הפרק האחרון, "אחרית דבר" – בספר "בין חולות וכחול-שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, יצא לאור בראשונה בהוצאת "יבנה" בשנת 1980 ומאז לא חדלו לצאת הדפסות חדשות שלו.
 
"בין חולות וכחול-שמיים", שהבאתי מפי נחום גוטמן, הוא ספר שהיה קיים עוד בטרם נכתב. תהליך-כתיבתו דמה למעשה-שיחזורו של כד עתיק מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו. ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה – ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו – אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואם מפני שר-השיכחה עצמו, שפוגם בזיכרונות אך גם שם להם גבול.
כתיבת הספר תחילתה בסידרה של פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי-חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי-זיכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים מתוך מתן שמות בדויים לגיבורים.
כל החומר הרב הזה חייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם – מקיף ככל האפשר – לכל אחת מן האפיזודות הרבות שבהם משופעים פרקי-חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחים. פרקי-הספר המשוחזרים מוינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית-עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב-היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר.
סיומו הטבעי של "בין חולות וכחול-שמיים" בא בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו.
 
נחום גוטמן הוא אמן הסגנון הארץ-ישראלי. הערכים הציוריים הנקיים והיפים כל-כך של כתיבתו הם פרק חשוב בספרות העברית, פרק שאולי לא הוערך נכונה אף כי קרוב לשני דורות של סופרים וקוראים עבריים חונכו על ספריו, אשר לא רק העלו בפניהם את עולמו המקסים של לובנגולו מלך זולו ואת החופש הגדול או תעלומת הארגזים ואת שביל קליפות התפוזים אלא גם נטעו בהם תבניות-לשון ומראות ארץ-ישראל וילדות ושלמות אמנותית, ששברי הדיהם אולי מפכים בקירבם עד היום כחלק מחלום שכולו הארמוניות של צבעים, מילים ונופים.
כשאתה מבקר בביתו אשר ברחוב אחד-העם בתל-אביב יש לך הרגשה שאתה נוגע בלב, בשורש ובעבר של העיר ושל ארץ-ישראל. את פניך מקדמת תמונה "פרדסים ביפו" משנת 1926, תמונה כמעט מיתולוגית של ראשית שבה היה הירוק עז יותר, השמש צהובה יותר, והאור... הכול כאילו היה יותר.
בקומה העליונה נמצא האטלייה שלו. במעלה המדרגות המובילות לשם תלויה התמונה "מנוחת צהריים", אף היא משנת 1926. שני עובדי-אדמה, גבר ואישה, מסתכלים על נוף של גבעות. חמוקי הגבעות וחמוקי האישה מחומריות אחת הם. והצבעים עזים. בראשיתיים. [מדובר על שנת 1974].
הקירות מכוסים בתמונות נופים משנים מאוחרות יותר. נופים של יפו. של שכונות תל-אביב בראשיתה. של טבריה. ומן הקומה העליונה נשקפת תל-אביב כמו מבעד לספינה, וכאילו היא רכה יותר, ירוקה יותר, מפני שמתבוננים בה מצוהר החלון של נחום גוטמן. פסל של ברנר, "הזעקה", תלוי על הקיר כמו צלוב. פסלי חימר ממלאים את האצטבאות. דמויות של מייסדי תל-אביב, אוכל-אבטיח, ערבי מגיש קפה ונרגילה. אשת-תענוגות יפואית מזמינה אורחים, מבעד לחלון. "על הבית הזה," מספר גוטמן, "שמרנו בקפידה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי, שלא יבואו לבקר בו חיילים אנגליים."
 
במבוא לתערוכת היובל של נחום גוטמן, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב באוקטובר 1969, כתב ד"ר חיים גמזו שכל אחד מהציירים הארץ-ישראליים הראשונים – מנחם שמי, ראובן רובין, ישראל פלדי, ציונה תג'ר, אריה לובין, וכמובן נחום גוטמן – שמר על אישיותו, ועם זאת היה להם סגנון משותף, מעין סינתיזה של השפעות-חוץ והתרשמויות מן הנופים וההווי של הימים ההם. כאימפרסיוניסטים בעבר היו ראשוני הציירים הארץ-ישראליים קרובים זה לזה בסגנונם. כמעט כולם ציירו את העולם המזרחי, האקזוטי, שנתגלה לעיני הבחורים שבאו מעיירות רוסיה, רומניה ופולין לארץ-ישראל כדי לחיות בה, לבנותה ולהתערות באקלימה הרוחני. כאילו היתה בהם מזיגה של מחאה נגד התלישות הגלותית, ושאיפה להתערות במסורת המזרחית של תושבי הארץ היהודים והערבים. יפו עם כרכרותיה, ספניה ובתי-הקהווה שלה. תל-אביב בראשיתה, עם ימה הכחול וחולותיה הצהובים. חייהם של הפלחים, גבעות רכות, עצי זית, עדרי כבשים ובתים דבוקים אל צלע הגבעה וצבעם כצבע האבן והאדמה. נופי הגליל והכנרת. אלה היו הנושאים המשותפים. כולם ציירו אז בנוסח הדומה לסגנון הפרימיטיבי-נאיבי של אנרי רוסו, בהדגשת הקמאיות, משהו ברוטאליות, של הדמויות המצויירות בנפחיות פיסולית, בארציות מגושמת. כמעט כולם השתמשו בצבע נקי, ישר מן השפופרת. הציור הארץ-ישראלי היה סיפורי מיסודו, אנקדוטי.
 
הציור בארץ לא נותר סיפורי-מיסודו, אלא התרחק מרחק רב מאוד מן הסיפוריות ומן הספרות העברית גם יחד. וכמו כדי להדגיש את הזיקה שעדיין קיימת בין הארמוניות בראשיתיות ואבודות אלו עומדת יצירתו של נחום גוטמן, שבה שלובים הציוריות והסיפוריות יחד, גם בסיפור וגם בציור. ואשר הודות לתחושה החריפה והדומינאנטית של מקום וארץ בשניהם, הריהם פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו.
תרומתו של נחום גוטמן לספרות הארץ-ישראלית ומקומו בין מייסדי סגנונה ומעצבי נופיה, אולי עדיין לא הוערכו כראוי. נחום גוטמן הוא לא רק סופר ילדים מחונן הכובש את דמיונם, סופר שהציב את הפאראדיגמה של ספרות ילדים ארץ-ישראלית, אלא גם כמה מהישגי הסגנון והתיאור המזוקקים והמרגשים של הספרות העברית החדשה – פרי עטו ומכחולו הם. הוא הצליח לברוא, ולא יש מאין, עולם כמעט מיתולוגי, קסום וראשוני, באמצעים נקיים ומשוכללים להפליא, וציר העולם הזה הוא מראות ילדותו ובחרותו בארץ-ישראל. לא קשה לראות בכל סיפוריו של נחום גוטמן קווים אוטוביוגראפיים בולטים. אותם מראות, מקרי-חיים והתרשמויות חוזרים ומפרנסים את כל תחומי יצירתו בשלמות אמנותית שופעת דמיון, שחוויות-אמת עומדות ביסודה, ומעניקות לה תווי ייחוד חריף שאין לטעות בו.
סגנון תיאורו של נחום גוטמן עומד אי שם בין עגנון ובין ברנר. יש בו מן האירוניה של הראשון ומן הריאליזם של השני. בכתיבתו של נחום גוטמן אין חטטנות פסיכולוגית, יש מעט מאוד אליגוריות או סמלים, ואין כלל משחקי-לשון ואסוסיאציות לשוניות נעלמות, שאינם אהובים עליו. הוא אינו מעלים את הצדדים הבלתי-מלבבים בנושא או באדם שהוא מתארם, אך מבלי להעלים פגם כלשהו שבהם הוא משַווה לתמונה כולה מראה מלבב ומושך. היכן שברנר היה זועק, משתמש במילים בוטות וכמו-שבורות, היכן שעגנון היה שולח חיצי לעג דק ומריר, כעומד מן החוץ – גוטמן מרכז, בתמונה שקופה, חסכונית להפליא, בשלוש-ארבע שורות לעיתים – דיוקנם של מקום ואדם. כל משפט, כל מילה, מאירים את המשפטים הקודמים, ומעניקים קצב פנימי של התפתחות ושל קונטראסטים צבעוניים לציור כולו.
הרומאנטיקה בסגנונו של גוטמן אין פירושה ייפוי המציאות. קלות-כתיבתו סודה בסגנון ולא בנושא. מבחינה זו שונה גוטמן כמעט מכל הסופרים העבריים, שלא יכלו להתבונן בארץ בעיניים רומאנטיות אחרי הריאליזם הפסימי של ברנר.
 
הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל"ויי ד"ר חיסין, רופאה של תל-אביב בראשיתה, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט":
 
"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תערובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה." (שם, עמ' 32).
[ראו את צרופת הרישום של נחום גוטמן: ד"ר חיסין על החמור, מלפנים ומאחור].
 
הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק-הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע-השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.
 
גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולן אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם מלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדמיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדמיון והכוח-המתאר.
בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה – תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.
בספרי הילדים של נחום גוטמן מצוי שילוב נפלא שבין מילה לקו-רישום, נקיות-סגנון, בהירות-שפה, צבעוניות-תיאור, וחוכמת-קיצור שבאיפיון על פרט. ועוד מידה אחת, שכיום נוטים לראותה כמובנת-מאליה, והיא רעננות-שפה. ראשוני סיפורי הילדים של נחום גוטמן, שהופיעו ב"דבר לילדים" בשנות השלושים, ובספרים בשנות הארבעים הראשונות – עומדים עד היום, במהדורותיהם הרבות והמתחדשות, בנקיון סגנונם העברי ובטריותו, וראשוניותם אינה פוגמת כהוא-זה בחיוניותם. כתיבה נקייה כזאת היא מושכל-ראשון בימינו וגם עניין טבעי אצל דור סופרי-הילדים בני-הארץ, אך יש השוכחים כי היה זה נחום גוטמן אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות הילדים העברית המודרנית הנכתבת מתקופתו ואילך, ונכתבת רובה בידי סופרים בני-הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם.
 
ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל.
("בין חולות וכחול שמיים", עמ' 233-239).
 
הערה: הספר הופיע בשנת 1980. נחום כבר שכן אז בבית-האבות "משען" ברעננה. לפני 30 שנה פחות 3 חודשים באתי אליו עם אשתי ובני, והבאתי לו עותק של הספר. יצאנו יחד וישבנו על ספסל, בשמש, זה היה בשבת לפני הצהריים. ביקשתי מנחום שיחתום לי על העותק שלי. הוא שאל: "מה לכתוב לך?"
אמרתי: "תכתוב 'לאהוד בתודה, נחום גוטמן.'"
אז הוא כתב – "לאהוד בתודה, נחום גוטמן."
אחר-כך קראתי באוזניו – כל זה התרחש כשלושה חודשים לפני מותו – את המשפטים דלעיל, שבהם סיימתי את אחרית הדבר שלי: "נחום גוטמן, אמן הסגנון הארצישראלי".
אגב, כתב-היד של הספר, שכתיבתו הסתיימה ב-1974, נדד בין מרבית הוצאות הספרים בארץ, וסורב. גרשון ריבלין, שהיה אז אחראי על המדור ההיסטורי-הביוגראפי ב"עם עובד", החזיר לי את כתב היד באומרו: "את מי זה מעניין עכשיו, נחום גוטמן?" – וזה היה עוד בחייו של נחום.
כן, היום רבים מתקשטים בנוצותיו של נחום גוטמן ומעמידים פנים של מבינים בו ואפילו מסלפים אותו. אז, הייתי בין המעטים שהעריכו אותו והתייחסו ליצירתו, דוגמת שלמה שבא, נתן זך, יהודה האזרחי, דן צלקה, וצ'פאי (שמעון קדם), שקנה מנחום ודורה רבות מתמונותיו של נחום וזאת כאשר מרבית ה"מבינים" זילזלו בו. בדרך כלל אספנים ומנהלי מכירות פומביות מבינים בערכם של ציירים הרבה יותר ממבקרי האמנות ומהאוצרים במוזיאונים. והלא גוטמן, גוטמן! – לא קיבל מעודו את פרס ישראל לאמנות הציור! – נתנו לו בשנת 1978 את פרס ישראל לספרות ילדים – כי בתור צייר, אז – בעיני קובעי הטעם האמנותי בישראל – הוא היה צייר נידח ולא מוערך!