21 ארגוני "זכויות אדם" פרסמו דו"ח המגנה את ישראל על "המצור האכזרי" שהיא מטילה על רצועת עזה.
הגיעה השעה לחשוף את השקר והתרמית של אותם ארגוני "זכויות אדם", שלמעשה לוחמים בעיקר נגד המדינות הדמוקרטיות המתגוננות מפני טרור, שהוא הפגיעה הקשה האמיתית בזכויות האדם.
אהיה צנוע יותר, ואסתפק בהתייחסות לשקר "המצור האכזרי". הרי השם הפרטי ושם המשפחה "מצור אכזרי" הנם שניים שהם אחד ואין אפשרות להפריד ביניהם. אמרת "מצור" ושכחת להוסיף "אכזרי" – יצאת מהמשחק! אופס...
אז... האם המצור על רצועת עזה באמת אכזרי?
כאן יש בעייה. כדי שהמצור יהיה אכזרי, צריך שיהיה מצור. האם יש מצור על עזה?
כאן השקר – לא זו בלבד שאין מצור "אכזרי", כלל אין מצור על עזה.
לפני למעלה מחמש שנים ישראל נסוגה מרצועת עזה. היא נסוגה מכל השטח, עד המילימטר האחרון. היא עקרה את כל הישראלים שחיו בגוש קטיף, עד היהודי האחרון. אם ב"זכויות אדם" עסקינן – ראוי לצטט את דבריו של פרופ' ידידיה שטרן, חבר ועדת החקירה הממלכתית שבדקה את הטיפול בעקורי גוש קטיף, שהגדיר את ההתנתקות כפגיעה הקשה ביותר בזכויות האדם בתולדות המדינה. אין לצפות מאירגוני זכויות האדם להתייחס לכך, שהרי מדובר בזכויות אדם של יהודים.
מרגע שישראל נסוגה, אין לה כל אחריות לנעשה ברצועת עזה. בינה לבין רצועת עזה ניצב גבול, כמו בינה לבין שאר שכנותיה. בדיוק כפי שהגבול הסגור בין ישראל לסוריה – אין משמעותו "מצור" סורי על ישראל או ישראלי על סוריה, הוא הדין בגבול הסגור בין ישראל לרצועת עזה.
האם ראוי שהגבול בין ישראל לרצועת עזה יהיה סגור? סביר להניח, שאילו היה זה גבול שקט, הוא היה פתוח. יתר על כן, סביר להניח שישראל היתה עושה רבות כדי לסייע לרשות הפלשתינאית בפיתוח כלכלי של הרצועה. אבל, כזכור, הנסיגה מהרצועה נעשתה תחת אש, ואחריה – רצועת עזה הפלשתינאית היתה בסיס לפשע מתמשך נגד האנושות; ירי יום יומי מכוון של טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. הפשע הזה חייב את מדינת ישראל לממש את זכותה להגנה עצמית, ולאחר שנים רבות של הבלגה היא עשתה כן במבצע "עופרת יצוקה". ברור שאין כל סיבה לכך שישראל תפתח את גבולה עם ישות (ולמעשה מדינה לכל דבר) תוקפנית הלוחמת בה ופוגעת באזרחיה. במצב כזה, ברור שהגבול יהיה סגור. במצב כזה, אין מדינה בעולם שלא היתה סוגרת את הגבול שלה באופן הרמטי. גבול סגור אינו מצור.
אך הגבול בין ישראל לרצועת עזה אינו סגור. ההיפך הוא הנכון, לאורך כל התקופה, גם בעיצומם של ימים בהם עשרות טילים נחתו על יישובים אזרחיים בישראל – יצאו מדי יום מאות משאיות אספקה מישראל לרצועת עזה, זרם שגדל באופן משמעותי לאחר המשט. לאורך כל התקופה המשיכה ישראל לספק את החשמל לרצועת עזה, גם כאשר הפלשתינאים עשו כל מאמץ לפגוע בטיליהם בתחנת הכוח המספקת להם את החשמל.
מצור?! בדיחה מרושעת, שקר וכזב.
אין ברצועת עזה כל משבר הומניטרי. הטענה הזו היא שקר. אם יש מצוקה ברצועת עזה – האחראית לה היא אך ורק ממשלת חמאס, שבמקום לבנות מדינה היא משקיעה את משאביה בפשעי מלחמה נגד אזרחי ישראל. ואם יש בעייה של גבול פתוח לרצועה, יש להפנות את האצבע המאשימה למצרים – מצרים היא מדינה ערבית, אזרחיה לא נפגעו לאורך שנים מירי טילים... שמצרים תסייע לעזתים.
נכון, יש סגר ימי על רצועת עזה, כדי למנוע אספקת טילים ואמל"ח אחרים לעיר, וממנה – לשדרות ויישובי הנגב המערבי.
אבל... מצור? אכזרי! שקר!
...ואפרופו המשט – מדוע ישראל אינה דורשת את התנצלותה של ממשלת תורכיה על המשט, ותשלום פיצויים לפצועים הישראלים?
2. דרך החתחתים של משאל העם
חוק משאל העם, המתנה נסיגה משטח ריבוני של המדינה באישור של משאל עם, הוא אבן דרך חשובה בתולדות הגולן, משני טעמים. האחד והעיקרי, הוא תרומתו המשמעותית לשמירה על הגולן כישראלי (אם כי, אין בו כדי להסיר סופית את חרב הנסיגה). השני – מדובר בהצלחתו של מהלך עליו עבדנו במשך 18 (!) שנים.
רעיון משאל העם עלה על סדר היום מיד בראשית המאבק על הגולן בשנת 1992. המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן הבהיר לנו שעצם החלת הריבונות הישראלית על הגולן, עם כל חשיבותה – אינה ערובה מספקת להבטחת הגולן הישראלי, ויש ליצור עוגנים נוספים. ויותר מכך – העובדה שרבין, שביקש וקיבל מן העם מנדט לשמור על הגולן, פעל בניגוד מוחלט למנדט הזה, והעובדה שרוב חברי מפלגתו עשו יחד עימו "אחורה פנה – קדימה צעד," כלומר העדיפו נאמנות לאיש מאשר לדרך, הבהירה לנו את הכשלים המובנים במערכת הפוליטית, שעלולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ.
רעיון משאל העם לא עלה מתוך דיון מלומד בשאלה מהי הדרך הנכונה לקבלת החלטה דמוקרטית בנושא גבולות המדינה, אלא מחיפוש הדרך למנוע נסיגה מהגולן. זאת היתה תכלית הרעיון, היא שהניעה אותנו. ככל שהעמקנו בה, הבנו גם את חשיבותה ותרומתה לדמוקרטיה הישראלית.
ההחלטה להיאבק על משאל עם לא היתה פשוטה. נימוק רציני מאוד נגד הרעיון היה שבעצם ההצעה אנו נותנים לגיטימציה לרעיון הנסיגה. האם יש חוק משאל עם על תל-אביב? האם יש ערכאה שבה נסיגה מהגולן היא לגיטימית? הכרעתנו בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, הייתה פרגמטית – איננו רוצים להישאר צודקים בלי הגולן. אנו רוצים לעשות את המעשים הנכונים כדי לנצח במאבק. "המטרה שלנו אינה לריב עם השומר, אלא לאכול את הענבים."
מוקש שני – אם אנו נאבקים למען משאל עם רק על הגולן, האם אין בכך אמירה שאנו תומכים בוויתור על יש"ע?
הפתרון למוקש זה היה הימנעות מחוק פרטיקולרי על הגולן, אלא חוק כללי – משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שבריבונות ישראל. היום ברור שהדבר אינו כולל רק את הגולן, אלא גם נסיגה מירושלים או משטחים בתוך הקו הירוק במסגרת חילופי שטחים. אבל אז, אפילו מרצ נשבעה אמונים לשלמות ירושלים ואיש טרם העלה את רעיון "חילופי השטחים". לכאורה, סוגיית השטח הריבוני היתה מעין כסות למאבק נטו על הגולן. למעשה, ניתן לומר שהיטבנו לזהות את האיומים העתידיים.
איך מקדמים את הרעיון? הדרך הקלה היתה להעלותו באמצעות האופוזיציה מהימין. ידענו שבדרך זו הסיכויים קטנים יותר. חשוב היה לנו להעלות את ההצעה כמבטאת הסכמה רחבה. לכן, החלטנו להעלות את הצעת החוק באמצעות ח"כים ממפלגת העבודה. פנינו ליו"ר לובי הגולן, אביגדור קהלני, אז ח"כ ממפלגת העבודה, והוא שמח להוביל את הצעת החוק. בחשאי, הצלחנו לגבש רשימה של 17 ח"כים ממפלגת העבודה, שהתחייבו לתמוך בחוק ולהיות חתומים על הגשתו. בסוד העניין היו גם שני שרים ממפלגת העבודה – שמעון שטרית (שהיה שותף לניסוחו) ויעקב צור. נשארה שאלה אחת – איזה ערך יהיה להתחייבות של הח"כים הללו, ברגע האמת, לאחר הסרת לוט החשאיות, כאשר יצטרכו להתייצב מול ראש הממשלה שהתנגד בכל כוחו להצעת החוק?
בספטמבר 94', פתחנו – קבוצת פעילים מן הגולן, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן. מטרת השביתה היתה למקד את דעת הקהל לענייננו ולהגביר את התמיכה הציבורית במאבקנו. אולם סברנו שיש צורך בעילה ספציפית לשביתה, בדרישה שמילויה תוצג כהישג שיביא להפסקת השביתה. העילה שבחרנו הייתה הגשת חוק משאל העם. מאחר וראש הממשלה הפעיל לחץ כבד מאוד, כמעט ברוטאלי, על הח"כים, לבל יגישו את החוק, שבתנו עד הגשת החוק, בידי ח"כים ממפלגת העבודה, שהפרו את החלטת הסיעה.
יום לפני פתיחת שביתת הרעב, מישהו (מן הסתם אחד הח"כים, שחיפש דרך לברוח) הדליף לרדיו את דבר החתימה ההמונית של ח"כי העבודה על הצעת החוק. במהדורת החדשות הבאה, כבר הודיע ח"כ אלי גולדשמידט, עד אותו רגע אחד התומכים הנלהבים בחוק, שהוא מושך את חתימתו ותמיכתו. בכך הקנה לעצמו לעד את הכינוי אלי גולדשפן. אך הנ"ל לא היה יחיד, אלא הסמן של המפולת – בתוך ימים ספורים נשארנו עם 5, ולאחר עוד לחצים ממשלתיים, נשארו שלושה אמיצים – קהלני, עמנואל זיסמן ויעקב שפי.
חשוב לציין, שמי שהחליט על משאל העם היה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין עצמו, שבלי לעדכן איש משרי ממשלתו שיגר את סגן שר הביטחון מוטה גור להודיע על כך במליאת הכנסת. בדיעבד מסתבר שהוא עשה כן בתיאום עם נשיא ארה"ב קלינטון זמן רב מראש. התנהלותו בנושא הייתה מוזרה – מצד אחד הוא יזם משאל עם, ומצד שני הוא נלחם בכל כוחו נגד חוק שריון הגולן. איך מסבירים זאת? לדעתי, העובדה שהחוק הועלה בידי מורדים ממפלגתו גרמה לו לתגובה רגשית קשה.
מה פירוש "נלחם בכל כוחו"? על קהלני הוא צעק, שבגלל החוק שלו נהרגים חיילים בלבנון... אבל השיא היה התנהלותו ביום ההצבעה על החוק. רבין הודיע על גיוס כללי של כל הקואליציה, בלי קיזוזים. היתה בעייה אחת – ח"כ חיים קופמן מהליכוד, שכב על ערש דווי, כתוצאה ממחלת הסרטן. קופמן הודיע, שאם לא יקוזז יגיע על אלונקה לכנסת כדי להצביע. רבין התעקש ולא הסכים לקיזוזו. בסופו של דבר, ח"כ אברהם פורז, איש "שינוי" – אז עדיין חלק ממרצ, הפר את המשמעת ונעדר מן ההצבעה כדי להתקזז עם קופמן. – איזו מקלחת צוננת הוא חטף.
אך בכך אין די. במיתולוגיה של הפוליטיקה הישראלית מקובל שההצבעה על הסכם אוסלו ב' היא "הצבעת המיצובישי", שבה נקנה אלכס גולדפרב והבטיח את הרוב להסכם. האמת היא שהזיכרון הציבורי קצת מתעתע – "הצבעת המיצובישי" לא היתה על אוסלו, אלא על שריון חוק הגולן.
ומעשה שהיה כך היה. הקואליציה של רבין היתה קטנה מאוד, והוא היה מעוניין מאוד להרחיבה באמצעות צירוף מפלגת ימין. אחת ממטרותיו היתה להבטיח רוב יהודי בכנסת למדיניותו. היעד המרכזי לגישושיו הייתה סיעת צומת, בראשות רפאל איתן, אותו הכיר לאורך עשרות שנים, מתקופת השירות הצבאי, ואותו הוקיר והעריך. מפעם לפעם החל מו"מ על צירוף צומת לקואליציה, אך הדבר לא צלח.
התפנית היתה בתחילת 1994 – שלושה ח"כים פרשו מצומת על רקע סכסוכים אישיים, והקימו את סיעת "יעוד". בראש הקבוצה עמד גונן שגב – לימים סוחר סמים ואסיר פלילי, ועימו אלכס גולדפרב – ח"כ עילג, שמה שיש לו על הכתפיים אינו בדיוק מושא להערצה, ואסתר סלמוביץ'. הסיעה הצטרפה לקואליציה. שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית, גולדפרב לסגן שר השיכון. נפגשנו איתם, והם נשבעו אמונים לגולן והבטיחו להיאבק מבפנים למען הגולן – מאבק שיהיה אפקטיבי יותר מישיבה עקרה באופוזיציה.
מבחנם היה בהצבעה על החוק. שגב הודיע שהוא תומך בחוק, אך כשר הוא מחויב להחלטת הממשלה. גולדפרב וסלמוביץ' הודיעו שיתמכו בחוק. ערב ההצבעה הסתמן רוב של שני ח"כים בעד החוק. הקואליציה סימנה את גולדפרב כחולייה החלשה והחליטה למקד עליו את כל עוצמת הלחץ הפוליטי.
המשימה היתה של שר השיכון פואד בן אליעזר. גולדפרב, סגנו, היה מתוסכל – פואד לא נתן לו כל סמכויות במשרד. המשמעות שלו במשרד לא היתה גדולה הרבה יותר משל עציץ במשרד של מזכירה זוטרה. זה היה יומו הגדול. פואד הסתגר איתו במשך שעות, עם קו פתוח לראש הממשלה, וניהל עמו מו"מ על סמכויותיו כסגן שר, ובלבד שיצביע נגד החוק. וכך, משעה לשעה סמכויותיו הורחבו, הוא קיבל אחריות על 14 חברות ממשלתיות ועוד. –ו"המיצובישי"? – סתם אגדה אורבנית.
ההצבעה היתה שמית. את גולדפרב הקיפו ח"כים מן האופוזיציה והקואליציה, וכל אחד מכיוונו הפעיל עליו לחץ פיסי לא כל כך מתון. בהגיע תורו להשיב, אמר גולדפרב: "בעד הגולן אבל נגד החוק."
הקהל הגיב בקריאות בוז. ההצבעה הסתיימה בתיקו 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר היה ברור – אין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.
ב-25 בינואר 1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של הח"כ לשעבר יהודה הראל מן "הדרך השלישית", שקובעת: "החלטת ממשלה לפיה המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח, טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתקבל ברוב חבריה... החלטת ממשלה, שאושרה על ידי הכנסת... טעונה גם אישור במשאל עם, שיתקבל ברוב הקולות הכשרים של המשתתפים במשאל."
מדוע, אם כן, היה עוד צורך בחוק שהתקבל לאחרונה? מאחר שעל פי דרישת היועץ המשפטי לכנסת, נכתב בחוק שהסעיף הנוגע למשאל עם ייכנס לתוקף רק לאחר חקיקה שתסדיר את פרטי משאל העם. זה החוק שהתקבל עתה, 11 שנים מאוחר יותר. 888
סוגייה מעניינת נוספת היא הרוב הדרוש במשאל העם. הרעיון המקורי דיבר על רוב מכלל בעלי זכות הבחירה. הכוונה היתה להקשות ככל הניתן על היכולת לקבל החלטה חמורה כל כך, ולהבטיח שלא תתקבל החלטה על נסיגה משטח ריבוני, מבלי שרוב אזרחי ישראל תמכו בה. מתנגדי החוק הציגו את ההצעה אודות הרוב כניסיון לנטרל את הקול הערבי, ומרגע זה היא גונתה כ"גזענית". במצב הזה היה ברור שאין לה כל סיכוי להתקבל, ונאלצנו להסתפק ברוב רגיל.
חוק משאל עם הוא הצלחה גדולה. מירב הקרדיט על ההצלחה מגיע ליהודה הראל. זכויותיו של יהודה במפעל ההתיישבות בגולן רבות מאוד, ועל כך יש להוסיף את חוק משאל העם. במשך כל 18 השנים, חוק משאל העם היה תיק של יהודה. הוא גייס את הח"כים ממפלגת העבודה שהעלו לראשונה את החוק על שולחנה של הכנסת. כח"כ, הוא העביר את החוק ב-1999. והוא הוביל גם את המהלך שהסתיים בקבלתו הסופית של החוק.
3. ארבע הערות על אסון השריפה
א. נוהל אוטומטי (שראוי לערער עליו)
ערוצי הטלוויזיה והרדיו מסקרים את אסון השריפה במתכונת הגל הפתוח, השמור בד"כ למלחמות ולפיגועים. הבעייה במתכונת הזו היא שרוב הזמן אין חדשות ואת מקומן תופסת ברברת ("פרשנות") עקרה.
לכאורה, ריבוי הערוצים אמור היה לצמצם את המתכונת הזאת – להציע לצופה אפשרויות נוספות על סיקור האירוע המרכזי. בפועל, ריבוי הערוצים רק העצים את הנוהל. כיצד? במאבק על הרייטינג, כל הערוצים (כלומר שלושת הערוצים הכלליים – 1,2,10) פונים למכנה המשותף הרחב ביותר, ואת המכנה הזה השריפה מרתקת. הפחד מפני הזפזופ יוצר אחידות של גל פתוח בו-זמני, שרובו – מיותר. אירוע השריפה דינאמי יחסית לאירועים אחרים, בשל התפשטות האש, המאיימת בזמנים שונים על מקומות שונים והמערכה לבלימתה, להבדיל מפיגוע, שבו שעות השידור הרבות הן אחרי סיום האירוע. ובכל זאת, יש משהו מטריד בשידור האינסופי, המוקדש ברובו לפטפטת סרק.
ב. תפסו את האשמים
למרבה ההפתעה, עד רגע כתיבת שורות אלו (שבת בצהריים), עדיין לא שמענו שהשריפה היא בגלל דברי הכפירה של ח"כ אמסלם. מה, יכול להיות שהוא אשם רק בבצורת? מצד שני, ייתכן שלא שמענו על כך בשל קדושת השבת, ועוד נשמע על כך אחרי ההבדלה.
מה שמפתיע יותר, הוא שעד כה טרם שמענו שהמתנחלים אשמים בשריפה. למשל, שהמדינה לא רכשה מטוסי כיבוי, כי היא מבזבזת את הכסף על ההתנחלויות וכו'. זאת, למרות שכבר ביום שישי התפרסם ב"הארץ" מאמר של יוסי שריד על השריפה, ואפילו הוא התאפק (אני ממהר לכתוב זאת, כיוון שלבטח בעוד שעות ספורות זה כבר לא יהיה רלוונטי).
מה שכן שמענו – רמזים שמדובר בהצתה של בני מיעוטים על רקע לאומני. לא רק רמזים, אלא גם גל שמועות. כבר בערב הראשון של האירוע הופיע סגן השר (!) איוב קרא בטלוויזיה, והציע להטיל עונש מוות למציתים תוך רמזים ברורים שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, על פיגוע ומפגעים.
וקשה להשתחרר מהתחושה המביכה, שדווקא היותו של קרא "בן מיעוטים" (סגן השר הוא דרוזי) גוררת אותו לתגובות פבלוביות של "פטריוטיות יתר", שלאמתו של דבר אין בה שמץ של פטריוטיות אמיתית.
גם אם בדיעבד היה מתברר שאכן היה זה פיגוע, לא היה בכך כדי להצדיק התלהמות מוקדמת של מי שזורק האשמות ללא כל בדיקה. והנה, התברר שמדובר ברשלנות של משפחה שלא כיבתה היטב מדורה (אם כי טרם נמסר האם זו במקרה משפחה של מתנחלים / ערבים / חרדים – שניתן לספק באמצעותה את יצרי השנאה).
ג. רגע לפני הוועדה המשפטית
מיד עם פרוץ הלהבות, החלו הדיבורים על ועדת החקירה המשפטית (ממלכתית או ממשלתית) שהקמתה אינה מוטלת בספק.
בניגוד לסוגיית המשט, למשל, שחקירה משפטית אודותיו חמורה ברמה של פוטש משפטי, כיוון שמדובר בחקירה משפטית של החלטות מדיניות ופוליטיות לגיטימיות של הממשלה הנבחרת, שאינן שפיטות כלל, מקרה זה אינו חד משמעי. הרי אין מחלוקת ערכית, אידיאולוגית, פוליטית – ששריפה זה רע ושתפקיד המדינה למנוע שריפה ואם לא מנעה – להשתלט עליה ביעילות ובמהירות מירבית. תפקידה של חקירה, למצוא כשלים, להסיק מסקנות ולהפיק לקחים.
אין ספק שיש מקום לחקירה, ואף על פי כן איני חושב שהחקירה צריכה להיות משפטית. מדוע? כיוון שהמסורת הציבורית – פוליטית בישראל, מקשרת את הוועדות המשפטיות עם עריפת ראשים. אין עניין במסקנות ובלקחים, אלא בשאלה – מי אחראי, כלומר מי אשם, כלומר מי ישלם בראשו. נמצא אשם ונענש – באנו על סיפוקנו. לא נמצא ואיש לא נדרש לתת את הדין – היתה זו ועדת טיוח ומריחה. ומה עם הלקחים האופרטיביים והמסקנות? את מי זה מעניין?
התקשורת כבר הצביעה על שר הפנים אלי ישי כמי שצריך להתפטר בגין האירוע. האמת היא, שגם בלי השריפה הייתי שמח לראות אותו מתפטר, מסיבות אחרות לגמרי. אבל הפלת מחדלים מתמשכים של ממשלות, ראשי ממשלות ושרים לאורך שנים על החניך התורן, רק כדי לספק יצרים ולקיים טקס אזרחי – אינה ראויה ולבטח לא תפתור דבר.
ובאשר למשפטיזציה – ראוי לבדוק עד כמה הביורוקרטיה הטופסולוגית, הנהלית, המשפטיסטית, המשתקת – אחראית לכשלי הביצוע של המערכות השלטוניות.
ד. סולידריות אנושית
ישראל היא מעצמה הומאניטרית – מעטות המדינות שנרתמות כמו ישראל לעזרת כל מקום מוכה אסון בעולם. והנה, כאשר נדרשנו לסיוע – העולם התגייס לעזרתנו. ראוי לציין לשבח את נתניהו, שבאופן כללי מתפקד היטב בהנהגת ההתמודדות עם האסון, ובאופן ספציפי בכך שהיטיב להבין בזמן שאין מקום למאצ'ואיזם של "אנחנו נתמודד לבד" (מה שהיה גורם לבזבוז זמן יקר ולנזק כבד עוד יותר עד שהיינו נאלצים לפנות לעולם) ומיד גייס בהצלחה את הרכבת האווירית.
טוב להיווכח בהתגייסות העולמית, כולל של מדינות עוינות כמו מצרים, ירדן ואפילו תורכיה של ארדואן. עובדה זו נותנת תקווה שהעולם הוא מקום יותר טוב מכפי שאנו נוטים לחשוב.