בתגובה על מכתב למערכת "הארץ" "העברית היא שפתם" ("הארץ", 22.2)

 אילו היה אהוד בן עזר טורח לטלפן לידידו ולברר מה נאמר במפגש הסופרים בגשר חוסיין, הוא היה מונע מעצמו מלבלבל כל כך את היוצרות במכתב למערכת.

נושא הסימפוזיון הקצר שנערך שם היה זהות, מקום ושפה. והדברים הקצרים שנשאתי שם כוונו בעיקר נגד תהליך הגלובליזציה התרבותית אשר יגרום לכך שבעוד חמישים או מאה שנים הכול בעולם ייכתב במין אנגלית אינטרנטית כזאת. דיברתי על הקשר העמוק בין זהות לאומית, טריטוריה לאומית ושפה לאומית. ולכן דיברתי גם בזכות הטיפוח של הזהות המקומית, אם לאומית ואם אפילו אזורית, מתוך מתן כבוד לשפות לאומיות או אפילו אזוריות שיכולות לבטא ביתר עמקות את הקודים הנסתרים של הזהות הלאומית.

דיברתי על כך שהספרות האנגלית, הצרפתית, ההולנדית, הגרמנית ואחרות אמנם מרוויחות מאוד מכך שסופרים מן העולם השני והשלישי, שמגדירים עצמם כגולים, כותבים בשפות שמוגדרות על ידם כשפות של מדכאים וכובשים לשעבר, אבל השפות הלאומיות שמהן באו סופרים אלה מפסידות כתיבה שהיתה יכולה להעמיק את הזהות הלאומית ובכך לעשות את הפסיפס העולמי עשיר ומורכב יותר.

הערבים הישראלים אינם חיים בגלות, הם כמונו חיים במולדתם הלאומית. כשסופרים ערבים ישראלים כותבים בעברית, הספרות העברית מרוויחה גוון לשוני ותרבותי חשוב וחדש, אבל הספרות הערבית מפסידה חווייה חדשה בלשונה שלה.

א"ב יהושע

חיפה

 נדפס במדור "מכתבים למערכת הארץ" היום, 28 בפברואר 2005, ומוגש כשירות מטעם "חדשות בן עזר" לאותם קוראים שעדיין, או כבר, אינם קוראים את עיתון "הארץ".