במקום המנצח רַפאל פְרוּהבֵּק דה בוּרגוֹס והפסנתרן רוּדוֹלף בוּכבִּינדֶר, שחלו – הופיעו בקונצרט למנויים מס' 6 של הפילהרמונית המנצח רוברטו אַבָּדוֹ והפסנתרנים סָלִים עָבּוּד אַשְׁקָר ודוֹראֵל גולן. ואכן, בקונצרט ליל אמש, ה-27 בפברואר, היו מקומות ריקים בהיכל התרבות. אולי מנויים שדילגו על הקונצרט בגלל השינויים. אבל הם הפסידו. היה זה אחד הקונצרטים הגדולים והסוחפים של השנה.
סימפוניה מס' 93 ברה מג'ור ("סלומון") של היידן פתחה את הערב והציגה את התזמורת והמנצח במיטבם. חגיגה של צלילים מדוייקים, מענגים, שהגיעה לשיאה בפרק הפינָלֶה. יכולת לשמוע את הכלים מדברים זה עם זה כל אחד בתורו ובקולו הצלול. תענוג אמיתי. היתה זו פתיחת קונצרט ללא סבל (כי לעיתים קרובות מנוגנות בפתיחה יצירות מוסיקה "מודרנית" והקהל הישראלי המנומס מוחא בסיומן כפיים רפות באנחת רווחה).
הבורלסקה ברה מינור לפסנתר ולתזמורת של ריכרד שטראוס היתה היצירה השנייה בתוכנית הערב. כבר מצליליו הראשונים של הפסנתר הורגש שסלים עבוד אשקר הוא פסנתרן גדול, בוטח בעצמו, בעל עוצמה, דיוק וצליל נהדר, וירטואוז וגם בעל חוש הומור שמתאים ליצירה היפה והמרתקת. הקהל היה ממש מהופנט והגיב במחיאות כפיים ממושכות, אף כי לא ניתן הדרן. הפסנתרן, ערבי-נוצרי צעיר יליד נצרת, שכבר קנה לו שם בעולם, ניגן על פסנתר-כנף סטנווי (שאיל ממון יהודי-גרמני מפרנקפורט, יוסף בוכמן, נתן מתנה למנצח ההודי של הפילהרמונית הישראלית, ככתוב על השלט המוזהב המודבק לפסנתר לצד הקהל) – יחד עם תזמורת שרבים מנגניה הם עולים "חדשים" מרוסיה – וזו התרבות הישראלית במיטבה מחד, וקסם המוסיקה שאין לה גבולות, מאידך.
היתה אצלי (בלבד) איזו אווירה של משהו שלא יחזור לעולם, ולא בגלל המבצעים המצויינים אלא בגלל ההיכל, שהוא באמת היכל, מקדש אמנות, שבו אפשר לפגוש לעיתים ניצוצות של גאונות יותר מבכל מקום אחר בישראל, אבל הוא עומד להיסגר ליותר משנה לשם שיפוצים, ושהדי במרומים שיהרסו אותו ואת האקוסטיקה המופלאה שלו, שלא מצאתי כמותה בשום מקום אחר. הלוואי שאתבדה. הלוואי שלא יהיה מספיק כסף כדי להרוס את ההיכל, ולא יגעו בו.
חלקו השני של הקונצרט פתח ביצירה עזת-ביטוי נוספת של ריכרד שטראוס, "כה אמר זרתוסטרא" פואמה סימפונית לתזמורת גדולה, אופוס 30. כשם שבנעוריי התלהבתי מתרגומו של פרישמן ל"כה אמר זרתוסתרא" אבל מעודי לא הבנתי מה בדיוק הספר אומר מעבר לרעיון האחד על האדם העליון שהתאים לתקופת ההתבגרות שלי – כך גם לא הבנתי את ההסברים הרעיוניים למוסיקה בתוכנייה, אבל היצירה עצמה, שכבר שמעתיה פעם בפילהרמונית – היתה סוחפת. שתי הטוּבּוֹת הענקיות יכלו לבדן למוטט את חומות יריחו. והיו גם עוגב. שני נבלים, כל כוחות מחלקת כלי ההקשה בתוספת פעמונים, חצוצרנים בעלי חזות אדירים, תזמורת ענקית ומנצח חרוץ, יעיל וצנוע – והתוצאה בהתאם, מוסיקה שמרעידה את מיתרי הגוף, מעפילה לשיאים של פראות ועוצמה, והסיום נמוג, שקט, כמתמזג עם יישות אלוהית שמעבר לזמן ולמקום.
וכל אלה, מצויינים לעצמם, לא היו אלה אקדמות לפנטסיה בדו מינור לפסנתר, למקהלה ולתזמורת אופוס 80, "פנטסיה כורלית" של בטהובן למילים "הימנון אל המוסיקה" מאת כריסטוף קוּפְנֵר, עם מקהלת זמרי פילהרמוניה והסולנית הצעירה דוראל גולן. כסלים עבוד אשקר לפניה, כבר מצלילי הפסנתר הראשונים (היא מנגנת לבדה את חלקה הראשון של היצירה) – היה ניכר בה שהיא פסנתרנית רבת כישרון, מלאה שמחת חיים, וירטואוזיוּת, הומור, וקלילות שנובעת ממקצועיות מושלמת. ולא פחות מכך פעלו הבעות פניה – היא חיתה בתמימות כובשת-לב את המוסיקה שניגנה במשך כל היצירה, גם כאשר הנגינה עברה לתזמורת בלבד. תנועות ראשה, חיוכיה, שפת גופה, היה אפשר ממש להתאהב בה על אהבתה למוסיקה שבעשייתה היא משתתפת. וכמובן ה"פנטסיה הכורלית" עצמה, שמבשרת את הפרק האחרון בתשיעית של בטהובן, עם המקהלה, עם הדיאלוג שתחילתו בין הפסנתר לתזמורת, ואז ממוביל הנעימה הופך הפסנתר למלווה של כל קבוצת כלים בתורה, ואחר כך עם המקהלה, איזו שמחת חיים, איזו מוסיקה יפה, ובעיקר – כוח נגינתה הסוחף של הסולנית המעולה, שקצרה ובצדק מחיאות כפיים ממושכות בסוף הקונצרט מקהל שלא מיהר לקום ולצאת מההיכל חרף השעה המאוחרת – אלא הריע וחזר והריע לה שוב ושוב.