ועושר הבְּלַה-בלה
בינואר שנת 1982 נסעתי לפירנצה. ברחבי העיר היו תלויים שלטי בד גדולים שהכריזו על תערוכה מציוריו של היטלר. הדבר עורר בי שאט נפש. איך זה אפשרי חשבתי, מדוע לכל הרוחות מתירים זאת? האם זה למען הכסף? אולי זה ביטוי לשאריות המשטר הפשיסטי באיטליה. תמיד שמעתי שהיטלר היה חסר לחלוטין כישרון כלשהו באמנות. כינו אותו "צבעי", לא צייר אומן. מה פתאום עושים לכבודו תערוכת אמנות? זו היתה הפעם השניה שלי בעיר אבל בכל זאת הקפדתי לראות בשנית הכול לפי הספר. ביום האחרון לשהותי בפירנצה החלטתי בכל זאת, מסקרנות, לא לוותר ולבקר בתערוכת הציורים של היטלר. נכנסתי ונדהמתי, ציורים די יפים. לא אמנות גדולה, כמעט ואין דמויות אדם, קצת קיטש, אבל בהחלט יפה. היטלר היה בהחלט צייר, לא צבעי. הנה שפטו בעצמכם:
היטלר: http://quazen.com/arts/art-history/10-paintings-by-adolf-hitler/
 
ביום שלישי 16.11.10 נזכרתי באותו ביקור כאשר הצטופפתי עם מאות בני אדם במבואה של מוזיאון תל אביב לרגל פתיחת שתי תערוכות: האחת ציור ניאו-אקספרסיוניסטי מברלין. והשנייה תערוכתו של משה גרשוני. כל העילית התרבותית-אשכנזית כיבדה את האירוע של גרשוני. לציור הגרמני באו מעטים.
גרשוני, בן ה-74, שלקה לפני שנים אחדות במחלת פרקינסון, ישב במרכז המבואה, ושועי העיר וקובעי תרבותה באו לברכו. כבר אמרו חז"ל: "זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן". (שבת דף לד א).
אוצרת התערוכה שרה ברייטברג-סמל כתבה בהקדמתה לקטלוג המלווה את תערוכת הרטרוספקטיבה החדשה: "גרשוני גדול עלינו, התערוכה מעמידה את גרשוני במקומו הראוי בהיסטוריה של האמנות הישראלית כאחד האמנים הגדולים – אם לא הגדול ביותר. כמו בפרסומת של גינדי זה קורה רק פעם במאה שנה."
ברייטברג-סמל התרשמה מעבודתו של גרשוני, עבודה שבמרכזה נמצאת השפה כחומר, כנושא, כשיר, וכמחאה. כבר מאחת העבודות הראשונות שלו, בה הוא כתב על נייר צבוע באדום את המשפט "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית" ויחד עם סטודנטים מבצלאל הצמיד את הקרעים מהדף לשמשות מכוניות.
ב-1978 אצרה ברייטברג-סמל את התערוכה "אמן, חברה, אמן", שבה ניסתה לראשונה לאפיין את הזיקה בין אמנות לחברה בישראל. במסגרתה הציב גרשוני על גג המוזיאון רמקול ששידר הקלטה שבה הוא שר את השיר "יד ענוגה", ותלה במוזיאון קטע מוגדל מהעיתון שבו תוארה התעללות מתנחלים מקריית ארבע ביוסף זיאד, פלסטיני תושב חברון. "בכל יום לעת שקיעה הושמע השיר מגג המוזיאון, כמו היה קולו של מואזין המעורב בניגון חסידי," נזכרת בריטברג-סמל בספר.
ב-2003 סירב גרשוני לבוא לטקס קבלת הפרס [ישראל?] שהיה אמור לקבל כי לא רצה ללחוץ את ידו של אריאל שרון; השרה לימור לבנת שללה ממנו את הפרס. ברייטברג-סמל הקדישה לפרשה גיליון שלם ("סטודיו" מס' 143).
במסגרת עבודתה כאוצרת במוזיאון תל אביב טבעה ברייטברג-סמל את המושג "דלות החומר" ובכך העניקה כינוי לאחד מזרמי היצירה המרכזיים של שנות ה-70 וה-80. האירוניה היא שלמרות המלל השמאלני (יעקב חזן הגדיר שמאלני=שמאל אני) הואשמה ברייטברג-סמל ע"י החוקרת המנוחה, אשתו של עו"ד פלדמן, שרה חינסקי – ב"ציונות" רחמנא ליצלן. בביקורת שפורסמה ב-1993 ב"תיאוריה וביקורת", תחת הכותרת "שתיקת הדגים", כתבה חינסקי: "לא ייפלא שהטקסט הזה ('דלות החומר') קנה לו אוהדים רבים, טקסט שבו רמת החנופה העצמית, האתנוצנטריות, הזיוף ההיסטורי והאדנות האדישה הגיעו לשיאים שלא היו ידועים עד כה בשיח."
גרשוני עצמו, בהפוך על הפוך, רואה דווקא את הטמטום בעבודתו (או של המבקרים): "ההרגשה היא שטמטום הוא הווייה יותר צודקת מחוכמה," אמר גרשוני. "טמטום מהדהד לי בהרבה שכבות של תודעה, אני מרגיש שטמטום קשור אליי. טמטום בכל מובן, ממיניות לקורבניות להווייה מחשבתית. אפשר להגיד שכל מה שאני עושה זה עבודה של מטומטם, כמו שמשך אותי תמיד עיגול לא לגמרי מושלם. אני מסתדר מצוין עם אנשים לא אינטלקטואלים. גם בסקס. אני יכול בדקה להיהפך למטומטם. תמיד היתה לי יראת כבוד לדבילים. גם פחד כמובן. יש טמטום בסיסי ששום אינטלקטואליות לא תוכל לפצח. טמטום שיודע."
לדברי בריטברג-סמל, "הדיבור שלו על חשיבות הטמטום הוא מים חיים בשיח שלא מבין את המקום הזה, שמתאמץ להישמע סופּר-חכם. זו חדווה גדולה שהתאפשר לי לפרסם טקסט על טמטום. להבנתי, זו תרומה גדולה לאמנות."
שמתם לב: "הטמטום תרומה גדולה לאמנות."
נכנסתי לתערוכה. אין ציורים. יש כתמי צבע עם מלל. גרשוני אינו צייר, הוא "צבעי" מתמלל. היות שגרשוני שייך לחבורת התומכים בכיבוש הערבי של יהודה ושומרון והפיכתם ל"יודנריין", וכמי המלל על כתמי הצבע שלו מביעים זאת, הוא נתפס על-ידי המבקרים כצייר גאון. אכן, אין ספק הנה דוגמא מובהקת ל"דלות החומר", דלות הכתם ודלות המלל.
האם איכות האמנות של כתם הצבע משתנה עם המלל? הנה הציור המקורי רב התשבחות של גרשוני:

והנה אותו ציור מעובד ומשופר עם מלל אחר. שפטו מהי האיכות של כתם הצבע ללא המלל?

האם אותו כתם הצבע בתוספת המלל החדש היה מהולל גם הוא על-ידי המבקרים? מה היתה כותבת ברייטברג-סמל? האם היה המלל החדש מתקבל כטמטום מהולל או טמטום מגונה?
לכו לתערוכת הציור הניאו-אקספרסיוניסטי מברלין. היא נפלאה.