עם עובד, 2010, 412 עמ', עם אחרית דבר מאת פרופ' דן מירון
 
מתוך יומני מלפני 19 שנים: 22.3.1991. יום שישי. ב"תרבות וספרות" של היום התפרסם בצורה לא הולמת מאמרי על "מי מקבל את בלגיה?" של קרונזון. שלחתי היום לבני ציפר מכתב, והעתק ממנו עם העתק המאמר המקורי, לדני קרמן, שיעביר בפקס לקרונזון בניו-יורק.
 
לבני ציפר שלום רב,
הצטערתי לראות היום את נוסח רשימתי "הגיע זמן לבדות" ששונתה וקוצרה ללא רשותי, וכוונתה והדגשיה השתנו. אם הייתי סבור שאני זקוק עדיין לעריכה שכזו, הייתי עוזב מזמן את מקצועי כסופר. במקביל אני מחזיר לך בדואר את ספרה של שולמית לסקוב, "חיים חיסין: מרשומות אחד הביל"ויים" שכמעט סיימתי לקוראו אך איני מוכן לכתוב עליו, לאחר הניסיון עם הרשימה על קרונזון.
אודה לך גם אם תפרסם את מכתבי הבא לעורך:
 
מכתב למערכת "תרבות וספרות"
מרשימת הביקורת שלי על "מי מקבל את בלגיה?" ליצחק קרונזון ("תרבות וספרות", 22.3.91) נשמט הקטע הבא, אשר מבלעדיו אין היא שלמה:
 "כאשר הופיע ספרו הראשון של קרונזון ["אימא, שמש ומולדת"] כתבתי שייתכן שלסיפוריו יהיה משך קיום רב יותר בתרבות העברית מאשר לכמה וכמה ספרים שהם מעין ממותות ספרותיות שקונות לעצמן מעמד של חשיבות רק משום שמלכתחילה הן מופיעות כ'חשובות', ללא קשר לערכן האמיתי, למידת ההנאה שהן גורמות לקורא וליכולתו לקרוא בהן בלי להשתעמם."
 
עד כאן מהיומן. כמובן שמכתב התיקון שלי לא פורסם, ואם איני טועה אמר לי אז העורך, בשיחה טלפונית, שאי אפשר, או אסור – לפגוע כך בסופרים החשובים שלנו.
והנה, איך שהגלגל מסתובב, לא חולפות 19 שנה וכרך כמעט מסכם של יצירות קרונזון, "כי מנגד תראה", מופיע עם "אחרית דבר" מלומדת מאוד של אחד הכוהנים הגדולים של הספרות העברית, אשר חלק מזמנו הוא חי, כותב ומרביץ תורה בניו יורק, פרופ' דן מירון, המכניס בכך את קרונזון לגלריית הסופרים והמשוררים החשובים שזכו ל"אחריות דבר" שלו עם כינוסי יצירותיהם הקלאסיות.
התקשיתי קצת להבין את משפטיו העמוסים של פרופ' דן מירון, שמתאימים לכתיבתו של קרונזון כמו הקומוניזם לישראל, ובכל זאת לא יכולתי להתעלם ממשפטים כגון אלה, על גורלה של ישראל:
"הגם שהיטלר לא 'גמר אִתה'. היא [ישראל] כילתה את עצמה ונבלעה בתוך האין." (עמ' 409).
לדעת פרופ' מירון זוהי טעות נפוצה לראות את סיפוריו של קרונזון כנוסטאלגיים בלבד. לא. סיפוריו  ממחישים לנו כיצד השמידה ישראל של היום את התקופה החיפאית והדומות לה, זו התקופה האמיתית והנפלאה של ראשית שנות המדינה, שעליה מספר קרונזון, משמידה – כשם שהנאצים השמידו את מרבית יהודי אירופה. אבל, משתמע מדברי פרופ' מירון – אנחנו, הישראלים, איננו זקוקים להיטלר כדי להשמיד את עצמנו, אנחנו, שנבלענו "בתוך האין" – עשינו זאת במו ידינו. וזה כמובן נכון כמו שנכון שמניו יורק לא רואים את תל אביב אלא רק את ההאדסון, משמע, תל אביב אינה קיימת וגם לא מרביצים בה תורה.
מומלץ אפוא לדלג על ה"אחרית דבר" הלמדנית והמופרכת של אידיאולוג הגלות של פרופ' דן מירון, וליהנות מקובץ הסיפורים עצמו, הכולל גם מיבחר משלושה ספריו הקודמים של קרונזון: "אימא, שמש ומולדת" (1985, שיצא לאור לראשונה בהוצאת שמעוני, וחלק ממהדורתו הראשונה קנינו כמתנות לחברים, עד שאזל), "מי מקבל את בלגיה?" (1991) ו"מסע ארוך אל תוך הלב" (2007), שני האחרונים, וכיום גם הראשון, בהוצאת "עם עובד".
בשני משפטים אפשר לומר על קרונזון שני דברים. האחד, שהוא כמין ויליאם סארויאן העברי. והשני – רוצו לקנות את הספר המשעשע, החכם, העצוב והמרתק הזה, "כי מנגד תראה" שגם שנים לאחר שיישכחו אחדים מסופרינו החשובים, עדיין יהיה בגדר "ירוק לעד" בספרות העברית כמו "שלושה בסירה אחת", למשל, בספרות האנגלית והעולמית.
מאחר שאני מכיר חברֵי נעורים אחדים של קרונזון, בני גילה של אשתי, מקריית חיים ומחיפה, אני יודע ממקור ראשון שהסיפורים שהוא מספר על אותה תקופה כך אכן אירעו. וככל שהוא מדייק יותר בפרטים, הנכונים, כן הוא רוקם יריעה סיפורית חכמה ומשעשעת להפליא, כמו שכל ספרות גדולה יכולה להיות.
יש בחייו של קרונזון האדם והסופר, לא הרופא – מידה מסויימת של "מנגד תראה את הארץ", של טראגיות שעליה הוא מספר, דומני באחד מסיפוריו וגם בעל-פה: בנעוריו התבייש בפני חבריו ה"צברים", כמוהו, באופי ה"גלותי" של הוריו, ואם איני טועה גם באידיש שלהם. בכך חטאו רבים מבני דורנו, שרק מיעוטם נולדו להורים שנולדו או גדלו רוב שנותיהם בארץ ודיברו עברית מילדותם. והנה, בניו יורק נתקל בתופעה דומה אך הפוכה מצד בת-הזקונים שלו. היא מתביישת באנגלית ה"ישראלית" של הוריה, באקצנט שלהם, בזרותם הבולטת, ומשתדלת להסתיר אותם מפני חברותיה וחבריה האמריקאים מלידה. היא עצמה כמעט שאינה יודעת עברית!
זוהי התרסה כואבת וסרקסטית כנגד דור היורדים ה"צברים" – אתם צחקתם מההורים ה"גלותיים" שלכם, עכשיו ילדיכם צוחקים מהאנגלית הנלעגת שלכם, בארה"ב ארץ מולדתם, ארץ שבה אתם תמיד תישארו זרים!
כמה מחבריו הטובים של קרונזון, שנוהגים לדבר על ספריו בבואו לארץ, מגניבים נימה של הצדקה להיותו "יורד" – הוא מתאר בסיפוריו את ישראל ה"טובה", אבל בשנים האחרונות היא הידרדרה עד כדי כך שאינה ראוייה שאדם כמוהו יקבע את מישכנו בה!
חושיסטאן! על חושיסטאן שמעתם? – אתם המחרבנים על ההווה ומתגעגעים אל העבר – שמבחינות רבות מאוד היה הרבה יותר גרוע מהיום!
אביה של זיוה שישא [בסיפור "לכתך אחריי"], האמנית, אשתו של יצחק קרונזון, (שהיא קרובת-משפחה רחוקה-רחוקה שלי) – נהרג כחייל מבוגר במלחמת השחרור ב-48'!
הבן שלנו, שנולד וחי כבר בישראל ש"נבלעה בתוך האין", אליבא דפרופ' דן מירון, (ש-ב. גלאי, הוא המשורר והסופר בנימין גלאי, כינה אותו פעם בטורו ב"מעריב" בשם "מלפפון הים") –  –ובכן, הבן שלנו גדל על "אימא, שמש ומולדת", ספר שתקופתו נושקת לנעורים של הוריו, ועד היום הוא חי את סיפוריו של קרונזון ונהנה מכל ספר חדש שלו.
הו, כמה חוכמה יש בטיפשות, וכמה טיפשות יש בחוכמה.