על הספר "אישה בורחת מבשורה"

הקיבוץ המאוחד, 2010 (2008), 633 עמ'

דויד גרוסמן לא היה מעולם "כוס התה" שלי, ולאו דווקא בגלל התיימרותו ללמד את ממשלתנו "החלולה" איך צריך לנהל את המדיניות במזרח התיכון המיוסר, וגם לא משום רמזיו באמצעי התקשורת הזרים שיש בו הרהורים לעזוב את הארץ. סיבתי העיקרית להסתייגותי מכתביו היא בעיקר ספרותית: אני מייחל שמאחורי הבדייה שמציגה האמנות, תסתתר כנות גדולה ואמת גדולה, וצר לי, בכתביו מצאתי בעיקר התחכמויות – כגון בתיאור הגיבור ברונו שולץ, הסופר והצייר, שהופך ב"עיין ערך 'אהבה' " לדג סלמון (!); כגון אנשל וסרמן, גיבור אחר באותו הספר, שמספר סיפורים למפקד מחנה המוות כדי שזה יירה בו מדי ערב; כגון קאזיק, שחי רק 24 שעות; כגון ידידיה מונין בעל הקילע שמצא דרך להיפלט ממחנה ההשמדה על ידי הזרע הנפלט ממנו. והרי דוגמה מספר אחר: ב"איטרוף" (נובלה בתוך הספר "בגוף אני מבינה") מסופר כי גיבור בשם שאול המקנא לאישתו שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמצוי קצת במיתולוגיה הנוצרית יודע שפאולוס הוא שאול התרסי, ומכאן שלא מדובר בשתי נפשות, אלא בנפש מסוכסכת אחת. הקורא חושף מיד את "המטמון" הזה, ושואל את עצמו לתומו – לשם מה עוד 125 עמודים של דיבורים עקרים?

את טענותיי אלו שטחתי בפני דויד גרוסמן בראיון שראיינתי אותו בפברואר 2003 , ותגובתו הזועמת על דבריי בוודאי לא הוסיפה לו הרבה אהדה מצדי (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 267-253).

לכן התרגשתי מאוד בקריאת הספר "אישה בורחת מבשורה", שהוא חף מכל ההתחכמויות שמניתי לעיל – הספר נכתב מתוך כאב גדול, ואין בו אפילו רסיס של אבסורד כמו בספריו הקודמים. חשתי כי הבדייה שבספר זה חובקת אמת גדולה, הפורצת כמעט מכל שורה – עד כי לא חדלתי לשאול את עצמי – הזהו דויד גרוסמן?!

הגיבורה הראשית היא אורה שאוהבת שני גברים – אילן ואברם – שניהם אוהבים אותה. היא יולדת בן לכל אחד מהם – אדם בנו של אילן, ועופר בנו של אברם. בין השלושה מתרחשת מערכת סבוכה מאוד של רגשות, כאשר אילן מתכחש לבנו (אדם), משום ייסורי המצפון שלו כלפי חברו הטוב, אברם, שנפל בשבי המצרי (במקומו?) בגלל תעתועי הגורל, ודווקא עבור עופר, הבן של אברם, הוא משמש כאב מסור. בתורו, אברם, אביו הביולוגי של עופר, מתכחש לאבהותו במשך עשרים שנה. בסיום שירותו הצבאי מתנדב עופר להצטרף ליחידתו כדי להשתתף במבצע שאמור להעניש את הטרוריסטים הפלסטינים, ואורה, החוששת מאוד לחייו של עופר, מחליטה לצאת לטיול בצפון, כדי שמבשרי הבשורה הנוראה, אם יבואו, לא ימצאו אותה בבית. היא חוטפת בכוח לטיול הזה את אברם, אביו הביולוגי של עופר. הטיול מתחיל בקצה הצפוני של הארץ, וממשיך לאורך שביל ישראל עד הים, בערך בחוף ג'יסר א-זרקא. מתוך השיחות בין השניים, ומתוך הקורות אותם בדרך, מתוודע הקורא אל נתיבי האהבה המורכבת שבין אורה ושני גבריה, אל ילדותם של אדם ועופר, אל מוראות השבי של אברם במצרים במלחמת יום הכיפורים ועוד.

הדעה הפוליטית הבאה לידי ביטוי ברומן זה שונה בהחלט מזו הבאה לידי ביטוי ב"הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים" שלו. ואיך אני מגיע למסקנה זאת? ובכן, אחת התחבולות הספרותיות המקובלות היא להדביק לפרוטגוניסט את דעות המחבר. ברומן שלנו הפרוטגוניסטית היא אורה. אורה אמנם קצת "שרוטה", ומתנהגת לא פעם בצורה מוזרה, אפילו מופרעת (ראו עמ' 191-190, 194, 361-360, 375, 597-593), אבל היא ללא ספק הדמות עיה מזדהה המחבר. את המסקנה הזאת ניתן להסיק גם מדברי הסופר עצמו, אשר כמו גיבורתו הוא האמין-קיווה שאמצעים מיסטיים יצליחו לגונן על בנו שנלחם בלבנון, ואשר נפל עם צוותו ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה (עמ' 633).

אך לא רק זאת, אורה מצטיירת כדמות בעלת דרגת מוסריות מאוד גבוהה: היא מתחננת בפני בנה שלא יירה, אפילו כדורי גומי, אל הפלסטינים הזורקים עליהם אבנים. היא יודעת שאם יירה ויפגע – לא יהיו לו אחר כך חיים (עמ' 589-586). מסתבר שעופר היה שותף לביזיון של היחידה שלו בחברון – הם עמדו בתצפית מונעת טרור באחד הבתים בעיר. כמקובל במקרים אלה מצופפים את בני הבית בחדר אחד למשך שעות רבות, כדי שהמרחב יהיה לרשות החיילים, ומי שאיננו עומד בתנאים הקשים – נענש. כך קרה שהכניסו זקן אחד לחדר קירור, ושכחו אותו שם. כששיררו אותו אחרי יומיים – הזקן יצא מדעתו. כשאורה שמעה על המקרה, היא לא חדלה להציק לעופר על הכישלון המוסרי הזה, למרות שהוא לא היה המפקד האחראי על המבצע, ולמרות שהיו נסיבות מקילות לזכותו. אורה מציקה בעניין זה בצורה סיזיפית ממש גם לעופר וגם לאילן שמגן עליו, ואילן גם כועס עליה שאיננה תומכת בו ברגעיו הקשים (עמ' 484, 501, 607-600). בהזדמנות אחרת אורה מתחלחלת כאשר היא רואה את עופר מכין אלה לצורך "טיפולו" במפירי הסדר בגדה (עמ' 496).

ובכן, פרוטגוניסטית זאת, שהיא גם חברה טובה של סמי, נהג ערבי מאבו-גוש, מביעה שאט נפש מהמאפיינים של ההווי הערבי. כשסמי מסרב לכבות את הרדיו במונית המסיעה אותה, היא יוצאת מכליה: "...מוציא אותה מדעתה לראות שהוא (סמי) לא מסוגל לוותר לה אפילו כחוט השערה, אפילו לא מתוך נימוס אנושי בסיסי! זה פשוט לא בתרבות שלהם... הם והכבוד הדפוק שלהם, והעלבונות האינסופיים שלהם, והנקמות שלהם, וההתחשבנויות על כל פיפס קטן שמישהו אמר להם מימי בראשית, וכל העולם רק חייב להם תמיד, וכולם רק אשמים להם – " (עמ' 170).

הזהו דויד גרוסמן?!

ובמקום אחר: "אורה מתנשמת... משננת בליבה את שמות המחסומים והעמדות שבהם שירת (עופר). חיזמה וחלחול וג'בעה, השמות המכוערים האלה... כל הערבית הזאת, עם החרחורים והלעלועים והג'עגועים... ואורה מסתערת על הירקות שבקערה, תופסת את הסכין החדה ומניפה יד ומנחיתה וקוצצת בשצף את עבד אל קדר אלחוסייני ביחד עם חאג' אמין אלחוסייני ושוקיירי ונומיירי ואייתולה חומייני ונאשאשיבי וערפאת וחמאס ומחמוד עבאס, וכל הקסבות והקדאפים והסקאדים שלהם, ועז א-דין אלקסאם והקסאמים וכפר קאסם וגמאל עבדול נאצר, הכול ביחד... קטיושות ואינתיפאדות וגדודי חללי, וקדושי ומדוכאי ואבו-ג'ילדה ואבו ג'יהאד וג'באליה וג'בלייה וג'נין וזרנוגה ומרואן ברגותי גם...לפחות שהשמות היו טיפה יותר נעימים! ובלהט הסכין המתהפכת היא קוצצת עד דק את חאן יונס ושיח' מוניס ודיר יאסין ושיח' יאסין וסדאם חוסיין וקאוקג'י, רק צרות, מהרגע הראשון רק צרות היו איתם... שק מלא צרעות..." (עמ' 585-584, בהמשך לשם איזון היא מזכירה גם מנהיגים ישראלים, שגם להם יש לדעתה "דם על הידיים").

אורה מסתייגת מנשות מחסום ווטש: "היא לא חיבבה אותן, משהו מתריס ומעצבן וגם לא הוגן היה בהן וברעיון כולו, לבוא ולהציק לחיילים בזמן העבודה, ומה באמת אשמים הילדים האלה, שתקעו אותם במחסומים במשך שלוש שנים? במקום זה יותר טוב שהן ילכו להפגין בקרייה... לפחות שיפגינו איזו הכרת טובה קטנה, פצפונת, כלפי אלה שעושים את העבודה השחורה ואוכלים בשבילנו את כל החרא של הכיבוש כדי בכל זאת לשמור על הביטחון של כולנו" (עמ' 602).

לא ממש הרב לווינגר, אבל בוודאי לא גדעון לוי!

במסע הארוך של אורה ואברם ב"שביל ישראל" הם פוגשים שני מתנחלים מתקוע, ולא רק שאורה לא מסתייגת מהם, אלא היא מזמינה אותם להתכבד במצרכים שהיא קנתה, שומעת ברצון את דבריהם, ויש תחושה חזקה של אחווה ממשית בין שני המחנות (עמ' 623-620).

הקו המגן הזה על המחנה היהודי, תוך הוקעת המחנה היריב, לא מצוי רק במעשיה ובמחשבותיה של אורה – הקו הזה בא לידי ביטוי גם ברקע של הסיפור, ובעיקר בתיאור השבי הנורא של אברם אצל המצרים במלחמת יום הכיפורים. אילן ואברם, אשר שירתו באותה יחידה, ביקשו בטלפון מאורה להעלות בגורל את אחד השמות שלהם. היא לא ידעה למה, אבל הפלת הגורל הזאת גרמה לכך שאילן יצא לחופשה, ואילו אברם נשאר ביום כיפור בצבא, ובהמשך נשבה במעוז "מגמה" על ידי המצרים. לאורך כל הספר יש הבלחות אל אותו חודש וחצי שבהם עונה אברם עינויי תופת. אברם הצליח לשרוד במעוז "מגמה" שלושה ימים לאחר שהמצרים כבשו את המקום והוציאו להורג בנשק ובמכות את כל החיילים שהם שבו. אחר כך הם העלו באש את המקום בלהביורים (עמ' 548, 550, 554). אברם מצליח לשרוד בתוך מחבוא וקורא קריאות ייאוש לעזרה שלא הגיעה. כשמצאו אותו (אולי בגלל השידורים הבלתי נלאים שלו במשך שלושה ימים), היכו אותו מכות רצח בבעיטות ובקתות רובים. הפלאחים בדרך רצו לעשות בו לינץ'. אחר כך החלו עינויי החקירה: הרעיבו אותו, הצמיאו אותו, הניחו אותו בשמש הקופחת במשך שעות, מנעו ממנו שינה, סגרו אותו בצינוק בעמידה, עקרו את ציפורני ידיו ורגליו, עקרו את שיניו, שברו את גפיו ואצבעותיו, חיברו חשמל לאשכיו, לפטמותיו וללשונו, הצליפו על כפות רגליו באלות גומי, תלו אותו מאחור בידיו אל התקרה. שלוש פעמים פקדו עליו לחפור לעצמו קבר, ובפעם השלישית גם כיסו אותו בעפר, והקצין צילם את המעשה. כשחזר מהכלא, הוא הובא על אלונקה, כל גופו כיבים ופצעים וכל עצמותיו מרוסקות (עמ' 193-191, 195, 219, 383-384, 386, 394, 619).

אם ירצה או לא ירצה – הקורא ישווה מייד בין המוסריות של אורה המונחלת לבניה, לעומת האכזריות המפלצתית של האוייב.

אברם נזכר ב"פיסת עיתון בערבית (הוא קורא ערבית כי היה בחיל מודיעין) שמצא בדלי, "במחראה בכלא עבסייה, מבעד לצואה המרוחה הצליח לפענח דיווח קצר וענייני על הוצאות-להורג של דרג סגני השרים ושל חמישה-עשר ראשי עיריות ומועצות מקומיות מאזור חיפה והקריות, שנערכו אמש בכיכר המדינה בתל-אביב. כמה ימים ולילות היה משוכנע שישראל כבר איננה" (עמ' 414).

מלבד הצגת האויב הערבי כשקרן כרוני, יש כאן רמז למה מצפה ליישוב העברי אם חס וחלילה אי פעם ננוצח בקרב...

בכל הספר שוררת תחושת נכאים על כך שאנו לכודים בתוך עולם עויין של מאות מיליוני מוסלמים, ואילו ידידינו (שהם די אפטיים באשר לגורלנו) מצויים מעבר לימים ולאוקיאנוסים. אפילו לוחם "מורעל" כמו עופר לוחש לאוזנה של אימו שאם יקרה לו משהו – שתרד מהארץ, כי לישראל אין סיכוי אל מול השנאה התהומית של אויבינו (411-410, 415).

בצורה מכמירת לב מתאר הסופר כיצד עופר הפעוט מזדעזע כשהבין על פי האטלס את המצור הנורא בו מצויה ישראל. הוא נתקף בהיסטריה, ומחליט בייאושו, שהוא רוצה להיות אנגלי ושיקראו לו ג'ון. אורה אימו מצליחה להרגיע אותו רק כאשר היא מביאה אותו ללטרון שיראה את עוצמת הפלדה של צה"ל (עמ' 418-415, 420, 422). סיפורו של עופר הקטן דומה לסיפור המפורסם "בגדי המלך החדשים", כשרק ילד קטן ותמים מרשה לעצמו לומר את האמת הקשה, זאת כאשר המבוגרים משתדלים להתעלם ממנה. הספר מתאר, מצד אחד את המון האנדרטות ששני הטיילים פוגשים בדרכם, עד כי יש תחושה שכבר לא יהיה מקום בארץ הקטנה לנופלים הרבים (עמ' 323, 409, 413, 419, 475); ומצד שני מתוארת הפניקה שאוחזת באזרחי המדינה, ובייחוד באזרחי ירושלים, בעטיים של פיגועי ההתאבדות הבלתי פוסקים. אורה, שהמצב מעיק על נשמתה, נוסעת הלוך וחזור בצורה כפייתית במשך שבועות בקו 18 המסוכן (עמ' 599-593).

באיזה שהוא שלב בטיול של השניים מתנפלת עליהם עדה ענקית של כלבי הפקר. השניים בועטים בהם, ובסופו של דבר הם מצליחים להיפטר מהם, ורק כלבה זהובה אחת מתחברת אליהם לאחר שאורה מאכילה אותה ומשקה אותה (עמ' 359-353). לטעמי, יש כאן רמז למצבנו בארץ הזאת כאשר שכנינו מתנכלים לנו, ואולי אולי יש סיכוי שיניחו לנו, ואולי אף מי מהם יהיה מוכן להתפייס עמנו כפי שהתפייסה הכלבה זהובת הפרווה.

מנחם פרי כותב בעטיפה האחורית של הספר שהעברית של הרומן היא גמישה, רעננה וחיונית, שמטלטלת את המילון, ואני בהחלט מסכים עימו. יש קטעים ברומן שנקראים כמו שירה וירטואוזית. מופלאים הם בעיקר תיאורי הנוף בו עוברים הטיילים – הפלורה והפאונה של הארץ. מתוך השפע הבלתי נדלה אדגים בתיאורו של קטלב הנחשף פתאום בתוך היער:

"האוויר ספוג ריחות של אדמה תחוחה ושל פריחה. קיסוסים משתרגים על גזעים, ולהבות צבע פתאומיות של כליל החורש ניצתות בין האלונים ועצי העוזרד. קטלב עצום, שמשורשו בוקעת, כמו כף יד ענקית פתוחה לרווחה, אצבעות דקים, וגופו עירום מקליפה, כמעט מביך שם בצבעו ובמרקמו כעירום אנושי, כגוף אישה." (עמ' 410).

ועוד דוגמה – מעופו של עיט, המזכיר מאוד את העיט של שאול טשרניחובסקי: "מעל לפסגה, מעל מהומת האדם, עיט גדול דואה בתכלת, צף במרומי עמוד אוויר שקוף וחם, שעולה מן העמק. במעגלים רחבים, בקלות מרהיבה, מרחף העיט בראש עמוד האוויר, עד שחומו המיתמר מתפוגג, והעיט דואה ממנו והלאה, לחפש משב חדש." (עמ' 475).

לטעמי, יש ברומן הזה גם לא מעט מעידות: לא ברור לי מדוע היה צריך הסופר לייגע את הקורא עם תיאור אשפוזם בבידוד של אורה, אברם ואילן בגיל 16 בימי מלחמת ששת הימים. כל שמסופר בעשרות עמודים אלה (עמ' 83-7), איננו נחוץ, מה עוד שהדברים מרומזים בהמשך לאורך כל העלילה. גם סיפור פגישתם של אורה ואברם עם איש זר, רופא במקצועו, שהבטיח לאישתו המנוחה שהוא יערוך טיול בארץ וישאל את כל מי שיפגוש שתי שאלות. האיש הזר הזה מוצא את מחברתה של אורה, והוא רושם בה את רשמיו מטיולו ומפגישותיו. המחבר מקדיש לעניין זה עמודים רבים (עמ' 320-315, 425-423, 432, 459-458, 479-478, 506-505, 577-576, 621-620), וממש לא ברור מה הם תורמים לעלילה המרכזית.

שלא ככתביו הקודמים של דויד גרוסמן הרומן הזה כתוב בנימה ריאליסטית, על כן קשה להבין מדוע הוא בחר לשים בפיה של אורה סיפור שכביכול סיפר לה אילן באותו הבוקר בו עמדה ללדת את עופר, בנו של אברם. את הסיפור סיפר אילן תוך שהוא בועל את האישה העומדת או טו טו ללדת. מהסיפור משתמע שאילן, בשל ייסורי המצפון שלו כלפי אברם, הפר פקודה והלך לבדו אל קו התעלה בכוונה להציל את חברו הלכוד במעוז "מגמה". הסיפור ארוך ומפותל, ומשתרע על פני עשרות עמודים (566-523): הוא פוגש בדרך שריונר שנשאר יחידי מכל צוות הטנק שלו שנפגע מטיל. יחד מגיעים השניים למעוז "חממה" שהצליח לשרוד את ההתקפה המצרית. כאן מופיע תיאור ארוך של השגרה במעוז הנתון להפגזות ולהתקפות של המצרים מהתעלה ומהיבשה, תוך ציון שמות מדויקים של כלי נשק, תחמושת, אמצעים לראיית לילה וכד'. אחר כך מתואר משא ומתן מייגע בין אילן לאנשי המעוז ומפקדיו באשר לרשות שיקשיב לקריאות לעזרה של אברם שנשאר, כאמור, יחידי מכל מעוז "מגמה". אילן שומע לא רק את קריאותיו של אברם לעזרה, אלא גם על קנאתו באילן חברו, שאורה אוהבת אותו, על הוריו הגרושים, על אביו מפקד בסיס שהיה נואף גדול, על ביקורו אצל אימה של אורה וכו' וכו', ובסוף שומע אילן "בשידור חי" כיצד המצרים חודרים למעוז של אברם ושובים אותו. אחר כך מסופר כיצד החליטו במעוז "מגמה" לנטוש את המקום, וכיצד לאחר תלאות רבות הצליחו לטפס על טנק ישראלי ולהינצל – וכל זה מספר אילן כשהוא בתוך גופה של אורה, ואורה זוכרת לספר לאברם בטיול - מילה במילה!

קטע ארוך זה חורג מגבולות הסבירות.

למרות המעידות האלו, אין ספק ש"אישה בורחת מבשורה" הוא רומן חזק, מושקע מאוד וכתוב בכישרון רב.

אהוד: ניסיתי וניסיתי לקרוא את הרומאן ה"חזק" ולא הצלחתי. חבל שגרוסמן לא חונן בכישרון של כתיבת פרוזה טובה ולא משעממת, שתצדיק את המחמאות והפרסים שהוא מקבל.