רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
פרק י"א / חלק ראשון
לקראת סוף הלילה מתגברות נחירותיו של אליהו שפירא. הוא שוכב, ראשו על כר גבוה, ידיו שלובות על חזהו השעיר, נחירותיו העזות פורצות מהחדר ובוקעות את הערפל הזוחל בין ארבעת הבתים בשכונה הקטנה, ומעליהם. הקול היחיד שעוצמתו מתחרה בנחירותיו הוא קול חריקתו של מנוע הבאר. סיבובי המשאבה מואצים בתנופה עד שמגיעים למהירות הקבועה, ואז הופכים לזמזום חד-גוני. אך נחירותיו של אליהו שפירא אינן מגיעות למידת שוויון שכזו אלא מסתיימות מדי פעם בתרועת היחנקות מפחידה שמעירה אותו לרגע. אחר-כך נופלת דממה והוא שב ונרדם. לאט-לאט מתחדשות נחירותיו, וקולן הולך ועולה עד לשיא חדש.
שושנה החיוורת עומדת ליד החלון, המוצף עתה ערפל סמיך, קריר, מדיף ריח של לחות. כל הלילה היא עומדת. מאחוריה היא שומעת את אליהו. כל פעם שהוא מגיע לשיא, ונחנק – היא מסובבת את ראשה לראות אם טרם מת, וכשהיא שומעת כי נשימתו התחדשה, היא שבה להתבונן החוצה מבעד לחרכי התריס השטופים לובן אפור של שחר מעורפל. לפנות-בוקר מסתיימת נחירתו בתרועה עזה במיוחד, הנשמעת כאילו התפוצץ בחזהו קרום פנימי או כמכה הקורעת עור של תוף. רגע הוא שוכב דומם כמת, ומיד מתעורר בהשמיעו קול יניקת אוויר ומציצתו, "פה, פה, פה, פה..." – כמו לאחר צלילה ממושכת.
"רוז'קה?" הוא מתיישב במיטה, מבולבל ורועד.
"כל לילה, כל לילה אתה נוחר, כמו חזיר, בורח לך אל השינה ומשאיר אותי לבד עם המחשבות על כל המשפחה שלי שלא באה משם ולא תבוא משם כבר לעולם."
"נבהלתי. חלמתי שאני נחנק." פיו יבש וקולו צרוד. "שוב לא ישנת כל הלילה?"
"ואם הייתי רוצה לישון הייתי יכולה? לא היה לילה. כל הזמן הסתובבו כאן בחוץ אנשים וילדים, וגם חמור, כמו באמצע היום."
"מה? מה קרה?"
"שמעתי אומרים, חטפו איזה אנגלי, מייג'ור."
"אז למה את שותקת?" חולפת בו שוב צמרמורת.
"מה אתה קם? עוד לא הגיעה השעה שלך להתעורר לעבודה."
"אני מתחיל להבין. מוכרחים למצוא את שפילר או הורביץ או קפלן או אפילו מאיירסון. יש לי חשד כבד איפה זה יהיה. אני מכיר אותם – פשוט שומטים ארגז, ככה, אכזרים."
"על מה אתה מדבר?"
"על התלייה, רוז'קה. אני כבר כמה ימים שם לב שיש תנועה מוזרה שם למטה, במרתף של בית-האריזה, איפה שאני עובר בדרך לגן-הירק וחזרה כמה פעמים ביום. אפילו רציתי לשאול את בן-עמי, מה פתאום? הלא בקיץ אף אחד כמעט לא נכנס לבית האריזה?"
*
"איך אתם חושבים לתלות את הגוליית הזה?" שואל הקאובוי.
"אם בכלל... עוד לא קיבלנו אישור."
"בסדר, אם – "
"בדרך התורכית."
"מה זאת אומרת?"
"יש שתי שיטות לתלות בן-אדם," מסביר ארקאדי. "אצל האנגלים זאת מכונה שלימה. מהדקים את קשר העניבה על הצוואר, מפעילים ידית של מנוף וככה שומטים דלת מתחת לבן-אדם, וכשהוא נופל בבת-אחת לחדר למטה, הוא מקבל זץ כזה שהמפרקת שלו נשברת והוא הולך קפוט בבת-אחת, א-פייגר. אם היה כאן מכשיר כזה, בחיי שהייתי עושה לו טובה ותולה אותו כך."
"תפסיקו כבר," אומר השחור. "אולי הוא מבין עברית? אני לא מאמין לו שהוא שותק כל הזמן. גם בחקירות העמיד פנים שלא יודע מלה עברית."
מורטון המשופם יושב כפסל על בוקסה ליד קיר הבטון החשוף של המרתף. פיו ועיניו חסומים.
"עלא-פאטה שיבין. מה אכפת לנו? הוא בכלל מתנהג כמו אחד מיואש, או שיודע שזה מגיע לו," ממשיך ארקאדי. "אצל התורכים זה היה הרבה יותר פשוט, רק שהם עושים את זה בדרך-כלל תחת חצובה של עמודים, בכיכר של עיר. נעמיד אותו על בוקסה, נקשור לצוואר שלו את העניבה של החבל המחובר לקורה בתקרה, וכאשר נזיז לו מלמטה את הבוקסה, הוא יסתובב קצת עם הרגליים באוויר עד שייחנק ויצא לו מכל החורים, אתה גם תראה שיעמוד לו ככה, שממש יתיז לך את הזרע..."
"די, תפסיק, ארקאדי, אני כבר הולך להקיא... גם כך הראש שלי עוד מסתובב מהמכה של הזרג הזה מהעמק, רפי, יחרב-ביתו."
"אני צריך להשתין," מכריז לפתע מורטון בנהמה חנוקה, מבעד לבד החוסם את פיו.
"אתה רואה!" אומר השחור.
"בוא," מקים ארקאדי את מורטון, שצולע איתו לקצה האחר של המרתף, במקום שמרוכזים סולמות-הקטיף והיריעות הגדולות שאוטמים בהן עצי-הדר כאשר מחטאים אותם בגאז ציאן-קלי, נגד כנימות. הבריטי במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים עד קרוב לברכיו. על חזהו חגורת-העור האלכסונית, בחגורת מותניו – הנרתיק הריק של אקדחו. פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ואחרת על ברכו.
"אל תשחרר לו את הידיים," מזהיר השחור. "לי הוא נראה כמו מי שחושב כל הזמן איך לברוח."
"אל תדאג. בידיים שלי אני אפשיל את השמוק הערל שלו ואכוון לקיר."
"אל תשכח לנער לו בסוף!"
לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, "ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"
"אתה כבר מתחיל לחרבן במכנסיים? אל תהיה דוראק! – טיפש! – חכו," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.
"משורה..." לוחשים מבחוץ.
"תפדל, יא-חביבי," ארקאדי הנמוך פותח, ומעליו, במדרגות, מתוך ענן ערפל השט באוויר, בוקעת דמותו הנחשית ושקועת-הלחיים של מקס רוזין.
*
[במקום הזה לתאר: אחרי שמקס עובר בכביש, עכשיו רץ בו אליהו שפירא בדרכו לבית-האריזה. הערבי על החמור, שמוליך את אורחת הגמלים, שומע קודם מתוך הערפל את נקישות נעלי-העבודה הגבוהות של שפירא, שעקביהן מפורזלים בפרסות-ברזל. "אללה אכבר, שופתי כמאן מג'נון!" הוא חושב שהיהודים השתגעו, שהם מתרוצצים לפני עלות השחר בכביש הריק. לתת עוד פעם את אורחת הגמלים צועדת לאיטה מאום-אל-זעתר ליפו, עמוסה אבטיחים. להשמיע את קול הפעמונים בצוואריהם, שבוקע הפעם מתוך הערפל. לכסות את הסצינה בערפל ששייך לשליש האחרון של הלילה. לשאול את שאול חומסקי אם ערפל כבד יכול להתחיל בלילה, עוד לפני הזריחה. לבדוק אם אפשר כבר לשמוע עכשיו, ממזרח, את נביחות כלבו של הורביץ. לזכור ששפירא פוגש את שפילר שמזעיק את קפלן ואת הורביץ ואת רפי המ"מ לפני שהוא מתחיל לרוץ לבית-האריזה.
חאלאס, נמאס לי לתזמן רומאן לפי שניות. מה אני, במאי קולנוע? ואם מישהו יקרא את הספר הזה בעוד שנים רבות – האם יהיה לו בכלל מושג שרציתי לכלול בו עוד הרבה דברים נוספים, לדורות הבאים – שיישאר גם ממני קצת, באופן פרטי, בסגנון אישי, מין גיחי-גיחי שובב, קפריזי, שהצפנתי בתוך תיבה קטנה, שאפשר לפתוח אחרי המבול ולמצוא שם אותי נטו, במקום המלמולים הספרותיים הנמצאים בכל רומאן חשוב, שוב הסתבכתי?]
*
הסבל מטפס על סולם-קטיף, משחיל חבל בקורה שבתקרת המרתף וקושר אותו. השחור מניח מתחת לחבל שתי בוקסות זו על גבי זו. אלי הארוך, שקומתו כשל הסרג'נט הבריטי, עולה ועומד זקוף על הבוקסות. הסבל, הניצב עדיין על סולם-הקטיף, מודד את קשר העניבה על צווארו של אלי הארוך.
"תיזהר! יא שוואנץ!" לוחש הארוך, צווארו נתון בחבל, כאשר השחור מזיז שלא-בכוונה את הבוקסות.
ארקאדי מסיר את המטפחת המכסה על עיניו הירוקות של מורטון, שיושב בלי-ניע על בוקסה, ליד הקיר. אחר-כך משחרר ארקאדי את הגופייה שסותמת את פיו. הבריטי, שידיו קשורות עדיין מאחורי גבו, מזיז בצמרמורת את ראשו, ושפמו הלח רועד – כשהוא מבחין בהכנות הנעשות מולו במרכז המרתף. ערפל לבן סותם את שני החלונות שקודם הזליפו פנימה אור ירח. אדי הערפל, כמטליות-ענן קטנות, שטים פנימה וממלאים את החלל האפלולי. הם מותירים למעלה רק שני כתמי-אור מטושטשים, שאינם מצליחים להעביר את אור הזריחה.
"קום!" פוקד עליו ארקאדי. "אם תצעק, איש לא ישמע אותך. ואני אחנוק אותך מיד, בידיים שלי."
הבריטי קם.
"עכשיו!" פונה ארקאדי לשחור.
"חזית השחרור הלאומי תולה אותך עד צאת נשמתך בגלל חבריך שלא נשמעו לאזהרות שלנו. לפני שעה העלו לגרדום בירושלים את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!" מדקלם השחור בעל-פה דברים ששינן בזכרונו.
"כבר? עכשיו..." שואל מורטון.
"כן."
"חשבתם על כל התוצאות?"
"קיבלנו פקודה."
ארקאדי מניח בוקסה ליד הבריטי, עולה עליה כדי להגיע שוב לראשו, ומבקש לכסות שוב את עיניו. הסבל מחכה על הסולם, להדק את העניבה על הצוואר של מורטון, כאשר יעלה על שתי בוקסות ויעמוד זקוף.
"אין לי אפילו זכות למשאלה אחרונה?" שואל הבריטי.
"זה תלוי. ארוחה אחרונה אין כאן."
"אני מבקש למסור לגברת מאיירסון הצעירה: 'דניס ביקש להגיד לך שמעולם לא שכח את הפגישה במלון עדן בירושלים.' ולאשה ויוי דהאן מכפר-מאהלר למסור שאני מכיר באבהותי על בתה אילנה והיא יכולה לשאת את שם-המשפחה שלי ולכתוב על כך למשפחתי באנגליה."
"מה זה, אתה, שעינית בחורים שלנו בחקירות, אוהב יהודים?"
"הוא אוהב יהודיות! הערל הזה."
"אני רק מילאתי את חובתי. אני חייל."
"איזו חובה, לזיין? טפו!" יורק ארקאדי בתיעוב. הוא קושר את הכיסוי על עיניו של הבריטי, ומהדק היטב. "אתה חצוף, מורטון. גם רגע לפני המוות, כשאתה רועד כולך, אתה מספר לנו על יהודיות שדפקת ואתה חושב שנסכן את עצמנו למסור להן דרישת-שלום אחרונה ממך? – אתה רואה את הבחור הזה?" הוא מצביע לעבר הקאובוי. "הלילה הוא גזז את השערות של ויוי השרמוטה, האמא של הממזרה הקטנה שלך. יאללה, עלה על הבוקסות כמו גבר, ואתה יכול לשיר לעצמך בשקט את God save the king שלך – "
"אם כך, אני מבקש לפחות שיורשה לי לעשן בפעם האחרונה."
ארקאדי מפשפש בחולצתו של הבריטי, למצוא חפיסת סיגריות.
"ואללה, תתלה כבר את הגוי הזה," רוטן בלחישה עצבנית אלי הארוך, שיורד מהגרדום לאחר שנסתיימה המדידה. "אני הולך עוד מעט להקיא ממנו. מה אתה ממזמז את הזיין האנגלי הזה?"
"אין לי סיגריות," חש מורטון את ידו של ארקאדי הנוברת בכיס חולצתו ומוסיף: "אני מעשן מקטרת."
"אין לו שום זכות לקבל דחייה על עישון," אומר הסבל מלמעלה. "הוא רוצה רק להרוויח זמן. בגלל הקונצים שלך – בסוף עוד יתפסו אותנו על חם."
"אנחנו מחתרת, לא אונטרוועלטניקים. גם הכבוד חשוב, וההדר. איפה המקטרת?" שואל ארקאדי בשלווה.
"בגרב ימין. הטבק והמצית בכיס המכנסיים, מאחור."
"רק עשר מציצות!" מזהיר ארקאדי.
"או.קיי."
"אל תשתמש במצית שלו," מזהיר השחור. "מי יודע, אולי זה מתפוצץ."
ארקאדי הנמוך, שעדיין ניצב על הבוקסה, שולף את המקטרת מהגרב ואת כיס-הטבק מאחור, מפטם אותה, תוחב בפיו של מורטון, מאהיל בכף ידו ומצית אותה בגפרור.
"תיזהר שלא תצית לו את השפם!"
הערפל הסמיך ממלא את המרתף נתזי מים זערערים, שמרחפים באוויר ומקשים על ההצתה. מורטון יונק מהפומית, ולאחר נסיונות אחדים הטבק בוער וריח העשן החריף מתערבב בריחות המרתף הקודמים ובאוויר הלח.
"אולי תתחיל כבר לספור?" רועד השחור.
"קודם שיעלה, דוראק! נקשור לו את העניבה. אז תתחיל הספירה."
ארקאדי יורד מהבוקסה, ופוקד על הבריטי, שעיניו מכוסות, לעלות עליה כמו על מדרגה, וממנה לעלות לגרדום, המורכב משתי הבוקסות. מרגע שראשו של מורטון מגיע לטווח ידיו של הסבל, העומד על הסולם למעלה, מרווח הסבל את העניבה, ומלביש אותה על צווארו של הסרג'נט, כל זאת מבלי לגעת בשפמו או במקטרת המעלה עשן בפיו. הוא מהדק קלות את העניבה, ויורד למטה.
*
כאשר מאיירסון ובן-עמי חוזרים לטרקלין, פניו של בן-עמי אפורים כעשן הסיגריה מטוסיאן שהוא מעשן, ומאיירסון נראה מודאג מאוד, וחיוור.
"אתה צריך לחזור לישון, ג'ייקוב," מתפרצת ליזה. "אתה לא נראה טוב. אתה לא בריא!"
"חוששני שאף אחד לא נראה טוב הלילה," מבקש בן-עמי סליחה מהנוכחים ויוצא בגו כפוף, כאילו משהו הלם בו.
מאיירסון אומר לליזה: "עוד מעט, עוד מעט. יש לנו אורחים." הוא פונה למייג'ור העייף וללויטננט: "אני יודע שבאופן רשמי אסור לנו להאזין לרדיו של הטרוריסטים, אבל אנחנו מוכרחים לשמוע אם הם מודיעים עכשיו משהו בשידורים שלהם. שפילר סיפר לבן-עמי, שהורביץ מצא הלילה את האקדח של מורטון."
כבר לפנות-בוקר. הערפל מתעבה. ג'ו, במשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה, גוחן על מכשיר הרדיו הגדול, מטפל בו באצבעותיו העדינות ומצליח לבסוף לקלוט את אותות המשדר החלש של קול חזית השחרור הלאומי, לפי המנגינה: "עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו..."
לאחר האות החוזר של ההמנון, מודיעה הקריינית: "קול חזית השחרור הלאומי, למה נירא מוות? – הן מלאכו רוכב על כתפינו! – השלטון הזר לא שעה לאזהרותינו ותלה הלילה את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. בתגובה הוציאה חזית השחרור הלאומי להורג בתלייה מייג'ור אנגלי. כל האחריות על מותם של השניים מוטלת על ממשלת הוד מלכותו! תמוגר מלכות אלביון הרשעה! הלאה האימפריאליזם הבריטי..."
פניהם של כל הנמצאים בטרקלין הגדול של מאיירסון הם עתה חיוורים-אפורים, כערפל שנשקף מהחלונות המרושתים, וכולם נדהמים. ג'ו הצנום מנסה אפילו לצחוק – "הלא המייג'ור נמצא בחברתנו! – אחרת, כל הצבא הבריטי כבר היה בדרך לכאן, להטיל עוצר ולחפש תחת כל עץ ביוספיה?" – אבל מבטיהם החמורים של השאר בולמים אותו, ומבחוץ גם נשמעת איזו צעקה נוראה –
*
"מעכשיו," אומר ארקאדי, הניצב בגובה רגליו של הבריטי. "מתחילים לספור את המציצות האחרונות שלו, יחד – ואן... טו... טרי..."
אור השחר החודר דרך שני החלונות בוקע במעט את הערפל, אך הבריטי, העומד על שתי הבוקסות, גבוה מאוד וראשו נראה כמו קצה מגדל המעלה עשן, וקשה לראות את טבעות העשן משום שהן נבלעות בלובן הנתזים הזעירים המרחפים באוויר סביבו.
*
מזיע ורועד מהתרגשות מבוסס מקס רוזין בחול הפריך, המכוסה קרום רטוב, עולה מבית-האריזה בדרך שעוברת ליד הבוסטר, בין הפרדס לבננות, ומוליכה לשער המזרחי שבחומת האחוזה. המפתח עדיין בידו. מה פתאום? האם הוא סגר על מנעול את המרתף מבחוץ? מה היה שם? מי היה שם? מה קרה? במה הוא לא אשם? – הוא שומע נביחות, קולות. מתוך הערפל צועדים מולו בשורה חזיתית, לרוחב דרך-העפר – קפלן, רפי המ"מ, ספקי, שפילר הנוטר, והורביץ, הפעם רגלי, רק עם הכלב.
"מה אתה עושה כאן, מקס?" שואל הורביץ, שההליכה קצת קשה עליו, לאחר הרכיבה הממושכת.
"יש לי מרידן, טחורים. אני מוכרח לצעוד שעה לפני השחר... שתהיה לי בבוקר יציאה קלה..." הוא רועד, פיקת גרונו עולה ויורדת, הוא מדבר בצורה מוזרה – ופולט נפיחה מכוערת, שמעוררת פרץ נביחות עליז מצד הכלב.
"איפה הסרג'נט?"
מקס ממשיך לרעוד ושותק.
"עזבו אותו," פוקד קפלן.
"אני מרגיש שהוא יודע משהו," מתעקש הורביץ. הוא תופס בלחיו השקועה של מקס, מצליח בקושי לאסוף שם קפל-עור רפוי, ומושך בה וצובט. "יותר מדי דברים מפוקפקים נדבקים אליך בזמן האחרון, מקס. אני במקומך הייתי נזהר מאוד."
"תוריד את היד שלך, הורביץ! באיזו רשות אתה משפיל אותי ומטיח בי האשמות-שווא?"
"עזוב אותו! אין זמן. כל רגע יקר," מזרז אותם קפלן.
*
"פור... פייוו... סיקס..." סופרים יחד החמישה העומדים סביב על רצפת המרתף.
המשך יבוא