רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק י"א / חלק שני

לפנות-בוקר, כאשר הערפל הסמיך מכסה על הבתים עד כדי כך ששושנה שפירא החיוורת אינה רואה אפילו את חלון חדר-הנשק שבמרחק צעדים אחדים בבית ממול – מתחילות ההשתנקויות שלה, והן עולות ומסתיימות באותה צעקה שנשמעת עד לדירת מאיירסון, בקומה השנייה שבחצר האחוזה.

אותה שעה כבר ממלמלת לורט כמו לעצמה: "מה זה הידיעות על המכונית הנטושה של סרג'נט מורטון? מה זה האקדח שלו שנמצא בידיים של הורביץ? מה זה הקריינית שמודיעה ברדיו שתלו את המייג'ור שנמצא כאן? – אז מי זה האנגלי שעליו מודיעים? זה דניס? דניס..." והצעקה מבהילה אותה ומחזקת את חששותיה.

 "מה אתם עומדים כאן כולכם כמו משותקים? אתם לא מבינים שתולים את מורטון!" היא מתפרצת כלפי הנמצאים בטרקלין המאפיר.

 "לורט – " קוראת אימה.

 "הדלת של הבאר פתוחה..." היא צועקת, "הדלת של הבאר פתוחה, עכשיו תמצאו אותי שם... שם... רק שם..." והיא כל כך ממהרת, שבמקום לצאת דרך הדלת, היא רצה אל החלון הסגור המזרחי ובתנופה אחת זורקת את עצמה דרכו ועפה באוויר מבעד לשבריו המתנפצים, החוצה, מן הקומה השנייה.

*

 "סבן... אייט..." ממשיכה המקהלה המדברת לספור בקצב יניקות העשן, אך לפתע נשמעות מהלומות חזקות על דלת הברזל, והן מרעידות את חלל המרתף.

 "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, "קיבינמאט! ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

 "חכו! להפסיק!" פוקד ארקאדי וניגש לדלת הברזל. "תירגע. זה בטח מקס רוזין חוזר. קיבל אומץ לראות את התלייה."

 "תפדל נוך אמול, יא אחולמאניוק," מתבדח ארקאדי כדרכו, ומבלי לשאול לסיסמה הוא מנסה לפתוח את דלת הברזל, אך זו אינה נפתחת. "הי! מה זה? מה זה?" – משתנה כליל קולו בבת-אחת, והוא הולם בה בבהלה, "מי הממזר המטונף, מי השמוק המזורגג ילען-אבוהו שסגר אותנו כאן עם האנגלי?" הוא מתרומם על קצות אצבעותיו ובקושי מסיט את הצוהר הקטן שבדלת. מעליו, במדרגות, בערפל, כמו מתוך ענן של חלב, בוקעת דמותו של אליהו שפירא, מתנשם ומזיע חרף הקרירות שבאוויר.

 "ימח-שמו של רוזין הבוגד! סגר עלינו את המנעול מבחוץ עם המפתח שלו!"

 "אבל יש לך עוד מפתח, שהוא נתן לך, לא?" צועק אליו השחור בבהלה.

 "טמבל! אי אפשר לפתוח מבפנים! צריך מישהו מבחוץ!"

 "חבר'ה! תפסיקו מיד! אתם מוקפים!" צועק אליהו מבחוץ.

 "אני לא יודע מי אתה ועל מה אתה מדבר, אבל עשה לנו טובה, אנחנו לא יכולים לפתוח לך את הדלת, אז אני מוציא לך את המפתח מהאשנב הקטן."

הסבל והקאובוי מצטרפים לארקאדי ואורבים עימו ליד הדלת, מבפנים, כדי להתגבר על האיש העומד בחוץ, מיד לאחר שיפתח את הדלת.

 "תן לי אותו," לוקח אליהו את המפתח שמושיט לו ארקאדי, אך אינו עושה בו דבר.

 "הי! מה אתה מחכה?"

 "תביאו לכאן את המייג'ור הבריטי!"

 "על מה אתה מדבר? אין כאן שום מייג'ור! אני נשבע לך! בחייאתי..."

מכיוון הפרדס נשמעות נביחות.

 "תביאו לכאן את המייג'ור – אז אני פותח ועוד יהיה לכם זמן לברוח. אם לא – בדרך אליכם החבר'ה של רפי, ועוד מעט גם הצבא הבריטי יסגור את כל הסביבה ויתחיל בחיפושים. אם אתם תולים עכשיו את המייג'ור – זה גם הסוף שלכם."

 "שפירא! שפירא! איפה אתה!" נשמעים בערפל קולותיהם של קפלן, רפי, ספקי, שפילר והורביץ – כשהם רצים ומגששים דרכם בין גומות העצים, בפרדס העוטה שמיכה של לובן שמקשה על הראייה. הכלב מקפץ לצידם. עליהם הירוקים של עצי-ההדר אפורים עדיין, ובמרומיהם נחבאים פה ושם על הענפים תפוזים מצומקים, חומים-כתומים, שנותרו מעונת החורף.

 "אין זמן. פתח לנו ואנחנו מבטיחים לך להסתלק מיד בלי לתלות את המייג'ור שלך!" צועק ארקאדי.

 "אני לא מאמין לכם."

 "תפתח לנו כבר!" הולם ארקאדי בכל כוחו על הדלת הנעולה.

 "מאיפה לי בכלל לדעת שהמייג'ור עוד חי?"

 "בסדר, אליהו, אתה יכול לפתוח," נשמע מאחוריו קולו הסמכותי של קפלן, ויחד עימו שומעים גם את נקישות בריחי הרובים של הורביץ ושפילר, ואת נביחות כלבו של הורביץ, המתרוצץ בין רגליהם.

שפירא פותח. קפלן נכנס פנימה לבדו. פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור, הוא חותר בערפל עד שהוא מתקרב למורטון. עומד רגע ומתבונן בו. כשהוא מבחין בעשן שפולטת המקטרת, ובנעליים שעדיין ניצבות על הבוקסה העליונה, הוא פוקד לאחור, כלפי הפתח:

 "או.קיי. אנחנו מכבדים הסכמים. תנו להם ללכת, אבל תנו להם כמו שצריך!"

הסבל, השחור, אלי הארוך, יוצאים בזה אחר זה וזוכים כל אחד בחבטה הגונה על גבו מקת הרובה של שפילר הרזה, לפני שהם נבלעים בריצה בפרדס הלבן.

 "אני כבר קיבלתי קודם!" אומר הקאובוי בתורו, וחוטף גם הוא. אחרון עובר ארקאדי. אותו שפילר לא מכה.

 "מדוע אתה מרחם עליו?" שואל רפי.

 "הוא היה המפקד. עמד בהסכם. לא צריך להשפיל אותו."

 "בבקשה!" אומר ארקאדי בבוז. "תכה עוד יהודי בגב. אני לא צריך פרוטקציה ממשרת של האנגלים. זה כבוד בשבילי שתכה אותי!"

 "הסתלק כבר! מנוול אחד! מספיק אסונות כבר הבאתם עלינו!" בועט שפילר הרזה באחוריו ומשלח גם אותו אל פרדסי יוספיה, שהערפל הכבד הופך את כל הבא בהם לבלתי-נראה.

*

פטר היקר,

כאשר יגיע המכתב לידיך כבר לא אהיה בארץ. אני לא יכולה יותר. מאיירסון לא בריא. בקרוב ימכור את יוספיה ולא אוכל לסמוך על עזרתו. אני מרגישה כאן זרה, וכשאני מביטה בך זה כמו לראות בראי את הזרות שלי, כפליים, ואני יודעת שככה אתה מרגיש כלפיי. לא אכפת לי החום והמרחק, לא אכפת לי העברית, אני מפחדת מהגסות. אני חוזרת באופן זמני לגרמניה. יש לי אפשרות לקבל שם ירושה צנועה ממשפחת אבי. אחר-כך אמשיך לארצות אחרות, בשם אחר, ולחיים חדשים. אם אשאר כאן לא אוכל להישאר נאמנה לך. תדאג לילדה. אל תשכח לבקר אותה מדי פעם במוסד של ד"ר זבדי בפתח-תקוה, תגיד לה שאני, שאני לא יכולה –

       שלך,

       אווה

נ.ב.

בבקשה תסביר לאדון מאיירסון ותתנצל בשמי. תגיד לו שבעצם אנחנו לא נשואים, וגם מסתירים ילדה מונגולואידית. אין לי כוח לעשות זאת בעצמי. אני יודעת שאני חייבת לו הרבה, אבל הסתבכתי. ובכן, שלום.

אווה הקטנה, בעלת העיניים המלוכסנות, ניגשת למקלחת הצרה, שאין בה אמבטיה, מתפשטת ושוטפת את עצמה במים קרים. החלון מלבין בגלל הערפל בחוץ, כאילו אדים עולים עליו מבפנים. היא יוצאת ערומה, שדיה הזעירים זקורים בגלל הקור, פניה היפות נפולות מאוד, ולאור השחר החיוור היא מניחה על המיטה מזוודה חומה ואורזת בה לאט בגדים, נעליים, תמונות, תכשיטים ותעודות. אחר-כך היא משתרעת על גבה על המיטה הקרה, הלא-מוצעת, ליד המזוודה, מלטפת את ערוותה, הלחה עדיין מהרחצה, ובוכה.

לאחר דקות אחדות, נלחמת בקורי-השינה המפתים אותה להישאר כך, היא קמה למצב ישיבה, צובעת בלכה אדומה את ציפורני רגליה, שעל אצבעותיהן הילדותיות אין אפילו יבלת אחת, צובעת בלכה את ציפורני ידיה, מתלבשת, מורחת ליפסטיק אדום על שפתיה, נועלת סנדלים גבהי-עקב, פוסעת בין שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הרטובות מטל, שפטר יואל רכש כגרוטאות, ושאחת מהן מחצה את כף ידו, יוצאת אל הכביש הצר מיוספיה דרומה לכפר-מאהלר, חותרת קדימה בעקשנות בתוך הערפל הסמיך, וגוררת עימה את המזוודה אל הצריפון המפולש של תחנת אגד, לתפוס את האוטובוס הראשון.

*

קפלן המוצק ונמוך-הקומה מטפס בכבדות על סולם-הקטיף, מרפה את העניבה, משחרר את צווארו של מורטון, ומסיר את הכיסוי מעל עיניו.

 "תודה לך," מסנן מורטון מבין שיניו, התופסות עדיין במקטרת המעשנת, ושפמו הלח מרעיד בדברו.

קפלן חותך באולר את פיסת-הבד שבה קשורות מאחור ידיו של מורטון, ועוזר לו לרדת. הידיים מרחפות עדיין באוויר ומורטון מתקשה להפעילן אפילו כדי לשלוף את המקטרת מפיו. קפלן שולף אותה בשבילו ומניח אותה בכף-ידו, שאצבעותיה המעולפות מפרכסות עדיין ברעדה.

הורביץ הצולע ניגש אליו עם אקדח תופי. "מצאנו את האקדח שלך ואנחנו מחזירים לך אותו," וכשהוא מבחין במצבו של מורטון, הוא תוקע במו-ידיו את האקדח בנרתיק. "עליך לדעת שהאקדח הזה ירה הלילה לפחות פעם אחת."

 "עוד מעט נעזוב אותך, כי אנחנו לא רוצים עניינים עם הצבא שבדרך לכאן," אומר לו קפלן בכובד-ראש, אך גם מתוך עייפות נוראה. "אתה אוייב שלנו, ובני-עמך תלו הבוקר יהודי, ולא חשוב מה דעתנו עליו ועל מעשיו, אבל אנחנו נגד עונש מוות לכל אדם באשר הוא. כאשר נקים כאן מדינה, והיום הזה קרוב מאוד, נבטל את החוק שלכם. אצלנו לא יהיה עונש מוות. עכשיו אנחנו סומכים עליך שתתנהג כמו שג'נטלמן אנגלי מתנהג בנסיבות כאלה, ולא תזכור איש מכל אלה שראית הלילה. אגב, זה האיש שהציל אותך!" הוא מצביע לעבר שפירא, העומד ולוטש עיניים בבריטי.

סרג'נט מורטון חום השיער, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, שלושה סרטי דרגה בצורת V על שרוולו הקצר, אקדחו בנרתיק על מותניו, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו – צולע ומתקרב צעד אחד אל שפירא הקודר. הוא מרים במאמץ עילאי את ימינו, המעולפת משעות של קשירה הדוקה מאחורי גבו, ומבקש ללחוץ את ידו של שפירא, אך היד נשארת מושטת, ללא מענה, ושפירא יורק בכל כוח שפתיו בפרצופו של הבריטי, יריקה שמרטיבה היטב את קצה שפמו ואת לחיו של הסרג'נט:

 "אין כאן סנטימנטים. זה בשביל המשפחה של רוז'קה, מייג'ור! זה בשביל החיפוש קרובים, זה בשביל שסגרתם את הגבולות של הארץ וריסקתם את החיים שלי, לתמיד! – "

הוא מסתובב לאחור, דמותו הכהה מתבלטת רגע בפתח המרתף המואר, הטובל עדיין בערפל, ואז הוא פונה מזרחה, שם כבר זורחת השמש וקרניה מנסות לבקוע את שכבת הענן הרובצת על הארץ – ונעלם באד הלבן.

 "אני לא מבין מה האיש רצה ממני, אני לא מייג'ור..." רועד קולו של מורטון, וכאשר קפלן מוחה בסמרטוט את הרוק מעל פניו של הבריטי, נוגעות דמעות אחדות בקצות אצבעותיו.

*

כאשר הדלת נסגרת ואבא חוזר הביתה לפנות-בוקר, אני שומע את שושנה שפירא צועקת וחושב שקרה לה משהו, אבל מה שקורה באמת הוא שאני שומע את אבא מספר לאמא בשקט שדודי אלכס מת ברומא. רותי כבר ישנה. מהכביש עולה קול טרטור מוכר, זה ה-BSA של דוקטור וולף. אולי שוב הזעיקו אותו לאיזו המלטה ברפת? תופיק מקיש על דלת המטבח. אני קם לפתוח לו, מפני שאבא ואמא סגורים עדיין בחדר-השינה, ואמא בוכה. תופיק בוקע ועולה לעומתי מתוך הערפל הסוגר עליו מגבו, נודף ממנו איזה ריח משונה, דומה לשלי, ואני אומר לו:

 "אני כבר לא מקנא בזובי שלך, תופיק! מפני שעכשיו אנחנו סדדים!"

ואז, בעיניים מצועפות, קורנות אושר, הוא מרשה לעצמו לחבק אותי, דבר שלא עשה מימיו, ואומר לי בצחוק: "ואללה, אנחנו אחים!" – ומיד הוא כבר עומד ליד כיור-המטבח, מתחיל לשטוף את הכלים שנשארו מארוחת-הערב, ומזמזם בחשאי את שיר הערגה והגעגועים המונוטוני שלו, שאני עתיד לחזור ולשמוע מפיו לאחר שנים, בשבתנו לעת ערב במרפסת "הדודנים", הצופה לחוף ים יפו.

לצליל הצלחות והסכו"ם המקפצים בידי תופיק, יוצאת אמא ומתחילה לערוך בשתיקה את השולחן לארוחת-הבוקר. בחדר-האמבטיה, מול הראי, מעסה אבא את לחייו בגליל סבון לבן של גילוח, ומקציף לאט במברשת רטובה. מבעד לערפל הסמיך חודר פנימה צלצול-הבוקר של פעמון האחוזה:

 "גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

מוטל הרפתן יורד במדרגות מהקומה השנייה בבניין-המגורים של הפועלים, באמצע החומה הצפונית של האחוזה. למעלה שוכב עדיין דודל וישן, על פניו חיוך של חלום נחמד. ברפת מחכים כבר שני פועלים ערבים שבאו לחליבת הבוקר, בידיהם שרפרפים ודליים-לחלב. בטרם יגש אליהם, חוצה מוטל את החצר, המכוסה ערפל-חלב סמיך עד שאין רואים בה מקצה אל קצה, גם לא את השריונית הבריטית ואת האנשים שירדו בבהלה לחפש את לורט. הוא עוצר ליד הפעמון: קורת-ברזל עבה בצורת H שנותרה מהקונסטרוקציה של בית-האריזה, ותלויה על כבל. לוקח מוט-ברזל שמונח ליד הפעמון, ומתחיל להכות בקורה, אות לתחילתו של יום-העבודה החדש:

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

אליהו שפירא רץ בפרדס, רץ, מתנשם. שורות-שורות של עצים כהים מתכסים ונבלעים במטליות ערפל שמתערבבות ביניהם ושטות הלאה, כחלב אפור של שחרית. האוויר מלא ריח של לחות, מבשר יום חם מאוד. קצות ענפים נמוכים שורטים את פניו. מדי פעם חובט במצחו השזוף תפוזון יבש, שנשר מצמרת העץ. אליהו מזיע ומדבר אל עצמו:

 "אין כאן סנטימנטים, האדם ניצל אבל אלוהים מת, מת, מת... ומי שאומר אחרת זה שקר, קורופציה... סופרסטיציה... זה כבר לא יהדות. להיות יהודי, עכשיו, זה לדעת שאלוהים נכשל, ונעלם, לנצח... זה בשביל החיפוש קרובים, לתמיד... אלוהים יותר נכשל, ויותר נעלם – אפילו מהמנדט הבריטי..."

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

עם כל הקשה, מרעיד מוט-הברזל את כפות-ידיו הרדומות-עדיין של מוטל, שטרם התעוררו למלאכת החליבה. צלילי המתכת הקצובים עולים וחודרים את הערפל ומתפשטים באוויר לכל רחבי האחוזה, שאליה פוסעים ומגיעים בשעה זו עשרות פועלים ערבים מאום-אל-זעתר, ונסוכי-שינה עדיין, באוויר הבוקר החלבי, הם מתפרשים ופונים איש-איש למקום עבודתו.

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

בפנים אפורים מאוד, ונפולים מצער, נכנס אבא לחדר הגדול ויושב בראש השולחן, לאכול. אחר רגעים אחדים הוא מרים את עיניו מעיתון "הבוקר" של יום אתמול ומעיר – בניע-ראש לעבר המטבח, ובמרירות פסימית, שאופיינית לחוש-ההומור המנצנץ במשפחתנו גם ברגעים הכי קשים:

 "היתום שר!"

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

המשך יבוא