במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון". סופר נידח הצליח לחדור לכונן הקשיח של השופט ולגנוב משם ביקורות אשר אחדות מהן נחשפות ותיחשפנה לתועלת קוראי המכתב העיתי. 
 
21.11.04. יום ראשון. בערב עם הגברת בן עזר להצגת "מקווה" מאת הדר גלרון בהפקת תיאטרון בית ליסין באולמו שבבניין הקאמרי הישן בדיזנגוף, ובבימויו של מיכה לבינסון. המחצית הראשונה של ההצגה, הנמשכת קרוב לשעתיים עם הפסקה, קצת ארוכה וטרחנית, אבל המחצית השנייה מתעלה לכדי דרמה בנוייה היטב, אם כי לא נעדרת פגמים עלילתיים פה ושם.
סיפור המעשה הוא סִבלן והתקוממותן של חבורת נשים הקשורות למקווה ביישוב חרדי, שמנוהל בידי שושנה, היא מרים גבריאלי. מולה עומדת בלנית חדשה, שירה, היא נעמה שפירא (אנחנו זוכים לראות את שתיהן ערב אחר ערב, כל פעם בהצגת מחזה אחר), שמייצגת רוח אחרת, אנושית, מורדת, כאשר עיקר המרד מכוון נגד עולם הגברים החרדיים, המשעבדים את הנשים מילדותן ולמשך כל ימי חייהן, קוברים סודות קשים ומסתירים אותם אלה מאלה ובלבד שיהיו "בסדר" בעיני החברה החרדית.
התפאורה היא לכאורה משעממת, חדר-קבלה של מקווה, וברקע, מאחורי מסך לבן המשמש גם להקרנת פסוקים, בריכה אמיתית שאליה נכנסות וממנה יוצאות הטובלות, כאשר אחדות מהן נראות בתורן אפילו רגע-קט ערומות לגמרי. בייחוד נוגע ללב עירומה של נעמה שפירא, שיש לה חזה נחמד, קטן וזקוף מאוד, אבל אגן-ירכיים שמן! – היא למעשה גיבורת המחזה, ועושה תפקיד שונה לחלוטין מתפקיד החברה השמאלנית ההיסטרית שראינו אתמול ב"קיסריה סופ"ש", ואני חייב לומר ששפטתי אותה לא נכון אתמול. היא עשתה תפקיד אידיוטי, אבל הערב היא משחקת בתפקיד אחר לגמרי, ובצורה מרגשת ויוצאת מן הכלל. ממש יוצאת מן הכלל! גם מרים גבריאלי טובה הרבה יותר בתור הבלנית הוותיקה מאשר אתמול בתור קריקטורה של האם היהודייה-הישראלייה.
כל שבע הנשים ועימן הילדה גל צ'יפסקי משחקות מצויין. לא מסרו בתוכניה מי מופיעה במקום הדס קלדרון בתפקיד תהילה, אבל גם המחליפה שיחקה היטב. וכך ענת מגן-שבו בתור מיקי החילונית, נטלי נאמן בתור חדווה, האישה המוכה, אימה של אלישבע האילמת. טרייסי אברמוביץ בתור הינדי הרכלנית, ודנה שרייר הגבוהה ושטוחת החזה בתור אסתי האישה החרדית הטיפשה והתאוותנית.
כל אחת מהן מתקלפת במהלך העלילה ומתגלים הרבדים הנסתרים בחייהן, והתהליך גורם להם להגיע למודעות עצמית, למאבק בשלטון הגברים, ולאחווה נשית נדירה שמלווה בסליחות ובמחילות הדדיות, אם כי גם בתשלום מחיר נורא –
תהילה, הכלה-האישה הטרייה, שאינה משלימה עם נישואיה, ומגלה רק פעם אחת רגעים ספורים של חיבה ואולי גם אהבה אסורה כאשר היא ומיקי החילונית מתייחדות ערומות במקווה באין רואה וגורמות התרגשות ארוטית מרומזת ועזה זו לזו – תהילה מאבדת עצמה לדעת במקווה בשעה שנדמה כי שאר הנשים הצליחו לנצח בקרב נגד "משמרות הצניעות" האימתניות של הגברים. כוחו של המחזה לא רק ב"מסר" החברתי שהוא עיקרו, ובוודאי מוצא חן בעיני חילונים כמונו – אלא גם ביצירת עולם אנושי משכנע ברקמת היחסים שבין הנשים, גם אם היה מתרחש על רקע אחר ובכל חברה אחרת. ציון כללי 8, ולמחזאית 9. היא בהחלט יכולה להתמודד על תואר מחזאי השנה.