהשרו עליה מנהיגי "האיחוד" אליעזר שושני וחיים גבתי, ולא פחות מכך האמונה שרק זלטקה המטפלת בבית התינוקות של "האיחוד", תוכל לטפל כהלכה בבנה ארנון בן השנה וחצי. בבית התינוקות של "המאוחד" נשארה לעבוד אביטל הצעירה וחסרת הניסיון. אטי, בכל זאת, נשארה עם בעלה בגבת.             
יהושע גולדהור וחיה שיפמן עזבו ליפעת. בתם ורדה והסבא מיכאל גולדהור, אביו של יהושע, נשארו בגבת. סבא מיכאל גולדהור הגיע לגבת לא כחבר, אלא כהורה של חבר. עוד בפינסק היה סוציאליסט, מוותיקי מהפכות 1905 ו-1917. הוא היה חילוני, אבל בגבת חבר לבני גילו בקהילת "ההורים" ואפילו שמר מצוות. מיכאל קרא את "על המשמר". בנו יהושע שעבר ליפעת קרא את "דבר". בדיונים על הפילוג, לא יכול היה כ"הורה" להשתתף, אך בין החברים הכריז: "אלוהים אחד וקיבוץ אחד." הוא נחצה בין בנו, יהושע, שעבר ליפעת, לבין בתו, מנוחה, שנשארה בגבת. כל יום שבת היתה הנכדה אירית ברויטמן הולכת עם אימא, ורדה, לבקר את סבא יהושע גולדהור וסבתא חיה בביתם ביפעת. סבתא חיה היתה פותחת שולחן ומגישה מטעמים בכלי בדולח נוצצים. לאחר ארוחת ארבע מושקעת היו חוזרים מיפעת לגבת. מצד שני יהושע היה מגיע לגבת לבקר את אביו. לעתים היתה אירית, הנכדה, מבקרת גם את סבא מיכאל. זה היה נדיר שלילד בגבת יהיה סבא רבא. לרוב הילדים לא היו בכלל סבים או סבתות. למיכאל היה בחדרו שעון אורלוגין נדיר. השעון שהביא מפינסק היווה אטרקציה. אירית הנכדה נהנתה לשמוע את צליל השעון המורה על השעות העוברות.    
אריונק כנעני עזב את אחיו אברהם כנעני, ואת הוריו, ועבר גם הוא ליפעת. בשבתות בא לבקר את אביו הרב בבית הכנסת. אמו הרבנית תכבד אותו בעוגות פרי ידה.
משפחות נוספות נחצו. ביניהן משפחות שהבעל או האישה נטשו את בני זוגם ועברו לקיבוץ השכן. קלמן ליס החשמלאי נשאר בגבת. אשתו זלטקה עברה ליפעת. אחרי שנה של לבטים עזב גם הוא ליפעת.
יוסף פינסקי התרגש מאד מעזיבת המפא"יניקים. הנה מתגשם החזון הסוציאליסטי. הוא קם וצייר על הרפת כתובת גדולה באדום, מעוטרת בדגל אדום: "יום השחרור!" – משקל דומה ל"מלחמת השחרור". מאיר איילי המורה והמחנך של יוסף, שעזב ליפעת, נפגע עמוקות: "ממי הוא חוגג את "השחרור?" תמה, "ממני?"
למרות הכול, הפילוג בגבת נשא אופי מתון יותר מקיבוצים אחרים, וזאת בזכות קבוצה של חברים משני המחנות שידעה לנווט את מהלכיה בלי להיגרר לקיצוניות. בקיבוצים אחרים היתה קיצוניות רבה יותר. בעין חרוד הוקמה גדר תיל באמצע חדר האוכל. בגבת המצב היה שונה. הדבקות הסיעתית לא הפכה בגבת לעימות ולאיבה קיצוניים. אפשר שהסיבה לכך נעוצה ברצונם של רוב החברים להיות בלתי משוייכים, לכן גם נדחתה בזמנו הצטרפות הקבוצה ל"קיבוץ המאוחד". ויתכן שהסיבה למתינות היחסית נעוצה באנשים שיסדו את גבת: "חומר אנושי עממי" שהדיבור והמעשה שלהם שווים. דבר שקסם לכל האחרים שבאו בשעריה.
ה"סכיזמה", הפילוג המשמעותי ביותר בנצרות אירע במאה ה-11. הכנסייה הקתולית שמרכזה בוותיקן שברומא נפרדה מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוכסית שמרכזה בקונסטנטינופוליס. הכנסיות הופרדו בשל סיבות תיאולוגיות ופוליטיות. האורתודוכסים לא הכירו בטענת האפיפיור שהוא "ממלא מקומו" של פטרוס, שהוא ממלא מקומו של ישו, עלי אדמות, ולו הסמכות לשלוט בעולם. פילוג נוסף נגרם מאוחר יותר כאשר לותר לא הכיר באותה תורת "ממלא המקום". "הסכיזמה" בנצרות הביאה לקורבנות אדם רבים.
המאבק בקבוצת פינסק, אמנם, לא הביא לקורבנות אדם, אבל בכל זאת גם כאן, בגבת, שילם מישהו בחייו על המאבק האידיאולוגי פוליטי: בכיתות ו'-ז'-ח' חשו ילדי קבוצת "לאור" על בשרם את המאבק האידיאולוגי של הוריהם שהתרחש באותו זמן בכל הארץ, המאבק בין מפ"ם למפא"י. בקבוצה זו היתה בעיית המחלוקת חריפה במיוחד כיוון שהיו בה עשרים ילדים תומכי מפא"י (כלומר, בנים של הורים תומכי מפא"י) ורק עשרה ילדים תומכי מפ"ם (כלומר בנים של הורים תומכי מפ"ם). בדרך כלל הפרופורציות היו הפוכות. את התקופה הזו עברה איתם מורתם סימה ברוד, שהיתה אוהדת מפא"י ושילמה על כך באופן אישי כיוון שכל מה שאמרה לעניין נרשם נגדה על ידי אוהדי מפ"ם.
תחילה היה מאבק במישור האידיאולוגי בלבד, מאוחר יותר הפרידו בין בני הכיתה, תחילה בלימודים ואחר כך גם במגורים. זו היתה הכיתה הראשונה שההורים המפא"יניקים שלה התמרדו ואמרו: "הילדים הם שלנו ואנחנו נחליט לאן הם הולכים!"
הילדה נורית שושני עברה באותו זמן משבר קשה ביותר כי בתור בת מפא"י, היא נותקה מחבריה שעיה כהן, והדס הדרי שנשארו בגבת. כשרק הפרידו אותם במגורים ובלימודים עדיין היתה התעניינות רבה, אך הנתק הלך והתגבר. לפני הפילוג הסופי כל צד ניסה לשכנע את הצד השני ללכת נגד ההורים ולהצטרף אליו. ניסו להשפיע על בני מפא"י להישאר בגבת ולהיפך. בדרך כלל הצעירים השתכנעו לעזוב את הוריהם המפא"יניקים ולהישאר במפ"ם ובגבת. זו היתה תקופה קשה לילדי הקבוצה כיוון שעד אז בין החברים כולם תמיד שררה אווירה טובה. כולם אהבו לשבת ולשיר ואהבו לחיות ביחד. הניתוק הזה היווה משבר אמיתי. כל הילדים אהבו את הקיבוץ והזדהו עימו והרגישו "ילדים של הקיבוץ" ללא שום ניכור, ללא קשר למפלגה של ההורים. הילדים הכירו את כולם והאווירה היתה מיוחדת במינה, כולם היו צעירים פרט למעט הורים של מעט חברים שהצליחו להביאם לארץ ולגבת לפני השואה. רק למעטים מהילדים היו סבים וסבתות. "חג המחזור" – קבלת מחזור נוסף לחברות היה חג לקיבוץ כולו – כיתה שלמה מצטרפת לקבוצה! – ואז לפתע בא הפירוד בין הילדים. באסיפות החברים שדנו בשאלת הפילוג היו צעקות זעם איומות. הילדים הלכו עם פיג'מות, הסתתרו ליד חדר האוכל והאזינו לוויכוחים הסוערים. לעתים כשראו את כל הזעם והצעקות עמדו שם ובכו.
הדבר המשותף היחיד שעוד נשאר לכל הילדים היה כלב משותף. הילדים קראו לו "זריז", (במלעיל) את הכלב כל הילדים אהבו, טיפחו, פינקו, והעניקו לו את אהבתם. אחרי הכול, לכלב לא היו העדפות פוליטיות, הוא היה משותף לכולם.
בוקר אחד קמו הילדים והנה הכלב מונח ללא רוח חיים, הרעילו אותו. השמועה שהתגלגלה אמרה שמעשה הנבלה נעשה בידי חבר משק אחד – החבר האחראי על הנוי בגבת. הוא המרעיל. מניה וביה התאחדו כל בני הקבוצה, כולם עד אחד: ילדים מפ"מניקים, ומפא"יניקים, לפעולה משותפת. באותו לילה כולם לא הלכו לישון. באישון לילה ובאין רואה קמו, הלכו כאיש אחד לגינתו של אותו חבר והשמידו לו במחי יד אחת את גינתו. לא נותר בה צמח אחד לא עקור. היה ברור לכולם שזו היא הנקמה הראויה.
למחרת הוזמנו כולם לבירור. חלק מההורים דווקא הבינו ללב הילדים: אחד ההורים אמר שרק הכלב הזה נשאר לנו משותף מכל הפילוג הקשה, והנה גם אותו באים והורגים לנו. חלק מהמבוגרים חשו אשמה על הניתוק.    
בכיתה י"א הקבוצה נפרדה סופית ועברה מעבר לגבעה, ליישוב החדש. ביום הניתוק היה בכי נורא. כולם בכו... זכרו את הילדות המשותפת ואת החיים הטובים יחד. את החברוּת בין כולם וכמובן גם את הכלב שנפל קורבן לקנאות הבלתי תאומן של הגדולים.
משעבר חיים גבתי ליפעת התפנה לדאוג גם לעצמו ולבנות את ביתו. שנים רבות הוא חי עם אשתו ליובה ללא ילדים. ליובה לא ילדה לו ילד. חיים החליט לקחת אישה נוספת. בעבודתו במזכירות ה"קיבוץ המאוחד", קשר קשרי ידידות עם בתיה, חברת קיבוץ בית-השיטה. והנה נולדה לו בת מבתיה. היתה זו חוויה עמוקה: בגיל 50 נהיה חיים גבתי לאב. ליובה האהובה טובת הלב, שבמשך שנים התהלכה בהרגשת אשמה על אשר לא יכלה להעניק לגבתי ילד, הסכימה לקבל את הבת רותי לחיק המשפחה. היא אימצה אותה בצורה טבעית ובאהבה רבה. מעכשיו חילק גבתי את עיתותיו בין יפעת לבית השיטה.
חלוקה בין שתי נשים היה מעשה חלוצי כמעט ללא תקדים בין החלוצים העמק. נכון, היה לכך תקדים, מהצד השני של העמק: יעקב חזן, ממייסדי "השומר הצעיר", מקיבוץ משמר העמק, היה הראשון שעשה Ménage à Trois. אבל אצל אנשי "השומר הצעיר", הרומנטיקה הסקסואלית היתה שונה מאצל הפינסקאים. אצל גבתי, בניגוד לחזן, לא היה מדובר בתאוות בשרים גרידא, אלא בהקמת משפחה. יעקב חזן גם פלירטט עם "שתי המולדות": "ארץ ישראל", והמולדת השנייה: "ברית המועצות". לפינסקאים הייתה רק מולדת אחת: "ארץ ישראל".
אבל אבוי, כל המאמץ האדיר שעשה חיים גבתי למען פילוג הקבוצה, פילוג שנפל כביכול על הנושא העקרוני של: "חינוך הנוער", (זו לפחות היתה האמתלה הרשמית), נראה מעתה קצת גרוטסקי: חיים גבתי הבטיח אמנם ב"פילוג" את המשך הקריירה שלו במפא"י, שבמהלכה הגיע עד למשרת שר החקלאות, אבל רותי – בתו של גבתי, גרה והתחנכה לא ביפעת של מפא"י אלא, בקיבוץ בית השיטה השייך ל"קיבוץ המאוחד". הילדה רותי גבתי, בתו של חיים גבתי, קיבלה חינוך "מאוחדניק", חינוך ברוחו של טבנקין...